ר' אליהו רפול זצ"ל - שותף במחתרת ברית הקנאים (3 צופים)

[למדן משורר]

אם יש למשהו עובדות מהרב ר' אליהו רפול זצוק"ל שנפטר בשבוע שעבר אשמח אם הוא יעלה.
[הוא היה שותף בברית הקנאים ומספרים שהיה איש מעש גדול],

ברית הקנאים – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[בד קודש]

בסביבות חג הפסח של שנת תש"י (אפריל 1950) נפגשו חמישה חברים, וביניהם ר' יהודה רידר, ר' מרדכי אליהו ור' אליהו רפול, בפנימיית ישיבת "פורת יוסף". התחושה שרווחה בקרב חברי הקבוצה הייתה שאין איש שיכול ורוצה לעמוד בפרץ הכפייה החילונית מלבדם; המעשים להם היו עדים והלך הרוח שבו היו שרויים, הביאו אותם לבסוף לנקוט בדרך פעולה קיצונית.
מספר יהודה רידר: "ישבתי ימים ולילות לחשוב במה נוכל לפעול ולהילחם נגד הכפייה האנטי-דתית במושבות העולים ולעשות בעד המצב הדתי הירוד במדינה כולה? נפגשתי עם חברים שגם הם היו במצב נפשי דומה לשלי, אכולי אכזבה ומלאי התמרמרות, נפגשנו לעיתים קרובות ושוחחנו כל על הבעיות והגענו למסקנה שאין לנו דרך אחרת מאשר לצאת גם אנו בכוח נגד מעשי הכפייה והאיומים: כפייה מול כפייה ואיום מול איום... והחלטנו שעלינו להתארגן על מנת להגן בכל האמצעים על היהדות שומרת התורה במדינת היהודים".
סיפר גם הרב ע"ה: "נדברתי עם עוד כמה חברים שהיו מלאים זעזועים נפשיים כמוני וגמרנו אומר לפעול בצוותא למען הפגן את קדושת ישראל בין הפורעים ומחללים את קדושתו".
על הרקע להקמת המחתרת מספר גם חבר מחתרת אחר; "הכרתי את הרב אליהו בשנת תש"י", סיפר, "למדתי אז ב'קול תורה' וחבר ללימודים שעבר מ'קול תורה' ל'פורת יוסף', הכיר בינינו".

החברים היו שותפים לתחושה שהממשלה ראתה בעולים החדשים "כר פורה להופכם מאמונת אבותיהם לדרך חדשה". הם חשבו ש"הארץ הייתה שוממה ומעטים עשו לסייע לבאים לארץ הקודש, הן ברוחניות והן בגשמיות. צעירים היינו ומלאי רצון לסייע, וכל אחד מאתנו עשה לבדו כפי יכולתו... היינו מסתובבים במחנות העולים ומלמדים אותם תורה בכל יכולתנו, אבל המעשה שאנחנו עשינו היה כמו טיפה בים. המערכת השלטונית הפעילה על העולים לחץ כלכלי כבד, ניתקה ילדים מהוריהם ושלחה אותם לקיבוצים. היינו מאוכזבים ממנהיגי ציבור שומרי התורה שלא עשו מה שביכולתם לעזור לעולים, במיוחד בכל מה שנוגע לחיי התורה שלהם. חיפשנו דרך מחאה מתאימה, גם אם היא לא עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה".
באותה פגישה הרת-גורל החליטו החברים על הקמת מחתרת שמטרתה הברורה: החדרת גאווה יהודית. הם האמינו כי באמצעות הארגון המחתרתי יוכלו להשליט חיי תורה במדינה.
כך, שנתיים לאחר קום המדינה, נפל דבר בישראל: "ברית הקנאים" קמה. מקימי הארגון הודיעו על הקמתו במכתב ששלחו לעיתון "הארץ", אך המכתב לא פורסם.

