עזות פנים - המסר של הסבא אל מול עזותו של אדון עזיזה...

[נדיב לב]

גסות הרוח המבעבעת בו, יחד עם עזות המרוחה על פניו, חורגת בהרבה מזו של זקן ממרא שכבר עבר דבר ושניים - והספיק לריב על כל אחד מהם.
זו עזות במינון כזה, שגם הגיהנם הנוכחי היה מתקשה להכיל. לתשומת לב מלאכי החבלה האחראים על אגף התכנון והבנייה במדור עזאזל...

לכן כשהבחנתי בצל שלו מתארך לעברי - של זה שמכונה אצלנו 'אדון עזיזה' בזכות עזותו הנוראה - החלטתי לאתחל 'מסלול מחדש' ולפנות הרחק משטח האש של לשונו הצולפת והקוטלת.

אבל הוא כבר הבחין בי, ועכשיו הוא צועד לעברי בצעדי ענק, מוכן להטיח בי את כל מה שהצטבר אצלו בבטן.
אולי על כך שלא החזרנו להם את הצעצוע שנפל למרפסת בפעם האלף, ואולי שמא מישהו לחש באוזנו שגם אני הצטרפתי לשאר השכנים וחתמתי נגד הבנייה שלו. אינני יודע.

מה שבטוח - כהרגלו, המילים שייטיח בפני יהיו חדות וקשות, חותכות בבשרי החי וחורטות חריצים בנפשי הרכה. אבל אני שוב אשתוק. כי מי אני לעומת עז פנים חסר מעצורים? מה אני, אם לא עלה נדף ברוח.

- "אה. זה אתה שמתנגד שארחיב את הדירה". קטע את הרהורי באחת. והמשיך:

- "צר עין שכמותך. צבוע מארץ הצבועים".

- "אולי תגיד לי כבר מה אתה רוצה ממני?". לחשתי, מנסה לשוות לקולי שלווה מזויפת שגייסתי בקושי.

- "מה אני רוצה ממך אתה שואל?", אמר בקול זועם, "תשאל את קרצמן השמן מה הוא סיפר לי עליך?"

נדהמתי. הלא אני היחיד מכל השכנים, שלא חתמתי בהתחלה על טופס ההתנגדות. אם לא קרצמן - זה השכן מתחתיי שבונה את הסוכה במרפסת הצרה שאדון 'עזיזה' כעת רוצה לחסום לו בבנייה - אפציר בי אפצור הפצר, לחתום על הטופס. ומאז אני מתייסר במצפוני אולי ושמא זו הייתה טעות.

- "הקב"ה ישלם לך כפל כפליים ולרעה. הבן שלך האוטיסט הוא רק קדימון למה שאתה עומד לעבור בחיים הארורים האלה שלך". הגביר את קולו שהעפיל על קולות הלומדים מבית מדרש סמוך. (שלומי חיים ודודי...).

זו לא פעם ראשונה שמשוחרר-כל-רסן זה - מזכיר בפניי את בני מחמדי, ואני שותק לו.

לפני חודש, באישון לילה כשכל בני הבית נמו את שנתם, כולל אני, הוא דפק בדלת ביתי.
כשפיג'מה לעורי, שרכתי את רגלי היחפים לדלת, וגליתי בקוקר את אדון 'עזיזה' במלוא הדרו...

פתחתי לו במחשבה שמדובר במקרה שמצדיק דפיקות בואכה חבטות בדלת השכן בחצות לילה. כלומר פיקוח נפש למהדרין...
אבל מהר מאוד התבדיתי. (ואולי טוב שכך...?)

מבלי להתנצל, ביקש ממני האדון - שאחתום לו על טופס היתר בניה.
למזלו... כבר בבוקר הכין אותי קרצמן שמיסטר עזיזה יבוא באחד הימים (ולא שיער שזה יהיה בלילות...) לבקש שאצרף את חתימתי על טופס הסכמה להרחיב את דירתו הקטנטנה, כך אדון עזיזה יציג את זה, לחש לי קרצמן כשגלגל את תפיליו, אבל למעשה לאחר בדיקה שערכתי, התברר שזה לפצל יחידות ולמכור - על חשבון השכנים שמתחתיו, כולל אני שאאבד את שטח המרפסת לבניית הסוכה. סיפר לי בקול עגמומי.

וכעת מופיע בפני האדון בכבודו ובעצמו. ואני לעומת ענק בן נפילים הזה, ננס בין גמדים. חושש להוציא הגה, לסתור את דבריו, ובטח שלא לסרב לו.
נסיתי לאזור אומץ ולספר לו את האמת, אבל הצלחתי רק בקושי.

- "בעיקרון, אין לי סיבה להתנגד… ההחלטה שלי תלויה בדעת הרוב. אם יאשרו, אחתום בשמחה", מלמלתי, תוך שאני משפשף את עיניי הכבדות משינה.

אבל אז הוא פצח בשמועס' שחריפותו עלתה אפילו על זו של המשגיח שלי זצ"ל, שהיה ידוע בשיחותיו הנוקבות בענייני בין אדם לחברו.
הוא דיבר על כך שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש, וכשאין אדם שמח בשמחת חברו ואף מתנכל למי שסך הכל רוצה להרחיב את דירתו הזעירה - הקב"ה משלם לשונא בביתו.

"לא צריך להסביר לך מה זה ילד לא בריא", סינן לבסוף כשטרק את הדלת ברוב עזותו.

