פסח, חודש ניסן ספק חמץ שעבר עליו הפסח

[הפקדתי ש.]

בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן ל"ח אות פ"ה) הביא בשם דרך המלך שנסתפק במי שאוכל חמץ שעבר עליו הפסח ואינו מודע לכך שאכן הוי חשעעה"פ אין חבירו צריך להודיעו ולהפרישו דכיון שאינו אסור אלא משום קנס, אין איסור למי שאינו מודע כלל לאיסור, והוי כהיתר לגביה. והחיד"א שם דחה סברא זו ונקט דכיון שגזרו לאסור בין לו ובין לאחרים, בין באכילה ובין בהנאה, הרי שהפליגו לעשותו כחמץ בפסח, ומשו"כ מסתבר דהוי ככל מאכ"א וכחמץ בפסח דודאי צריכין להפריש למי שנכשל בו בהיעדר ידיעה, עי"ש

ויל"ע לשיטות הנ"ל דצריך להודיעו מה הדין באוכל חבירו, ספק חמץ -לשי' שאסור לאכול, (עיין שו"ע הרב סי' תמ"ט כתב די"א להחמיר בספק חמץ עיי"ש. ועיי"ע במ"ב סי' תמ"ט סק"ה הביא שי' דאסור באכילה עכ"פ עיי"ש) אם צריך להודיעו כיון דהוי ספק כלל אם יש איסור בזה י"ל אף דבספק אסרו אבל לגבי הפרשת חבירו מאיסור, אפשר דבספק איסור בזה אי"צ להודיעו.
ובעיקר הדין בספק חמץ לשי' שאסרו יל"ע דסו"ס אחר דטעם האיסור הוא מדין קנס הרי שבספק מה שייך טעם לקנוס, ומה דקנסו אפי' באנוס ולא חילקו כמבואר בשו"ע שם, אבל בספק אם כלל יש איסור הדעת נותנת להיתר או שיש לומר אחר שבפסח מכריעים בספק חמץ לחומרא, דהוי ספק דאו' א"כ גם אחר הפסח נשאר בתוקף האיסור וי"ל.