זמן מה לאחר ההקמה, החלה הקבוצה להרחיב את שורותיה ולקלוט חברים נוספים מקרב בני הישיבות בירושלים, אלו נמנו בעיקר על נוער "אגודת ישראל" ועל יוצאי "ארגון לוחמי היהדות" ו"בני פנחס", שני ארגונים קנאיים קודמים. כעבור זמן קצר מנה הארגון כחמישים חברים. במשך הזמן הצטרפו לארגון גם בנות שתפקידן היה לאסוף מודיעין מבצעי על מטרות לפעולה ופעלו תחת השם "תא יהודית".
הצעירים שהצטרפו למחתרת, הושבעו בפני ועדת קבלה בבית-כנסת בשכונת מוסררה וקיבלו כינויים מחתרתיים. כל מצטרף חדש נשאל בתחילה: "היודע אתה היכן אתה נמצא? המטרה והדרכים ברורות לך? המאמין אתה בטוהר דבריך אלה בהכרה ברורה? את מי הנך מכיר בארגון?", לאחר שהשיב תשובות מספקות, עבר לחדר סמוך וחשוך בו החל טקס ההשבעה החשאי; אחד מחברי המחתרת השמיע לחבר החדש את שאיפותיה וחזונה של הקבוצה הקנאית לשם הא-ל. "דע כי ארוכה היא דרכנו ומלאה חתחתים", אמר המשביע, "הקרבה ללא גבול נדרשת בדרך זו אל המטרה הקדושה והנעלה; היום אתה נכנס למסגרת קנאית אשר מטרתה להשליט את חיי התורה במדינה ובעם בכל הדרכים! וגם התוקפניים! מוכן?".
לאחר שהחבר החדש הסכים לכל הנאמר, אמר המשביע: "אתה נדרש לעמוד. קרא אחרי: הלוא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, חקרני א-ל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם. בשם הבורא הגדול, הגיבור והנורא, לכבודו ולקדוש שמו יתברך, אלוקי ישראל, אלוקי הקנאים, יהי רצון מלפניו שמחשבותינו, כוונותינו ומעשינו יהיו רצויים לפניו יתברך ויישר את דרכי חברינו ויברך מעשינו והשגחתנו במסילת הגשמת מצוותיו, עמוד האש תורתו וענן כבוד שכינתו ילוו את הנוער הקנאי בדרכו הקשה והקדושה. אמן". אז התקבל החבר לארגון ונאמר לו כי "מהרגע הזה הנך חייל לאותו מחנה הנלחם על כבוד התורה, השלטתה והרמת קרנה. עליך להיות בבחינת שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו; עליך למלא את תפקידך שיטילו עליך באמונה; עליך להקפיד על קיום המצוות, כי רק הלב הבוער באש האמונה מסוגל להדליק לבבות אחרים".

חברי הארגון התחלקו לחוליות בנות חמישה- שישה חברים. על כל חוליה הופקד מפקד – וכלל החוליות פעלו בהתאם להוראות מנהיגי הקבוצה, ר' מרדכי אליהו, יהודה רידר ור' אליהו רפול. פעם בשבוע נערכו אימוני נשק ואימוני שדה בחורשות העיר ירושלים. את כלי הנשק שבהם התאמנו, השיגו חברי המחתרת ממחנה צה"ל "שנלר" שבמרכז העיר; גם חומרי נפץ ורימוני יד הגיעו לידיהם, אך הם לא עשו בהם שימוש.
במדרשת "סיני" שברחוב חברון שבשכונת אבו טור, לשעבר "בית החולים האנגליקני לחולי עיניים", שכנו בסיס האימונים והמפקדה של "ברית הקנאים"; המחתרת שכרה את המקום מידי "אגודת ישראל" לטובת הקמת מוסד לימודי לילדי תימן, שאכן הוקם שם. התכלית האמיתית של המקום התבררה רק מאוחר יותר. מאחר שסיפור הכיסוי היה "מוסד לימודי לנוער עולה", הגיע הכסף לשכירות מידי הנהלת תנועת "הנוער האגודתי", דרך ארגון "צעירי אגודת ישראל". חברי המחתרת חסו תחת כנפי הארגון הרשמי והמוכר, כדי להסוות את פעילותם הבלתי-חוקית. במבנה זה שכנה מפקדת המחתרת שבה התקיימו הפגישות הסודיות; שם גם נערכו לעתים אימונים ("אש לילה"). בחדרי המדרשה ובחורשה שבחצר הוסלקו כלי הנשק וחומרי הנפץ של הארגון וגם רשימות החברים ותיעוד המבצעים המתוכננים והפעולות שכבר נעשו.
בי"א בשבט תשי"א (18 בינואר 1951), כמעט שנה לאחר הקמתה, הכתה המחתרת לראשונה. בשכונות צפון ירושלים הוצתו שמונה מכוניות פרטיות שבעליהן נהגו לנסוע בהן בשבת; חברי המחתרת עקבו אחרי המכוניות שנסעו בשבת – וכדי לזכור את מספר הרישוי שלהן, קיפלו העוקבים עמודים בְּספר שמספרם תאם למספר לוחית הרישוי.
לאחר שאיתרו את מקום חנייתם של כלי הרכב, הציתו אותם בעזרת סמרטוטים ונפט; גם במוסך "אגד" השאירו אנשי המחתרת כמה שקים טבולים בדלק, לשם אזהרה. כדי להסוות את זהותם, הותירו אחריהם המציתים פתקים חתומים בשם ארגון "נטורי קרתא".
בשבועיים שלאחר מכן הוצתו שתים-עשרה מכוניות נוספות; גם אטליז לבשר טרף, ששכן במרכז העיר סמוך לבית כנסת, הוצת; פצצת תבערה הוטלה גם על מסעדת "אקספרסו" שברחוב המלך דוד.

