סיפורים סיפור קצר/מאמר מרגש על חינוך שכתבתי. אשמח מאוד שתקראו. (2 צופים)

[אורן מבורך]

זֵר הַפְּרָחִים. סִפּוּר קָצָר מֵאֵת מְבֹרָךְ נַחוּם.

מַעֲשֶׂה בְּיַלְדָּה שֶׁקָּרְאוּ לָהּ תָּמָר, לְתָמָר הָיְתָה סֻכֶּרֶת נְעוּרִים.
יוֹם אֶחָד בָּאָה אֶל אָבִיהָ וְאָמְרָה: אֲנִי עִם אִמָּא כְּבָר לֹא מְדַבֶּרֶת! אַל תִּשְׁאַל מָה עָשְׂתָה לִי אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב. כָּל חַבְרוֹתַי הִגִּיעוּ לַבַּיִת, וְאִמָּא פִּתְאוֹם בָּאָה וְאוֹמֶרֶת לִי מוּל כּוּלָן "עוֹד לֹא לָמַדְתְּ לַמִּבְחָן הֶחָשׁוּב שֶׁיֵּשׁ לָךְ מָחָר! כָּל הַשָּׁבוּעַ הָיָה לָךְ זְמַן, זֶה לֹא הַזְּמַן לְהִפָּגֵשׁ עִם חֲבֵרוֹת" אֲנִי כָּל כָּךְ הִתְבַּיַּשְׁתִּי, אַבָּא, שֶׁאָמַרְתִּי לְעַצְמִי אֲנִי מִתְעַלֶּמֶת מִמֶּנָּה וְלֹא מְדַבֶּרֶת אִתָּהּ יוֹתֵר!
תָּמָר הָיְתָה כְּעוּסָה מְאוֹד, וְנִכְנְסָה לְחַדְרָהּ.


בַּבֹּקֶר לְמָחֳרָת, תָּמָר פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ. פָּתְחָה אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר וְאָבִיהָ קָרָא לָהּ. תָּמָר, מִישֶׁהוּ שָׁלַח לָךְ זֵר פְּרָחִים! תָּמָר אָמְרָה: בֶּאֱמֶת? נִפְלָא! מִי שָׁלַח?
לֹא כָּתוּב אֶת שֵׁם הַשּׁוֹלֵחַ, אָמַר אָבִיהָ.
וְכָךְ גַּם בַּיּוֹם לְמָחֳרָת, זֵר פְּרָחִים צִבְעוֹנִי וְנִפְלָא נִשְׁלַח בִּמְיֻחָד לְתָמָר בְּלִי שֵׁם הַשּׁוֹלֵחַ. וְכָךְ נִמְשָׁךְ עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ שָׁלֵם!
זֵרֵי הַפְּרָחִים הַמַּקְסִימִים קִשְׁטוּ אֶת חַדְרָהּ שֶׁל תָּמָר, וְתָמָר מְאוֹד הִתְרַגְּשָׁה וְשָׂמְחָה כָּל כָּךְ, רַק שֶׁלֹּא יָדְעָה מִי שָׁלַח.

