מאמר תורני עיונים וביאורים בספירת העומר

עיונים וביאורים בספירת העומר​

טעם המצוה​

טעם ראשון מצאנו בכמה ראשונים שהוא כדי להראות את התשוקה ליום מתן תורה (א):

מורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ג:
ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימיס מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהב, ושהוא מונה היום וגם השעות וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתינו ממצרים עד יום מתן תודה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו ואביא אתכם אלי.

וכ"כ החינוך מצוה ש"ו:
משרשי המצוה, על צד הפשט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר, והיא העיקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק לומר הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה כי התפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר, ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנץ מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם הראשון:
והטעם שצוה הב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל. טעם אחר במדרש משל לאחר שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו קבע לו המלך זמן להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים.


טעם נוסף כתב בספורנו ויקרא פרק כג פסוק ח:
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף.

וכ"כ האבודרהם בסדר תפילות הפסח בטעם השני:
וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואות ועל האילנות כדאית' בפ"ק דראש השנה תניא א"ר יהודה מפני מה אמרה תורה הביאו עומ' בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמ' הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדו' ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות אילן הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפי' צוה הב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ שיהיו התבואות כתקנן שהם סבת חיינו שאם אין קמח אין תורה וזש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקותך צור ישמור לנו אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת. ויש מקשי' על הא דאמרי' הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירו' שבאילן שכל אותן האחרי' הוא הקרבן ממין המתברך אבל שתי הלחם אינם ממין אילן. ומתרצים דאתיא כמאן דאמ' חטה מין אילן הוא. ואתיא נמי כמאן דאמ' עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה. ויש מתרצים תירוץ אחר כי שתי הלחם הם בכורים שעל שמם נקרא עצרת יום הבכורים ואמ' הב"ה הביאו לפני שתי הלחם מזה המין המובחר והטוב מכל מיני הצמחים לצורך חיי האדם כדי שיתברכו לכם שאר כל מיני האילן שתביאו מהם בכורים.

---

(א) והוספה ע"ז שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א (מראשי ישיבת תורה בתפארתה) שכמו כן הוא לקבוע את הימים האלו כהכנה לקראת מת"ת וכמו שמבו' בזוה"ק הידוע שהוא כשבעה נקיים להיטהר לקראת מת"ת.

​

הטעם שאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר​

יל"ע מדוע אין מברכין זמן על ספירת העומר ככל מצוה הבאה מזמן לזמן, ומצאנו בזה כמה טעמים.

בעל המאור סוף פסחים:

ובספירת העומר יש ששואלים מה טעם אין אנו אומרים בו זמן וכו' וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות מני יומי ולא מני שבועי אמרו זכר למקדש הוא ואע"פ שאני מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הגאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל דכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשינו לחרבן בית מאויינו וכו'.​

(הטעם השני הובא ג"כ בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' קכ"ו)


מהרי"ל הלכות ספירת העומר:
מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר דאינו אלא כמכשירי מצוה דעיקר מנינא משום רגל דשבועות ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות (א).


שבלי הלקט סי רל"ד:

ועוד כתב (אחי ר' בנימין נר"ו) מה שלא נהגו לברך שהחיינו לפי שזמן ספירה תלוי בקביעת פסח כמה דתימר וספרתם לכם ממחרת השבת לכן נראה שאין מברכין עליו זמן ודי לו בברכת זמן של יום טוב עצמו.​

לבוש אורח חיים סימן תפ"ט:

ואין מברכין זמן על הספירה, משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב וסמכינן אזמן דרגל. ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציוונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים, שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום שיקבל אותה הטובה המיועדת לו, ובכל יום שישקע השמש הוא סופר ומברך לאלהיו שעבר זה היום ומתקרב אותו היום אשר חפץ בו. וכן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקיוינוהו, הוא יום מתן תורתנו, לחבב עלינו את התורה ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים והוא עיקר היום שקיוינוהו, ואם כן הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה. ואם כן, איך נברך זמן על הספירה, ועדיין לא הגיע היום שקיוינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה? שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן.​