אברהם מייזליש, אחד מחברי המחתרת, מספר כי הרב אליהו ע"ה היה דמות מרכזית בארגון, ובעשרה בשבט תשי"א (1951), יום לפני פעולתה הראשונה, התמנה למנהיג הקבוצה. הרב ע"ה זכה לכינוי המחתרתי "יאיר" ועסק בקבלת חברים חדשים למחתרת, בגיוס הון לפעולתה ובאיתור מקומות מחבוא ("סליקים") לנשק. הוא אף השתתף בדיונים לתכנון פעולותיה ואישורם.
יום רדף יום והמחתרת המשיכה לפעול מבלי שהמשטרה הצליחה להניח ידיה על מבצעי הפעולות. לנוכח הדמיון בין מקרי ההצתה, הגיעו אנשי שירות הביטחון (שנקרא בעבר ש"ב, וכיום שב"כ), בראשות איסר הראל, למסקנה שמאחורי הפעולות השונות עומדת מחתרת. ראש הש"ב הטיל על הלשכה הירושלמית של ארגונו להתחקות אחר הקבוצה העומדת מאחורי המעשים הפליליים.
למרות ניסיונות המחתרת לשמור על מידור וסודיות ("עליך להיות בבחינת שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"), הצליח הש"ב להחדיר שניים מאנשיו לתוך שורות "ברית הקנאים" בתוך זמן קצר; שני המודיעים התקבלו כחברים בארגון ואחד מהם רכש את אמונם המלא של ראשי המחתרת והפך לשותף בסוד המבצעים המתוכננים. בתוך שבועות אחדים למד הש"ב את מבנה הארגון, הרכבו, מקומות המפגש שלו ושיטות הפעולה בהן נקט.
לדברי מייזליש, דווקא אחד מחברי המחתרת הוא שגילה לרשויות הביטחון על דבר המזימה ולא סוכן שתול; המודיע סבר שהמעשה המתוכנן הוא מוגזם ולכן הלשין למשטרה שעומדים להשליך פצצה בכנסת. בתמורה לכך, טען מייזליש, קיבל המלשין "מספר ירוק" של מונית, דבר יקר ערך באותם ימים. לדבריו, המלשין ידע רק על תכנית הטלת הפצצה ולא יותר מכך – אך הוא העביר למשטרה את שמות חברי המחתרת שהכיר.
בין כך ובין כך, במהלך חקירת המחתרת עמדו אנשי הש"ב על כך שלארגון יש תמיכה מוסרית מצד כמה ממנהיגי העדה החרדית בירושלים; לדברי איסר הראל, ראש הש"ב דאז, התייעצו חברי הקבוצה עם הרב פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים, שנתן גושפנקא רוחנית ואישר כל פעולה; אכן, ידוע שהרב פרנק התנגד בחריפות לחילול שבת ציבורי ותמך במחאות ובהפגנות שנערכו כנגד חילול השבת. הראל טען שמדריך ומורה רוחני נוסף לפעילותם מצאו חברי הקבוצה גם ברב אברהם אליהו מוקטובסקי – שכפי שסיפרנו לעיל, הרב ע"ה אכן נועץ בו בעניין הפעילות כנגד הכפייה החילונית.

 

[עיני לשמיא נטלת]

מלבד הרב רפול והרב מרדכי אליהו
היו חברים בארגון גם המגיד הירושלמי רבי שבתי יודלביץ'
ר' אהרן שמואל מרצבך
והאחים ר' ברוך ור' נח (אבי הגאון ר' משולם יבלחט''א) וורמסר.