ספירת העומר ול"ג בעומר עיונים בספירת העומר

[אוהב ספר]

טעם המצוה​

מצאנו בכמה ראשונים שהוא כדי להראות את התשוקה ליות מתן תורה (א):

מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ג:
ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימיס מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהב, ושהוא מונה היום וגם השעות וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתינו ממצרים עד יום מתן תודה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי.


וכ"כ החינוך מצוה ש"ו:
משרשי המצוה, על צד הפשט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר, והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק לומר הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה כי התפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר, ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנץ מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.​

הטעם שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר​

יל"ע מדוע אין מברכין זמן על ספירת העומר ככל מצוה הבאה מזמן לזמן, ומצאנו בזה כמה טעמים.


בעל המאור סוף פסחים:
ובספירת העומר יש ששואלים מה טעם אין אנו אומרים בו זמן וכו' וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות מני יומי ולא מני שבועי אמרו זכר למקדש הוא ואע"פ שאני מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הגאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו לחרבן בית מאויינו וכו'.
(הטעם השני הובא ג"כ בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' קכ"ו)


מהרי"ל הלכות ספירת העומר:
מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר דאינו אלא כמכשירי מצוה דעיקר מנינא משום רגל דשבועות ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות (ב).


שבלי הלקט סי רל"ד:
ועוד כתב (אחי ר' בנימין נר"ו) מה שלא נהגו לברך שהחיינו לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת לכן נראה שאין מברכין עליו זמן ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו .


לבוש אורח חיים סימן תפ"ט:
ואין מברכין זמן על הספירה, משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב וסמכינן אזמן דרגל. ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציוונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים, שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום שיקבל אותה הטובה המיועדת לו, ובכל יום שישקע השמש הוא סופר ומברך לאלהיו שעבר זה היום ומתקרב אותו היום אשר חפץ בו. וכן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקיוינוהו, הוא יום מתן תורתנו, לחבב עלינו את התורה ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים והוא עיקר היום שקיוינוהו, ואם כן הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה. ואם כן, איך נברך זמן על הספירה, ועדיין לא הגיע היום שקיוינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה? שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן.


שו"ת רדב"ז סי' א'שכ"ז:
שאלה שאלת למה לא תקנו שהחיינו בספירת העומר: תשובה כבר דברו בזה הראשונים ז"ל וכתב הר"ן בהלכות סוכה וז"ל וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר. משמע דהא ביום לא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עד כאן. ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה של אחריו זמן אחר הוא זה ולא היה אפשר לתקן שיברך שהחיינו בתחלת הספירה ואם ישכח ולא יספור לילה אחרת יחזור ויברך שהחיינו בלילה של אחריה פעם אחרת וכן בכל פעם שישכח יום אחד דהא כולה חדא מצוה היא ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת. ומכל מקום בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הילכך ספירת העומר היא הכנה לעצרת דכתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו'. ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן ודכוותה אמרינן לגבי עשייית סוכה שהיה צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפי' הכי לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן. ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחלת הספירה שהיא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה. והרשב"א כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
​

---

(א) והוספה ע"ז שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א (מראשי ישיבת תורה בתפארתה) שכמו כן הוא לקבוע את הימים האלו כהכנה לקראת מת"ת וכמו שמבו' בזוה"ק הידוע שהוא כשבעה נקיים להיטהר לקראת מת"ת.

(ב) טעם זה מאוד חופף לטעמי המצוה שהוזכרו.​