מאמר תורני בעניין אם נשים חייבות בספירת העומר, ובמסתעף

בעניין אם נשים חייבות בספירת העומר, ובמסתעף​

כתב הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כד): מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים פטורין מספירת העומר.

וכתב המגן אברהם (סימן תפט סעיף קטן א) שכן הוא בזוהר (תצוה עמוד שי"ט) שנשים פטורות מספירת העומר; והוסיף המגן אברהם שמכל מקום שווינהו עלייהו חובה.



אבל הרמב"ן (קדושין דף לג עמוד ב ד"ה והוי יודע) כתב, שספירת העומר היא בכלל מצוות עשה שאין הזמן גרמא, [ונשים חייבות] [א].

וביאר דבריו המהר"ם חלאווה (הביאו בנו בתשובה, נדפס בסוף שיטת הקדמונים על בבא קמא), וזה לשונו:

והרמב"ן ז"ל כתב דספירת העומר נשים חייבות בו. וכן עיקר, דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא, וספירת העומר אין גורם לו הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מ"מ המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא. הא למה זה דומה, לנשים חייבות בברכת המזון, והרי שבת שהזמן גורם לאכילתו דאסור להתענות, וכיון שהאכילה יש לה זמן הברכה עליה תיחשב תלויה בזמן, ונמצאת אם כן בהמ"ז תלויה בזמן, ואמאי נשים חייבות. ואם נפשך לומר דשבת בתענית היא דאסור, אבל אכילת פת אינה מחויבת ואין ברכת המזון הבאה על הפת תלויה בזמן, מעתה יש להשיב עוד ממצה בלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות, והנה אכילת פת מחויבת ותלויה בזמן, ואם כן נהי דיש זמן מחייב אכילה, אין קרוי שהזמן גרמא אלא מה שאם רצה לעשותו חוץ לזמן חיובו הראוי לו אינו יכול, כתפלין שאין זמנם בלילה ואם הניחן עובר אבל אכילת לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרי יום הכפורים שאסור באכילה, והרי מצינו זמן ראוי ומחויב לאכילה וזמן אסור, וחוזרת אכילת פת תלויה בזמן, ואמאי נשים חייבות בברכת המזון. אלא ש"מ דכיון שהברכה אינה תלויה בזמן אלא במעשה האכילה לאו זמן גרמא קרי לה. וכן הדין בספירת העומר. עכ"ל הרב אדוני אבי ז"ל.


ויש מהאחרונים שסוברים שגדר זה שהספירה תלויה בהבאת העומר ולא בתאריך ולכן אין זה זמן גרמא – זה רק לראשונים שחיוב ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, שלראשונים שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא, ונמצא שאפילו אין הבאת העומר יש מצווה מן התורה – אם כן זה תלוי בתאריך; ולכן הרמב"ם שפוסק שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא, סובר שזה מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, כן כתב הגרי"פ פערלא (במבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק יב ד"ה אבל).

אכן החינוך (מצוה שו) סבירא ליה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן [כן נוסף בדפוסים החדשים], ומכל מקום כתב שנשים פטורות.

ויותר מתיישב דברי הרמב"ן והמהר"ם חלאווה לפי השיטות באחרונים שגם בזמן הבית אם לא הקריבו את העומר – אין ספירת העומר מדאורייתא; ויש לעיין בזה.


והנה התוספות (קידושין דף כט עמוד א ד"ה אותו) כתבו לדון שמילה בשמיני תיחשב מצוות עשה שהזמן גרמא [ואם כן קשה מדוע צריך פסוק לפטור אשה ממילה, ותירצו שמהשמיני אין הפסק]; ולכאורה התוספות חולקים על הרמב"ן והמהר"ם חלאווה, כי גם כאן זה תלוי במאורע של לידת הבן ולא בתאריך או זמן ביום.

ויש שטענו שחלוק ספירת העומר שזה באותו יום עצמו של ההבאה ואחר כך אין הפסק, לבין מילה בשמיני שהיא מספר שמונה ימים מהלידה.