שו"ת רדב"ז סי' א'שכ"ז:

שאלה שאלת למה לא תקנו שהחיינו בספירת העומר: תשובה כבר דברו בזה הראשונים ז"ל וכתב הר"ן בהלכות סוכה וז"ל וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר. משמע דהא ביום לא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן עד כאן. ונראה לי בטעמו של דבר דבשלמא אם לא ספר בלילה סופר ביום נמצא זמנה קבוע וכל החמשים יום זמן אחד הוא ומצי לברוכי שהחיינו אבל השתא דאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום נמצא דאותו היום אין לו תשלומין וכיצד יברך והגיענו לזמן הזה לספור חמשים והוא לא ספר כל החמשים ומה שחוזר וסופר בלילה של אחריו זמן אחר הוא זה ולא היה אפשר לתקן שיברך שהחיינו בתחלת הספירה ואם ישכח ולא יספור לילה אחרת יחזור ויברך שהחיינו בלילה של אחריה פעם אחרת וכן בכל פעם שישכח יום אחד דהא כולה חדא מצוה היא ואין לברך ב' פעמים על מצוה אחת. ומכל מקום בעיקר השאלה אני אומר שכל מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת תקנו שיברך שהחיינו על המצוה העיקרית ופוטר את שתיהן הילכך ספירת העומר היא הכנה לעצרת דכתיב שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה וגו'. ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכיון שהיא מצוה תלויה באחרת מברך בחג השבועות ועולה לכאן ולכאן ודכוותה אמרינן לגבי עשייית סוכה שהיה צריך לברך שהחיינו בשעת העשייה ואפי' הכי לא מברכינן לה אלא בשעת המצוה שהוא זמן החג ועולה לכאן ולכאן. ותו דאין גמר המצוה עד סוף הספירה ולפיכך אי אפשר לברך שהחיינו בתחלת הספירה שהיא חלק מצוה ולא בסופה שאין מברכין שהחיינו בסוף המצוה. והרשב"א כתב שאין אומרים שהחיינו על דבר שהוא עגמת נפש. והנראה לע"ד כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:​

---

(א) טעם זה מאוד חופף לטעמי המצוה שהוזכרו.

איך סופרים?​

כתוב בגמרא (מנחות סו.) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, והיינו שצריך למנות גם את הימים וגם את השבועות.

ונחלקו הראשונים איך מונים:

רוב הראשונים פירשו שזה רק ביום שנשלם בו שבוע, כגון היום השביעי, הארבע עשרה וכן הלאה, שבו מסכמים כמה שבועות עברו.

הראבי"ה פירש אחרת, שהכונה שהמצוה היא לספור כמה שבועות עברו, ואז לספור את הימים שעוד לא הגיעו לשבוע, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שני שבועות ושלשה ימים'.

להלכה, כבר כתב הר"ן וכך נפסק להלכה שנוהגים לומר כל יום ויום גם את הימים של החשבון הכללי וגם את חשבון השבועות עם הימים הנותרים, כגון ביום השבע עשרה לומר 'היום שבעה עשר יום שהם שני שבועות ושלשה ימים', וכך יוצאים ידי חובת כל השיטות.​

הגדרת הספירה - ממה סופרים ולמה סופרים?​

בהגדרת הספירה - את מה סופרים, ממה למה, יש לדון כדלהלן:

מצד אחד רואים בטעם המצווה שנקטו רוב הראשונים (הובא בחלק א') שהספירה היא לשבועות, להתכונן אליו כראוי ולהראות את תשוקתינו אליו, וכמו כן התורה קראה לחג השבועות ע"ש השבועות הללו והיא נקבעה ביום החמישים שלהם כנגד היובל שהיא שנת החמישים כמבואר בראשונים.

