ר' יהודה אריה די מודינא (1 צופה)

[השר מקוצי]

חיבר את הפיוט ''יום זה יהי משקל'' וכו' הנאמר בתחילת יוכ''ק.
היה הולך בלי כיפה, והיה שנוי במחלוקת.
הנה מהמכלול

רבי יהודה אריה ממודינא – המכלול

www.hamichlol.org.il

והנה מ
שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב

בשולי התשובה עם החיתום ראיתי בספר שו"ת זקני יהודה להחכם האיטלקי ר' יהודה אריה ממודינה סימנים ו' וקל"א מ"ש בשבח הזמרה בביהכ"נ ע"פ חכמת המוסיקה, ובהיתר כפילת מילי - התפלה וכו' כיעו"ש.
הנה הספר שם איננו מדבר כלל מהתרה לנגן גם בניגוני עגבים, וגם לרבות לא מנגינה בכלים.
ואמנם מתוך שבחו שם /של/ הנגינה לפי חכמת המוסיקה הוא בא לספר בגנותם של המתנגדים לזה (שגדולים וטובים ממנו היו) ומתבטא בדברים בוטים, בכנותו השצי"ם שאינם מתפללים לפי זה בשם נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה, או שצועקים אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב. וגם עצם שבחו את הנגינה בביהכ"נ עפ"י חכמת המוסיקה, ואת הש"ץ אשר יוכל להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד, הוא מגוחך ובלתי מקובל, וכפי שכותב שם בעצמו שהמתנגדים לכך היו רובם מתופשי התורה, ולא מתקבל על דעת - תורה גם מה שמתיר שם כפילת המילים, כמפורסם וכידוע מדברי ספרי הפוסקים וגדולי הדורות שצעקו מרה נגד צרעת ממארת זאת, שאוכלה ומכלה את התוך זו הכוונה, ועוד כמה רעות שאין לפרטם כאן.
אולם אין להתפעל מדברי החכם האטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה (יעוי' זקנ"י שם סי' כ"א. ובתוך המשך דבריו שם כותב כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם... כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב - פוסק יקרא) לעג מהאוסרים משחק כדור רגל בשבת (שם סי' כ"ב), וכל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בקוביא ולא היה יכול בשום פנים להגמל מזה הגם שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי המשפחה שלו (יעוין מדברי עצמו בזה בספרו חיי יהודה). חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה והזוה"ק ועוד, למד ולימד להתחבר עם הנוצרים וכומריהם, הטיף למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון (יעוין בספרו שם ומהמובא והמצוטט במבוא לספר זקני יהודה) זלזל בדיני ומנהגי ישראל תוך כדי הטפתו מידעו על צורך השמירה עליהם [יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר חובה עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית קדשנו והעיר אשר נראה בה ה', עם כל זאת הוא מבקש ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיה זאת ולהמציא גם לו מקום שמה שיוכל גם הוא לבוא ולראות. ובמקו"א שם הוא מעיד על עצמו וכותב, שביום י"ז בתמוז שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בו רוח שטות ושחק בקוביא והפסיד וגו' כיעו"ש]. ואם כן לאיש חכם אשר כל אלה דברים גרועים לו, היש להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולה על רוחו? והאם אין תורתו כתורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ?
על כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממ"ש בזקני יהודה בתשו' שם אשר למעשה חכמי עירו התנגדו לו, על כך בחריפות, ובראשם הגאונים הבעל גדולי תרומה והבעל דבר שמואל ז"ל. (יעו"ש במבוא הספר). ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו, כי אם כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם, וכולי האי ואולי. ואין להאריך בכאן יותר.​

לחץ כדי לכווץ...

 

[נהר מעדן]

קטע מתוך מאמר שפרסמתי באחד השנים באחד הקובצים אודות אמירת יום כיפור קטן:

סדר תפלת יום כפור קטן המיוסד והמיועד​

הנה הסדור הראשון אשר בו נדפס באופן רשמי סדר תפלת יום כפור קטן, הוא סדור 'סדר תפלות כמנהג ק"ק איטאליאני, וויניציאה', אשר יצא לאור עולם בערך בשנת שע"ד. ובסוף הסדור כתב המדפיס בזה הלשון: "השבח והתהלה לנושא עלילה שזכני להשלמת הסדור הזה... ואשר נדרתי אשלמה בשיתי שומי בו סדר תפילת מנחה לתענית של כל ערב ראש חודש שנוהגים לאומרו בני חברת שומרים לבוקר מק"ק איטאליאני פה ויניציאה ישמרם הא-ל".

ושם בסוף הסדור הובא דבר חידוש מאותם הימים, והוא "בקשה חדשה: יום זה יהי משקל כל חטאתי לר' יהודה אריה די מודינה. הבקשה יום זה יהיה משקל כל חטאתי נדפסה כאן בפעם הראשונה".

ונבוא ללמוד ולהתבונן מה ניתן להוציא מדברי המדפיס הללו. ראשית חזון, שוב מתברר כי המנהג הזה יסודו היה כפי הנראה בראשית שנות הש' לאלף הששי. ועוד נראה מזה, כי בעל ה'פרי חדש' לא נודע לו מנהג זה רק ממנהג המקובלים שבצפת, אלא כבר ידע ממנהג נאה זה במולדתו איטאליא.