והגאון רבי דוב לנדו שליט"א (זבחים מנחות סימן יב) רצה לדון על פי תוספות בקידושין, שהמצווה לאכול לכתחילה את בשר השלמים באותו יום של ההקרבה כמבואר ברמב"ן על התורה – נחשבת זמן גרמא; ויישב בזה קושיית החזון אי"ש (פסחים דף פח עמוד ב) על החכם צבי (סימן קנא) בדעת הרמב"ן, ועיין שם מה שדן לחלק בזה.

ולכאורה בדעת הרמב"ן אי אפשר לומר כן, כי הרי בספירת העומר מצאנו שאם זה תלוי במאורע [על כל פנים באותו יום ממש] – לא חשיב זמן גרמא, והוא הדין ביום זבחכם.
​

---

[א] אמנם הדברי מלכיאל (שו"ת, חלק ג סימן ה) כתב שוודאי טעות סופר יש ברמב"ן, והיה כתוב "מת"ע", והוא ראשי תיבות מתנות עניים, ונעשה טעות סופר וכתב "סה"ע" ופתח המדפיס ספירת העומר עיין שם עוד, וכן הביאו באנציקלופדיה תלמודית מהחסדי דוד (על התוספתא קידושין פרק א הלכה ח).

אך הגאון רבי צבי כהן כתב בספרו שבכל כתבי היד של הרמב"ן מבואר שהגירסא כדפוסים, וכן מבואר במהר"ם חלאווה.​

 

[ממגד שמים]

רק אציין שיש דברי יחזקאל חשוב בעניין [-סימן לג/לד לערך]

 

[גרינפלד]

וביאר דבריו המהר"ם חלאווה (הביאו בנו בתשובה, נדפס בסוף שיטת הקדמונים על בבא קמא), וזה לשונו:

והרמב"ן ז"ל כתב דספירת העומר נשים חייבות בו. וכן עיקר, דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא, וספירת העומר אין גורם לו הזמן, אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר, ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מ"מ המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא. הא למה זה דומה, לנשים חייבות בברכת המזון, והרי שבת שהזמן גורם לאכילתו דאסור להתענות, וכיון שהאכילה יש לה זמן הברכה עליה תיחשב תלויה בזמן, ונמצאת אם כן בהמ"ז תלויה בזמן, ואמאי נשים חייבות. ואם נפשך לומר דשבת בתענית היא דאסור, אבל אכילת פת אינה מחויבת ואין ברכת המזון הבאה על הפת תלויה בזמן, מעתה יש להשיב עוד ממצה בלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות, והנה אכילת פת מחויבת ותלויה בזמן, ואם כן נהי דיש זמן מחייב אכילה, אין קרוי שהזמן גרמא אלא מה שאם רצה לעשותו חוץ לזמן חיובו הראוי לו אינו יכול, כתפלין שאין זמנם בלילה ואם הניחן עובר אבל אכילת לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרי יום הכפורים שאסור באכילה, והרי מצינו זמן ראוי ומחויב לאכילה וזמן אסור, וחוזרת אכילת פת תלויה בזמן, ואמאי נשים חייבות בברכת המזון. אלא ש"מ דכיון שהברכה אינה תלויה בזמן אלא במעשה האכילה לאו זמן גרמא קרי לה. וכן הדין בספירת העומר. עכ"ל הרב אדוני אבי ז"ל.​

הנה כתב המשנה ברורה (סימן תפט סעיף קטן ח) שמה שצריכים לומר "בעומר" [או "לעומר"] - זה רק לכתחילה, כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר; ואם לא אמר אלא היום כך וכך גם יוצא.

ולכאורה אם אמר היום כך וכך ימים ליום שבו עשיתי מעשה מסוים [שעשאו ביום ט"ז ניסן] או אפילו אמר ליום שנתלה בו המן - יש לדון שלא יצא, כי זה מקלקל, כיון שהספירה צריכה להיות ביחס לעומר, אפילו שלא צריך לפרט זאת.