למחרת קמתי מצוברח. ולמרות זאת, קבלתי החלטה.. שלא אצרף את חתימתי לרשימת המתנגדים. החלטה שהתמוססה די מהר, כאשר קרצמן שפגש אותי בסוף התפילה גייס את כל כובד משקלו (שיהיה בריא...) שאצטרף למתנגדים ושלא אפרוש מהציבור שקיבל גיבוי מבית דין חשוב. אז חתמתי.

ויומיים לאחר מכן כשאדון עזיזה פגש אותי במעלית. ספרתי לו במתק שפתיים שאני עדיין מתלבט, ואדרבה אשמח שרוב השכנים יאשרו לו את הבניה, כולל אני הקטן.

אבל עכשיו שהוא הטיח בפני ברוב עזותו את מה שגילו לו, הרגשתי שאין לי מה להפסיד.

- "תקשיב אדון עז פנים. חסר מעצורים". חבטתי בו במהירות של מאתים קילומטר.

- "אל תמכור לנו סיפורים שאתה רוצה להרחיב את הדירה הענקית בגודל 130 מ"ר לא כולל הרחבה קודמת - בשביל שני ילדיך הגדולים. זה ברור וישנה עדות מובהקת שאתה רוצה לפצל את הדירה על חשבון השכנים. לחסום את שטח הסוכה למשפחות בנות 10 ילדים ומעלה שחייבים לבנות גם במרפסת השנייה. אבל אתה גס רוח משוחרר כל רסן, שחושב שהעולם צריך לרקוד על פי החליל הצרוד והמעוות שלך".

הוא ניסה לפתוח את פיו להמהם משהו. אבל קטעתי אותו והמשכתי 'במכה בפטיש'.

- "ואם הקב"ה ישלם לי כפלים, אז לך הוא ישלש את זה לרעה! ואם לדעתך בני יקירי הוא אסון עבורי, אז אתה אסון סביבתי!".

הוא עמד שם דומם, מופתע. שניה לאחר מכן קיפל את לשונו ונמלט בצעדים חפוזים.
לא ברור לי למה הפעם הוא שתק, אבל לי ברור למה הפעם אני לא שתקתי.

בערב קבלתי שיחת טלפון מקרצמן.
- "תודה ידידי, שהטחת את האמת בפרצפו של אדון עזיזה".

ואני כהרגלי שתקתי. הפעם לקרצמן.

------

במה דברים אמורים?

 

[נדיב לב]

.
בדרך כלל, בתורה הקדושה, אין ביטוי מובהק לרגשות.
נכון, יש תיאור של מקרים, פעולות ומעשים אבל הרגשות שצפונות בכל מעשה, שמסתתרות בכל פעולה, שמניעים כל מקרה, כמעט ולא מתוארים שם.

כשיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".
במעמד כה מביך מן הסתם הם אוכלים את עצמם מבפנים, אז למה לו לדרוך להם על הפצעים?

בשאלה זו, ראיתי ביאור מקורי ונפלא שמציע הסבא מקלם ע"פ ניתוח ואבחון נפש האדם. (ספר חכמה ומוסר חלק ג' מכתבי הסבא מקלם אגרת רכד עמוד רו).

וכך הוא שואל:
פלא גדול למה הזכיר אשר מכרתם אותי כאילו לפזר מלח על מכתם וכי לא ידע שיתביישו מאוד כמו שנאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". לכאורה אפילו אדם פשוט לא יעשה רציחה כזו, ויוסף הצדיק יבייש כ"כ אחיו?

בשלב הראשון הוא מנתח את נפש האדם בתגובה למצבי קיצון:
אבל נכון מאוד כי אדרבה כיון בזה להקל מעליהם המשא. והוא כי אמרי אינשי "די לעצטע פולווער דארף מען ניכט אויסשיסען". פירוש מדרך האדם לירא מבזיון, ופעמים אדם שומר את עצמו מעז פנים פן יחרפנו על פניו, משא"כ כשכבר חרף אותו, וגילה סוד נבלותו, שוב אין לו מה לירא ממנו!

וכעת ע"פ אבחון הנפש - הוא מוצא את המניע בדברי יוסף:
וזו היתה כוונת יוסף, כי אם לא היה מדבר לפניהם בזיונם שוב היו תמיד מתביישין מפניו, לכן כיון לומר להם בפעם אחת כשהוכרחו להתבייש, בפה מלא את כל המעשה אשר עשו, ויתביישו בפעם אחת בהכרח ושוב לא יתביישו עוד. וזהו למען תשכילו את כל אשר תעשון ונכון עכ"ל.

דברים נפלאים.

אולי כאן המקום להעיר בקצרה, שגישת הסבא מקלם לא בהכרח עולה בקנה אחד עם דרכו של ר' אייזיק שר הסלבודקאי ומהרי"ל בלוך הטלזאי, שנקטו בעמדה נוקשה יחסית, ותלו כל פעולה, מעשה, הנהגה, במניעים רוחניים עילאים בדווקא. ובמאמר אחר אצטט ב"ה מדברי החזון איש באגרות שמתנגד לעמדת רבי אייזיק שר בספרו לקט שיחות מוסר, שלאור שיטתו - נטה להציג את עם ישראל במצרים (שעבדו ע"ז) באור חיובי, דבר שהחזו"א התנגד אליו בכל תוקף. ואכמ"ל.