היוצא לדינא דאם בירך כשהכין עצמו לילך מביתו אף שהיה בביתו הוא כהולכי דרכים וא"צ לברך פעם אחרת כ"ז שלא הסיח דעתו, ואף בלקח בדרך עוד מיני מתיקה כשהיה דעתו על זה והיה מצוי להשיג, דבלא מצוי להשיג הוא כלא היה דעתו עלייהו. ואם כבר אכל מתחלה כשהיה צריך עדיין להיות בביתו אף שחשב גם שילך אחר זמן קצר, לכתחלה יפסיק מלאכול ויברך כשיהיה בחוץ כדי לצאת גם דעת הח"א. ואם שכח ולא הפסיק לא יצטרך לברך פעם אחרת על אלו מיני מתיקה שלקח עמו מביתו כל זמן שלא יפסיק שיעור יותר מתכ"ד, וכשמפסיק יותר מתכ"ד אף בהמקום שאכל יצטרך לברך. ועל מיני מתיקה חדשים שלקח בדרך אף שחשב עלייהו ולא הפסיק יצטרך לברך זהו הנכון לע"ד למעשה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.