ולפי זה עלה במחשבתי שאולי לפי המהר"ם חלאווה אפילו אמר היום כך וכך ימים לט"ז ניסן - גם לא יצא, כיון שצריך לספור להבאת העומר; אכן לכאורה זה לא מסתבר.

ואשמח אם יוסיפו בזה.​

 

[נדיב לב]

וכתב המגן אברהם (סימן תפט סעיף קטן א) שכן הוא בזוהר (תצוה עמוד שי"ט) שנשים פטורות מספירת העומר; והוסיף המגן אברהם שמכל מקום שווינהו עלייהו חובה.

רק לציין שהמ"ב שהביא את המג"א סיים שהמנהג (במדינתנו) שנשים לא סופרות. ולעניין ברכה נראה פשוט שאינם מברכות מחשש שהביא שם מהשולחן שלמה.

 

[הכהן הגדול]

ובביאור דברי הרמב"ן כתב האבני נזר כעין המהר"ם חלאוה וז"ל: [או"ח שפד] דס"ל לרמב"ן שהתורה לא תלתה בזמן את קרבן העומר היינו שיקריבו דווקא בטז' בניסן רק שממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא א"כ אין זמן טז' בניסן גורם, וא"ת מ"מ זמן השבת הוא טו' בניסן גורם והרי הם חייבות בכל מצוות הפסח ואפי' בסיפור יציאת מצרים כתב החינוך שחייבות ה"ה עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא כיון שבכל מצוות יו"ט נשים חייבות, אך לדעת הפוסקים קצירה וספירה פסול ביום. אם כן הלילה גורם. אך רמב"ם פסק [תמו"ס פ"ז ה"ז] נקצר ביום כשר והוא הדין ספירה. אך בזוהר הקדוש פרשת תצוה [דף קפג ע"א] מפורש נשים פטורות מספירת העומר ומפרש הטעם על דרך הסוד, עכ"ל האבנ"ז, וע"ע בדברי יחזקאל סי' מה' אות ד'.
ומצאתי בשרידי אש [קידושין יז'] דכתב לבאר ד' הרמב"ן תי' נפלא וז"ל: ולענ"ד הוא פשוט, שמצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה, כמו מצה, לולב וסוכה וכו', משא"כ בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחוייב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא, ודו"ק כי עמוק הוא, והרבה יש לי להאריך בזה.

וביאור ד' נלענ"ד שכל מצווה אם לא היה לי את הזמן את המצווה הייתי יכול לקיים אבל בספירת העומר הזמן הוא המצווה בעצמו ולכן אם לא היה את הזמן לא היה לי את המצווה עצמה.

 

[נדיב לב]

רק אציין שיש דברי יחזקאל חשוב בעניין [-סימן לג/לד לערך]

סימן מה

 

[הכהן הגדול]

רק לציין שהמ"ב שהביא את המג"א סיים שהמנהג (במדינתנו) שנשים לא סופרות. ולעניין ברכה נראה פשוט שאינם מברכות מחשש שהביא שם מהשולחן שלמה.

לכאו' בכל מצות שנשים פטורות מבואר במ"ב [יז' סק"ג] שפטורות גם מדרבנן, ומ"מ אם מעונינות לקיים את המצווה כתב השו"ע [תקפט ס"ו] לענין תקיעת שופר שמותר להם לתקוע וביאר המ"ב [סק"ח]: ולא אמרינן דכיון דפטורות יש חילול יום טוב בתקיעתן דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו, ואם רוצות לברך נח' השו"ע והרמ"א דלשו"ע אינן יכולות לברך ולרמ"א יכולות לברך וביאר המ"ב [סק"י] דדעת השו"ע דמהו וציונו בדבר שאינה מחויבת לא מד"ת ולא מד"ס דאשה במ"ע דהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן, ובביאור ד' הרמ"א כ' [יז' ס"ק ד'] דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר ושייך לומר וציונו כיון שהאנשי נצטוו גם יש להם שכר.