התבוננות בדמותו של מחבר הפיוט 'יום זה יהיה משקל'​

עתה נשים עין ונביט על דמותו של בעל המחבר. הנה המחבר רבי יהודה אריה די מודינה, אשר תיקן פיוט זה במיוחד עבור יום כפור קטן, חי כל ימיו בעיר וויניציאה שבאיטאליא. הוא היה חכם וחוקר גדול בדורו, וחי בין השנים של"א עד ת"ח. ואף שבאופן כללי אין העולם נוהגים בו כבוד – בלשון נקיה – וזאת מחמת כמה סיבות. והעיקרית שבהן היא מפני שהוציא מתחת ידו חיבור שלם בשם 'ארי נוהם', ובו הוא מבטל ומכחיש את כל חכמת הקבלה וספר הזוהר הקדוש. ועל דא הטיל פסקיו אשר השחירו פניו לפני הציבור הירא והחרד, כגון מה שכתב בתשובה להלכה שאין צורך לילך בכיסוי הראש, והוא עצמו לא הלך בכיסוי ראש על סמך בירורו זה.

אולם מן השמים גזרו שפיוטו על יום כפור קטן ידפס עוד בחייו, וכיום הוא נדפס ברוב הסידורים. ואף בחצרות הקודש של חסידים ואנשי מעשה, אשר כל הנהגותיהם היו מיוסדות על פי קבלה, העלימו עין מן העובדה שהמחבר יצא בחריפות כה גדולה נגד הקבלה. וכדוגמא בעלמא יש לעיין בספר 'שער יששכר' להגה"ק ממונקאטש זצ"ל, שהיה כידוע קנאי גדול וחריף נגד כל פורץ גדר ומזלזל בקודש, ובפרט בנוסח התפלה השקיע כוחות עצומים שיהיה הכל על מכונו בלי שום פקפוק, והרבה תפלות לא אמר אם לא היו מקובלות מחכמי הקבלה. והוא עצמו היה בקיא ומופלג בתורת הנסתר, וכל מנהגיו היו שקולים וספורים על פי המקובלים. ואעפ"כ הביא שם תורה וביאור על כוונת הפייטן רבי יהודה אריה די מודינה בפיוטו 'יום זה יהי משקל'. ומזה נראה שאמר את הפיוט, וסבר שהפייטן הוא בכלל הכשרים עד שאפשר לומר תורה על פיוטו. וכן הגה"ק מפפא זצ"ל בספרו 'ויגד יעקב' כתב תורה על כוונת הפיוט הזה.

חרטתו של רבי יהודה אריה די מודינה​

והנה מרן החיד"א זצ"ל כתב עליו, כי בסוף ימיו חזר בו מדעתו נגד חכמת הקבלה. ומעשה שהיה כך היה, שקראו לו פעם לעמוד על יד מיטתו של ילד קטן בן כמה חודשים שהיה בשעת גסיסתו, כדי שיאמר עמו פסוקי רחמים כמנהג איטאליא שקוראים לחכם לומר פסוקי רחמים. ולפני יציאת נשמתו של התינוק, פתח התינוק את פיו ואמר פסוק 'שמע ישראל' בקול של אדם מבוגר. ואז ראה רבי יהודה אריה עין בעין כי אמת הדבר אשר כתבו המקובלים בענין גלגול נשמות, וחזר בו אז מהתנגדותו לחכמת הקבלה.

ויש שהוסיפו עוד, כי עצם הדבר שחיבר פיוט מיוחד ליום כפור קטן, דבר שלא עשו לפניו ולא אחריו, מורה שחזר בו מהתנגדותו לקבלה. שהרי כל ענין יום כפור קטן יסודו מהמקובלים, ובזה שחיבר פיוט למנהג המקובלים רצה להראות חרטתו על עמדתו הקודמת. ונתכוון בכתבו 'יום זה יהי משקל לחטאתי', שיהיה זה לכפרה על עוונו אשר ליגלג על חכמת הקבלה.

מציאת הארס הטמון​

אולם יש אשר הלכו צעד נוסף, וכאשר שמעו שיש שאינם מחזיקים מן הפיוט הזה, מצאו בו רמז כי הטמין בו המחבר מן 'הארס' שלו. והוא מה שמתפלל הפייטן 'נא א-ל שלח נושא נזר ראשנו', וטענו כי תיבות 'נזר ראשנו' עולות בגימטריא 'שבתי צבי' שר"י, ובערמומיות הכניס כאן בקשה שיתפרסם ש"ץ כמשיח רח"ל.

אך מה נעשה, שעל פי חשבון השנים אי אפשר לפרש פשט כזה בפיוט כלל. שהרי הפיוט כבר נדפס בערך בשנת שע"ד, ואילו ש"ץ ימח שמו נולד רק ביום תשעה באב שפ"ו, והכריז על עצמו כמשיח רק בשנת ת"ח, היא השנה שבה נפטר רבי יהודה אריה מודינא לבית עולמו. וא"כ לא יתכן לומר שחזה ברוח הקדש את מעשי שבתי צבי.

וגם קשה לחברו למאמינים בשבתי צבי, שהרי כל טעותם של המאמינים בו היתה באמתלא שהוא מתנהג על פי קבלה, והוא השתמש במושגים הקדושים של הקבלה כמעטה לכסות על מעשיו נגד ההלכה. ואילו עיקר טענתו של רבי יהודה אריה מודינא היתה להפך ממש, שביטל את חכמת הקבלה מכל וכל. ואם כן, איך שייך לחבר את הפייטן הזה עם המאמינים וההולכים אחרי ש"ץ.

 

[השר מקוצי]

קצת חומר בנושא.

 

[השר מקוצי]

קצת חומר בנושא.

לחץ כדי לכווץ...

 

[יושב ודורש]

היה איתו איזה סיפור שהוא ניסה להביא את המשיח והשטן נגלה איליו והוא הקטיר לו קטורת,
כך שמעתי פעם ויבואו היודעים ויאמרו