אבל מצד שני רואים שחז"ל תקנו בברכה לומר 'על ספירת העומר' ולא 'על ספירת שבועות' למשל, ורואים שסופרים מהעומר, כמו כן רואים שיש מ"ד בגמרא ולרוב הראשונים גם קיי"ל כך, שבזמן שאין עומר אין מצוות ספירה מדאו' ומבואר שהספירה תלויה בעומר, וזה יותר מסתדר עם הטעם השני שהובא בחלק א' שסופרים ע"מ להיזכר לטובה בין העומר לשתי הלחם שהוא הזמן של הקציר, וכ"כ הרמב"ן עה"ת ויקרא פרק כא פסוק כג:
שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים.

אז איך מסתדרים שני הדברים?

תשובה לזה שמעתי בשם הגר"ר גפן שליט"א, מראשי ישיבת תורה בתפארתה, כדלהלן:

מצינו נוראות בדברי חז"ל בגודל ענין העומר כמ"ש במגילה טז.'בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי', ויותר מזה אמרו במדרש רבה (אמר פרשה כ"ח) 'ר"ל אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו הוי אומר בזכות קמח שעורים, א"ר אבהו ור׳ סימון וריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון שנא׳ (שופטים ז) ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מהו צליל שעורים רבנן אמריעל שצלל עליהם אותו הדור מין הצריקים ובזכות מה ניצולו בזכות לחם שעורים ואיזו זו זו מצות העומר א"ר שמואל בר נחמן היא שעמדה להם כימי חזקיהו וכו' ורבנן אמרי היא שעמדה להן בימי יחזקאל וכו' ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דא"ר לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו אמר דוסה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני וכו' אמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה אמר להין הדין עומרא במאי הוה דדהב או דכסף אמרו לו דשערין וכו' אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא' עכ"ל, ומבו' דבזה נצלו כלל ישראל במשך כל הדורות ובפרט משום שהיה שעורים, וצ"ע מה גודל המצוה בעומר ובמה שהוא שעורים.

אלא הפשט כמו שמבואר במדרש שם שאמרו 'אמר ר' אבין בא וראה כמה היו ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופה והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בקנין ובקלחות היו חובטין אותו, כדי שלא יתמעט. נותנו באבוב ואבוב היה מנוקב, כדי שתהא האור שולט בו ושטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו הביאוהו לרחיים של גרוסות. כל כך למה, כדי להוציא ממנו עשרון שהיה מנופה בי"ג נפה' והיינו שהשעורים בזמן זה הם לחים, ומצריך צער ויניעה רבה להוציא מהם עשרין קמח מנופה, ולעומת זה שתי הלחם לא הוצרכו לכל זה.

ויש לנו ציור מפליא שהעמידה תורה במצות העומר, שהוא הקרבן הקטן ביותר מנחת שעורים שקרב רק קומץ קמח לגבוה, וצריך עסק וטרחה רבה, מהקצירה שהיה נעשה במקהלות ישראל, ואח"כ טרחה מרובה בעשיית הקמח, להעמיד המנחה הקטנה ביותר מצד מציאותה, והוא הדורון הראשון שמביאים ישראל לפני הקב"ה מכל התבואה, ועליו כתבה התורה לרצונכם שנרצים לפני השי"ת והוא ללמר על דרך עבודת הי"ת שמה שמביאים שעורים בתחילה משום שזה מה שביכר וזה האפשרות, וקבע הקב"ה שבראשית העבודה באמת האפשרות זה רק עומר ומצריך יגיעה רבה להוציא מנחה קטנה וזהו שעולה לרצון ומזה סופרים ספירת העומר, עד שמגיעים לקרבן המעולה של שתי הלחם.

וזהו יסוד מצוות העומר ללמד שבתחילת הדרך תמיד קשה וביגיעה רבה רואים תוצאה מועטת, אבל אם משקיעים ולא מתייאשים מגיעים בסות לשני הלחם שזה קרבן מעולה מחיטים בזמן שכל התבואה כבר צומחת יפה, והיא היא ההכנה הראויה למתן תורה לקבל עליו עול תורה באמת ולא להתייאש מכל הקשיים הסובבים בתחילת הדרך.

ולפ"ז א"ש הכל, דהכל אחד גם מה שסופרים מפסח ומתכוננים לשבועות וגם מה שסופרים מהעומר לשני הלחם וכמש"נ.​