מאמר תורני שונא מתנות חינם מגוי (1 צופה)

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (בראשית יב, יג) וכתב שם רש"י למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות:
והרבה מן המפרשים העירו היאך ביקש אברהם מתנות לעצמו והלא שונא מתנות יחיה (משלי טו, כז).

ושאלתם צ"ב הלא הדין האמור "שונא מתנות יחיה" לקחת מיהודי משא"כ אברהם שלקח מגוי ומצוה להציל מידם, הדין נותן להיפך.
וראיתי שכ"כ בפירוש הריב"א שם "ומה שכתוב שונא מתנות יחיה היינו במתנה של ישראל" ע"כ.

והרע"ב שם הוסיף וז"ל יש לאמר שמה שכתוב ושונא מתנות יחיה היינו בישראל אבל באומות העולם כמציל מידם דמי ולכך היה אוהב אברם שיתנו לו מתנות ע"כ. ואם כן מה תמיהתם. (ומה שמיאן אברהם לקחת ממלך סדום (יד כג) כבר ביאר בשפ"ח והמהר"ל בגור אריה טעם הדבר)

ולפו"ר עלה בדעתי לתלות הפלוגתא אם שונא מתנות יחיה נאמר ביהודי או אף בגוי, בטעם הדין.
הנה רש"י כתב בפירוש הפסוק במשלי -"מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל", ובדומה לזה כתב רבינו יונה שם "והנה זאת המדה גדר להרחקת החמדה ותציל ממוקשי החנופה".

ועיין בסמ"ע (חו"מ סי' רמט) כתב בטעם הדין הנז' -"שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו, ולבלתי הוכיחם אף אם רואה שדרכיהם מקולקלים". והעולה מדבריהם שאין החסרון בעצם קבלת המתנות, אלא משום סייג לאיסור גזל, חמדה, חנופה או כדי שיוכל לקיים מצות תוכחה, ולזה אמרו "שונא מתנות יחיה".

אולם המצודות ציון שם כתב: "השונא אף מתנות כי ישען בה', אז המקום יתן לו עוד חיים מה שאין ביד אדם לתת", ומתבאר שטעם "שונא מתנות" משום שיש בזה חסרון במידת הבטחון בה'. וכן משמעות דברי הטור והשו"ע (חו"מ סי' רמט) כתבו בזה"ל -"מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה". ולפי דעתם, אמנם יש חסרון בעצם קבלת המתנות, כי זה סותר את מידת הבטחון בה.

ועל פי כל זה אפשר לתלות הפלוגתא אם שונא מתנות יחיה נאמר אף בגוי או לא. הריב"א והרע"ב נקטו בטעם הדין האמור כד' המפרשים -שסותר את מידת הבטחון ואינו אלא מידת חסידות כדברי הטור הנ"ל, ועל כן כתבו לחלק באופן שמקבל מתנה מהגוי בשביל להציל מידו אין בזה משום חסרון בטחון. ואילו אלו שמיאנו לעשות חלוקה בין גוי ליהודי נקטו בטעם הדין משום הרחקת גזל, חנופה וכו', ועל כן סברו שאין לחלק ביניהם. וכ"ז לפלפולא.

והנה לגבי הסמ''ע הנ"ל מובא בשם הגאון מטשעבין שאמר להפך, שלפי דברי הסמ''ע לא שייך שונא מתנות בגוי, שכן אין מצות תוכחה בגוי כמבואר ברש''י סנהדרין עו: עיין שם.
אמנם לענ"ד דברי הרב מטשעבין צ"ב, שכן מד' הסמ"ע עולים שני טעמים א. חנופה ב. תוכחה וז"ל-"שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו, ולבלתי הוכיחם אף אם רואה שדרכיהם מקולקלים". וא"כ הניחא שאיסור הוכחה לא שייך בגוי אבל שיך איסור חנופה הנמנה במנין הלאויים לדעת היראים (מצוה נה וראה עוד שערי תשובה שער ג, קפח) וכנראה ד' הרב משטעבין אמורים על טעם ההוכחה שהובא בסמ"ע ולא על כלל דבריו. וצריך לראות במקומו.

וכעת לשאלה הבאה שנתעוררתי באותו ענין. הנה אחרי שאברהם נצח את כדלעומר והמלכים, ונפל בחלקו רכוש ונפש, אברהם ממאן להחזיק בידו את הרכוש ומסרו למלך סדום -"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם", וזאת על אף שחירף נפשו במלחמה יחיד מול רבים, ואילו למרבה התמיהה בשעה שירד למצרים (זמן קודם למלחמה) מבקש אברהם מאשתו שרה שתאמר 'אחותי היא למען יטב לי בעבורך' ופירש רש"י 'יתנו לי מתנות'. וצ"ב.

כמו כן יש לדון אחרי שאברהם זכה בשלל המלחמה וכעת הרכוש שלו כדין, היאך מוסרו למלך סדום ולא חושש לאיסור בל תחנם.

ובתחילה עלה בדעתי לתרץ, שאברהם מלכתחילה כשיצא למלחמה רק בכדי להציל את לוט, אבל ברכוש שיגיע לידו לא חפץ לזכות ועל כן במסירתו למלך סדום סך הכל החזיר לו אבדתו. אולם נמלכתי בזה, שכן מצינו שאברהם הפריש משלל המלחמה מעשר למלכי צדק, וכמו שכתב הרמב"ן (יד, כ) וז"ל ויתן לו מעשר מכל אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל, אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן ע"כ.

ועל כרחך שאם הפריש מהרכוש שגם זכה בו, ולא, מה שייך להפריש דבר שאינו שלו, וממילא הדק"ל איך מסר למלך סדום את הרכוש ולא חשש לאיסור בל תחנם.