פורים "קם רבה שחטיה לרבי זירא" קצת רקע. (1 צופה)

[אברך מעמיק]

ביאור מרתק על המעשה ברבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדי הדדי, וקם רבה ושחטיה לרבי זירא (מגילה ז:). הסבר מה היה הרקע לזה, וכיצד זה קרה, מאת המגיד מבריסק זצ"ל [בספרו רמת שמואל מאמר בית אבל הערה כב]
​

ביאור דרכם ההפוכה של רבה ורבי זירא בעבודת ה'​

"הנה חז"ל סיפרו לנו (סנהדרין סה:) 'רבא ברא גברא [ע"י ספר יצירה] שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר לו מן חבריא את הדר לעפרך'. על מה כשברא רבא גברא, שדריה לרבי זירא, ולה רבי זירא לא חס על מעשה רבא ופעולתו, ואמר לו מן חבריא את הדר לעפרך, מפני מה דעת רבא לברוא נברא, ודעת רבי זירא להשיב לעפר גם את אשר נברא.

ונכון לאמר על פי מאמר חז"ל (ברכות ל:) 'אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה יתיב וקא בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב כו' רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה יתיב וקא בדח טובא אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כו''. וכתב הר"ש קצנלנבויגן זצ"ל כי רבה ורבי זירא אזלי לטעמייהו, רבה בחר דרכו בקודש להיות שמח כאשר ספרו חז"ל עליו (שבת ל:) שבכל יום ויום מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, ולכן אמר לאביי דקא בדח טובא, 'הן טוב לשחוק ולשמוח, אבל לא הרבה וגילו ברעדה כתיב'.

ורבי זירא בחר דרכו בקודש להיות עצב כמאמר חז"ל (סנהדרין נט:) 'בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו, ירדה לו דמות חמור מהו, אמר, יארוד נאלה הא אמרי ליה אין דבר טמא יורד מן השמים' ופרש"י 'יארוד נאלה: תנין שוטה עוף ששמו תנין והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד' עכ"ל. ואמרו חז"ל (נדה כג.) 'עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך' ופרש"י 'בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא רבי זירא לידי גיחוך, ולא שחק, דאסיר לאדם שימלא פיו שחוק, ורבי זירא מחמיר טפי' עכ"ל. ולכן אמר לרבי ירמיה בכל עצב יהיה מותר כתיב, כי טוב לאדם שיהיה עצב, ולכן אמר רבי זירא (חגיגה יג.) 'אין מוסרין ראשי פרקים במעשה מרכבה אלא לאב בי"ד ולכל מי שלבו דואג בקרבו', ולכן על רב שמואל בר יצחק דהוה מרקד אתלת אמר רבי זירא (כתובות יז.) קא מכסיף לן סבא (וראה ב"ר פ' נ"ט {שם משמע שרבי זירא היה דווקא מהתומכים בר' שמואל בר יצחק} וצ"ע).

בדרך זו בחר רבי זירא, אבל אמוראים אחרים לא היתה דעתם נוחה מדרך רבי זירא, כי רבי אבהו קרא אותו בעבור זה בשם גנאי 'יארוד נאלה' (ראה היטב בתשובת חוות יאיר סימן קנב {שהאריך הרבה בדעת רבי זירא בדרך הסיגופים והצער, ודעת רבי אבהו שנחלק עליו}), ורבי ירמיה יגע ועמל להביא אותו לידי גיחוך ושחוק ולא עלתה בידו.

ולכן רבא אשר גם הוא בחר דרכו בקודש להיות שמח (ראה שבת ל: 'אמר רבא וכן לחלום טוב'), ברא גברא ושדריה לרבי זירא לשמח את לבבו המלא תוגה ועצב בראותו בריאה נפלאה כזו. אכן גם ביד רבא לא עלתה לשמח את לבב רבי זירא, כי אמר ליה רבי זירא 'מן חבריא את הדר לעפרך' כלומר טוב כי אל עפר תשוב מאשר ישמחו אנשים בראותם אותך.​

ביאור במעשה חז"ל על סעודת פורים של רבה ורבי זירא​

ועל פי אלו הדברים נגלה בעזהי"ת לפנינו, להביט נפלאות במעשה שהיה, אשר ספרו חז"ל (מגילה ז:).

'רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה, לשנה אמר ליה ניתי מר ונעבד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא'.

רבה אשר בחר דרכו בקודש לשמוח וגם לשחוק, עבד סעודת פורים בהדי רבי זירא אשר בחר דרכו בקודש דרך עוצב, למען לשמח אותו בימי הפורים. אכן כאשר איבסמו כשכרותו של לוט (עיין עירובין סה. {אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם}) הנה רבה אשר הוא היה איש שמח, כאשר נשתכר היה שש ושמח ושוחק ורוקד, ביתר שאת וביתר עוז. ורבי זירא הוא איש עצב, כאשר נשתכר התעצב אל לבו, ובכה בקול נהי ויללה, בקול מר ועצב ביתר שאת ויתר עוז. כי על פי משתה היין, תצא מכח אל הפועל, מפנים לחוץ, מידת האדם אשר נטבעה בו, מיום הוולדו או מהרגל אשר התרגל בה כי 'הרגל נעשה טבע'.

וכמאמר חז"ל (עירובין סה.) 'יין נתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד'. על פי שתיית היין יצא סוד תכונות הפנימיות אשר באדם, [כמבואר באר היטב בספר "עטרת תפארת" על שיר השירים], ולכן לא יכלו רבה ורבי זירא לשבת יחדיו, זה משורר בקול ששון וקול שמחה, וזה צורח מר בקול נהי בכי תמרורים. ועל כן התרגז רבה על רבי זירא אשר ישביתהו ממנוחתו, מעציב את לבו וצורח מר באוזניו, וקם בחמתו, כי חז"ל אמרו (שבת קנו.) 'האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' אמר רבה אנא במאדים הואי כו'' (וראה שם בספר עץ יוסף בשם בעל מראות הצובאות) ושחטיה בלא דעת, כי עברו יין. ויהי שם ה' מבורך כי גלה את עיני הכהות להביט נפלאות".​

 

[בר אביי]

ייש"כ
לענ"ד הדברים קשים לשמען שהרי כיוון ששמחתו של רבא ועצבותו של ר"ז היו שיטה שכלית שנקנתה ע"י עבודה (כמ"ש במאמר 'אחז דרכו בקודש') אין סברא לומר ששכרות תחריף את ההתנהגות הזו.
ובכלל תיאור ציורי של שכרות האמוראים קשה לקריאה.
חוץ מזה איך התקדמנו בהבנת המעשה? הרי הרקע לא כ"כ משנה, ולא קשה אלא עצם המעשה אז מה הרווחנו?