בבא מציעא סתירה בדברי רבא בדין המגביה מציאה

[ראובן גוטליב]

בגמ המפורסמת ב״מ ח. מחלוקת רמב״ח ורבא אי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו או לא קנה חבירו ולשיטת רבא אין אדם קונה לחבירו מציאה לולי שגם הוא קונה בה משהו (מגו דזכי וגו׳).
ובגמ׳ נדרים לד: אי׳ אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה עכ״ל הגמ׳ וביאר הר״ן דאין זה באופן שקודם קנה הוא ולאח״מ הקדיש כיוון דאם נימא הכי כיצד מעל לפי כולה כיוון דבשביל שתהיה מעילה צריך שיוציאה מרשותו וסו״ס היא ברשותו ומסכם בהאי לישנא דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה עכ״ל וא״כ קשה שיטת רבא.
לא ראיתי שדנים בזה (ואולי יש שיגידו שצריך לגרוס ׳רבה׳ אך אין אנו מחקרים ח״ו). האם מישהו יכול לחשוב על תירוץ?
המצפה לתשובתכם, ר. גוטליב

 

[התורה]

באו"ש (הל' ביכורים פי"ב סוף הי"א) הביא דברי הטו"א דרק בהקדש יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה, מפני שהוא המקדיש, אבל בפדיון פטר חמור, לא מהני שוה מנה על שוה פרוטה, דרחמנא חייבי'.

וכתב האו"ש דהנה הר"ן כאן כתב דבד' אמותיו זכה עבור הקדש, ומדין המגביה מציאה לחבירו דזכה בו. ותמהו עליו דרבא אית לי' בב"מ פ"ק דהמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

עוד יש להקשות דהרמב"ן כ' בבבא בתרא דאף אם חצר קונה להקדש אין בו דין מעילה, דכיון דאינו הקדש שבא ע"י אדם, אלא ממילא לית בי' מעילה, וק' א"כ ל' כאן מעל בהככר, הא בא לרשות הקדש ע"י חצרו של זה.

ותי' על פי' מש"כ תוס' בשם רבינו תם בביצה דהממלא מבור של רבים עבור חבירו, הרי המים כרגלי הממלא, אף דזכה מיד מי שנתמלאו לו, מ"מ כיון דהטעם דהממלא מזכה לו, הוא מצד מיגו דזכו לנפשי' זכי לחברי', ה"ז עובר דרך הממלא, וכאילו זכה בו, וממילא המים הם כרגליו, ולפ"ז ניחא הא דאית בי' מעילה, דכיון דעל ידי זכייתו בא להקדש, הו"ל כאילו זכה בו ואקדשי' איהו ושפיר מועלין בו.

ולפ"ז דהוה כאילו אקדשי' הוא, יוצא דהוא יכול לחללו על שוה פרוטה ולא אחר, וכדברי הטורי אבן הנ"ל כיון דהוא הוא אשר הקדישו, וא"כ תו לא קשה מידי בסתירת רבא ארבא בב"מ, דדוקא מיגו "דאי בעי" זכי לנפשי' זכי לחברי' לית לי' לרבא, אבל הכא במקדיש, הרי זכה לנפשי' בפועל, שהוא יכול לפדות הקדש שוה מנה בשוה פרוטה, ובכה"ג דזכה ממש לנפשי', מודה רבא דזכה נמי לחברי'.
דף על הדף​