 

[הכהן הגדול]

והוסיף המגן אברהם שמכל מקום שווינהו עלייהו חובה.

ומק' המנחת חינוך [שו' א'] דדבריו צ"ע דלא מצאנו כזה דבר בשום מקום דנשים אם יקבלו עליהן לעשות מ"ע שהם פטורים יתחייבו מפני דשוייא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום, ואינו דומה לתפלת ערבית שמבואר בראשונים שאע"פ שמעיקר הדין רשות מ"מ קיבלו ע"ע כחובה כלל ישראל[1], ונשאר המנ"ח בצ"ע על המג"א.

---

[1] ובביאור החילוק בין מעריב לספירת העומר ביאר הנזירות שמשון [מובא בילקוט מפרשים על השו"ע מכון ירושלים] שיש הבדל בין מצות ספירת העומר שלכל הדעות נשים פטורות לכן אינן יכולות לקבל ע"ע משא"כ תפילת ערבית שיש דעות שס"ל שהוי חובה לכן שפיר שייך לקבל ע"ע כחובה.

 

[נדיב לב]

לכאו' בכל מצות שנשים פטורות מבואר במ"ב [יז' סק"ג] שפטורות גם מדרבנן, ומ"מ אם מעונינות לקיים את המצווה כתב השו"ע [תקפט ס"ו] לענין תקיעת שופר שמותר להם לתקוע וביאר המ"ב [סק"ח]: ולא אמרינן דכיון דפטורות יש חילול יום טוב בתקיעתן דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אלמא דמי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו, ואם רוצות לברך נח' השו"ע והרמ"א דלשו"ע אינן יכולות לברך ולרמ"א יכולות לברך וביאר המ"ב [סק"י] דדעת השו"ע דמהו וציונו בדבר שאינה מחויבת לא מד"ת ולא מד"ס דאשה במ"ע דהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן, ובביאור ד' הרמ"א כ' [יז' ס"ק ד'] דאף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר ושייך לומר וציונו כיון שהאנשי נצטוו גם יש להם שכר.

ואילו כאן המ"ב כותב שהמנהג שלא סופרות, וגם מהמשך דבריו שלא יברכו משמע שבספיה"ע יש ענין שלא יקיימו (אולי בגלל מש"כ בזוהר) בשונה ממק"א שהזכרת.

 

[הכהן הגדול]

ואילו כאן המ"ב כותב שהמנהג שלא סופרות, וגם מהמשך דבריו שלא יברכו משמע שבספיה"ע יש ענין שלא יקיימו (אולי בגלל מש"כ בזוהר) בשונה ממק"א שהזכרת.

מנין לומר שיש ענין שלא יקיימו אולי במדינתו לא נהגו ואי"ז סותר שבמדינות אחרות כן נהגו, צריך לדעת מדוע במדינתו לא נהגו לא בטוח שזה משהו מיוחד בספירות העומר, וביותר יתכן שלא נהגו בגלל מ"ש מהשולחן שלמה וצ"ע,

 

[הכהן הגדול]

ואילו כאן המ"ב כותב שהמנהג שלא סופרות, וגם מהמשך דבריו שלא יברכו משמע שבספיה"ע יש ענין שלא יקיימו (אולי בגלל מש"כ בזוהר) בשונה ממק"א שהזכרת.

לכאו' אין הכרח בזוהר לסברא זו דלכאורה לא מצינו בזוהר אלא שנשים פטורות ולא שיש בספירתן פגם ואיסור כלשהו. וז"ל הזוהר פרשת תצוה (קפ"ג ע"ב):

"ובגין דאיהו רזא דדכורא נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות כגוונא דא יראה כל זכורך, דכורין ולא נשין בגין דרזא דברית בדכורא איהו, ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא נשין לא מתחייבן".

וכעי"ז בפרשת אמור (צ"ח ע"ב):

"ובגין דאלין יומין יומין דעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו, וע"ד חושבנא דא, בעמידה איהו, ומלין דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה, ורזא, דא צלותא דעמידה, וצלותא דמיושב".