תָּמָר אָמְרָה לְאָבִיהָ, אֵין לִי קְצֵה חוּט מִי יָכוֹל הָיָה לִשְׁלֹחַ אֶת הַזֵּרִים... מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?. אָבִיהָ שֶׁל תָּמָר חִבֵּק אוֹתָהּ וְאָמַר: אֲנִי שָׁלַחְתִּי אֶת כָּל הַזֵּרִים הָאֵלֶּה...מְאוֹד צַר לִי שֶׁאַתְּ לֹא מְדַבֶּרֶת עִם אִמָּא וְרָצִיתִי לְהַרְאוֹת לָךְ דֶּרֶךְ הַפְּרָחִים לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. הֲרֵי בְּכָל פַּעַם שֶׁאִמָּא מְכִינָה לְךָ אֹכֶל חַם, זֶה כְּמוֹ פֶּרַח, וְשֶׁהִיא קוֹנָה מַאֲכָלִים מֵהַסּוּפֶּר בִּשְׁבִילֵךְ זֶה עוֹד פֶּרַח וּכְשֶׁהִיא מְנַקָּה אֶת הַצַּלָּחוֹת וְהַכּוֹסוֹת וְהַסַּכּוּ"ם וְהַסִּירִים שֶׁמֵּהֶם בִּשְּׁלָה לְךָ, הִיא שׁוֹזֶרֶת לְךָ עוֹד פֶּרַח צִבְעוֹנִי לְתוֹךְ הַזֵּר. הַכְּבִיסָה זֶה עוֹד פֶּרַח וְגַם גִּהוּץ הַבְּגָדִים, וְאַחֲרֵי שֶׁאִמָּא מַדְלִיקָה נֵרוֹת שַׁבָּת, הִיא נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה לְבוֹרֵא עוֹלָם שֶׁתַּחְלִימִי מֵהַסֻּכֶּרֶת נְעוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָךְ, הָיוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁיָּצָא לִי לְהַקְשִׁיב לָהּ... וְזֶה כַּמּוּבָן פֶּרַח נִפְלָא נוֹסָף, וּבֶטַח יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה פְּרָחִים שֶׁאֲנִי פָּשׁוּט שָׁכַחְתִּי.
לְתָמָר זָלְגוּ דְּמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ וְשָׁאֲלָה אֶת אָבִיהָ: וּמַהוּ הַפֶּרַח הַגָּדוֹל וְהַיָּפֶה מִכֻּלָּם שֶׁהָיָה תָּמִיד בַּמֶּרְכָּז בְּכָל הַזֵּרִים וּבְכָל יוֹם בְּצֶבַע שׁוֹנֶה?
וְאָז אָבִיהָ אָמַר: זֶה פֶּרַח הַחַיִּים!. אִמָּא הֵבִיאָה אוֹתָךְ לָעוֹלָם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָךְ רוּחַ חַיִּים אֲבָל שְׁלוֹשָׁה שֻׁתָּפִים בָּאָדָם, גַּם אִמָּא וְאַבָּא. וְלָמָּה עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת מִשְׁתַּנִּים, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת? זֶה כִּי אַתְּ מִשְׁתַּנָּה מִיּוֹם לְיוֹם וְאִמָּא עוֹשָׂה הַכֹּל בִּשְׁבִילֵךְ שֶׁהַכֹּל יַתְאִים וְיִסְתַּדֵּר בְּכָל צַעַד בְּחַיַּיִךְ.
תָּמִיד תַּחְשְׁבִי, תָּמָר, שֶׁכָּל יוֹם אַתְּ מְקַבֶּלֶת זֵר פְּרָחִים מֵאִמֵּךְ, אָז לָמָּה לָךְ לִכְעֹס?

תָּמָר חִבְּקָה אֶת אָבִיהָ וְאָמְרָה בְּקוֹל חָנוּק מִדְּמָעוֹת. אַבָּא, לִמַּדְתָּ אוֹתִי אֶת הַכָּרַת הַטּוֹב! דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי לוֹקַחַת אוֹתָם כְּמוּבָן מֵאֵלָיו אֵצֶל אִמִּי, פָּשׁוּט הָיִיתִי כְּפוּיַת טוֹבָה!.

תָּמָר רָצָה לְאִמָּא וְהִתְנַצְּלָה מֵעֹמֶק לִבָּהּ וְאִמָּהּ קִבְּלָה אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה רְגִילָה תָּמִיד.

 

[לב טוב]

יישר כח
אעלה ברשותך את התובנה שלי מן הסיפור
הרי לכאורה למה תמר נרגעה הלא למעשה היא רצתה לשחק עם חברותיה
אלא
שעיקר הכעס לא היה על זה שאמא לא מרשה לה אלא על המחשבה שאמא לא מספיק מבינה אותה
וכעת שראתה את כל הפרחים ונזכרה בטובות של אמא שלה כמה שהיא דואגת לה הכל הסתדר
ושוב יישר כח.