ולכאורה אין בין דברי הזוה"ק לדברי הפוסקים דמה לן אם נשים פטורות משום מעשהזמ"ג או משום דמצוה זו מעלמא דדכורא, מ"מ נשים פטורות.

והרי המגן אברהם ציין לדברי הזוה"ק ואעפ"כ כתב דנשים קיבלו עליהן מצוה זו כחובה, וע"כ דלהבנתו אין מדברי הזוה"ק שום ראיה לשלול ספירת הנשים, ודו"ק בזה.

 

[הכהן הגדול]

מנין לומר שיש ענין שלא יקיימו אולי במדינתו לא נהגו ואי"ז סותר שבמדינות אחרות כן נהגו, צריך לדעת מדוע במדינתו לא נהגו לא בטוח שזה משהו מיוחד בספירות העומר, וביותר יתכן שלא נהגו בגלל מ"ש מהשולחן שלמה וצ"ע,

וביותר שלכאו' היום אין את החששות של השלחן שלמה או מצד דאינן מבינות את מילות הספירה, או מצד שיטעו ויברכו ברכה לבטלה, ולכאו' היום אין החששות דנשים חכמניות הם ומבינות לשון הקודש היטב ואין חשש שיטעו בנוסח דבידן סידור ובכל בית יש לוחות שנה, ונהגו בנותינו ונשותינו לספור ספירת העומר ושפיר עבדי, וכן הביא באורחות רבנו ח"ב עמ' צד',

 

[גרינפלד]

בעניין דברי השלחן שלמה, יש שהבינו שהכוונה שאם ישכחו יום אחד - יתברר למפרע שהברכות היו לבטלה.
אכן בשלחן שלמה עצמו מבואר שהנשים לא ידעו את הדין שאחרי ששכחו אי אפשר לספור בבברכה.

 

[גרינפלד]

ויש מהאחרונים שסוברים שגדר זה שהספירה תלויה בהבאת העומר ולא בתאריך ולכן אין זה זמן גרמא – זה רק לראשונים שחיוב ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, שלראשונים שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא, ונמצא שאפילו אין הבאת העומר יש מצווה מן התורה – אם כן זה תלוי בתאריך; ולכן הרמב"ם שפוסק שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא, סובר שזה מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, כן כתב הגרי"פ פערלא (במבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק יב ד"ה אבל).

חידושי הגרי"ז מנחות דף סו עמוד ב:
הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין (פ"ז הלכ"ד) פסק דמצות ספירת העומר הוא מהתורה גם בזמן הזה, וכן מורה לשון הרי"ף, וצריך עיון מגמרא דידן דאמימר אמר זכר למקדש הוא, ועיין בנו"כ, והגר"ח תירץ דהלא צריך ביאור דברי הגמרא דאטו אם לא יקריבו עומר תיבטל מצות ספירת העומר, ועל כרחך צריך לומר דהוא משום דכיון דחרב המקדש ובטל דין ההקרבה לכך בטלה גם מצות ספירה, אבל פשיטא דלא תלוי במעשה ההקרבה בפועל, אלא דכיון דבטל דין העומר זהו מבטל גם מצות ספירה, אבל אינו תלוי במעשה אם הקריבו עומר או לא, ולפי זה צריך לומר דהכא איירי אליבא דמ"ד דקדושת המקדש לא קדשה לעתיד לבא, ומשום הכי כיון דבטל דין הקרבת העומר בטל גם מצות ספירה התלויה בה, אבל למ"ד דקדשה לעתיד לבוא שפיר נוהגת מצות ספירה גם בזמן הזה אף דבפועל אין מקריבין עומר אין זה מבטל את המצוה של ספירה, כיון דאפשר להקריב ולקיים דין ההקרבה, וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' בה"ב (פ"ו הלט"ו) דקדושת המקדש לא בטלה ויכולין להקריב בזמן הזה, אם כן מצות ספירה נמי לא בטלה מן התורה.​