מאמר תורני שמחת התורה

שמחת התורה​

"יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות וכו' ונתן לנו את התורה בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבע"פ, וגילה אותה לישראל וכו'. 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' [ישעיה ט'] אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור וכו'. ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות וכו',
ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה וכו' ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמיתה" [תנחומא פרשת נח].
"כי ישנה לתורה מהלך שכלי מיוחד, וכל הרוצה לרדת לסוף דעת תורה צריך להעמיק חקר בדרכי השכל ואופני המחשבה שבה, כל חכם לפי גדלו ועמלו קונה לו קניינים בדרכי השכל התורני". [מרן הגר"א שר]

שמחת התורה

"פיקודי ה ' ישרים משמחי לב" [תהלים י"ט.] סגולתם, כידוע, של דברי התורה בהיותם 'משמחי לב', "ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינם קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית." [מגיד משנה סוף הלכות לולב]

והנה היה מקום להעלות על לב כי שמחה זו אינה שונה במהותה ובעניינה משמחת שאר הנאות העולם, ואף היא מקורה בתחושת סיפוק והנאה בהישגים ובאימוץ השכל וכדו', רק ששונה שמחה זו בכך שהיא תלויה בהשגת הדבר האמיתי שעומד וקיים לעד ושאר השמחות אינם תלויות אלא בדבר החולף אשר אין בו ממש.

אמנם מדברי רבותינו עולה כי שמחה זו אין עניינה כשאר ענייני השמחה שבעולם, דהנה גרסינן במסכת יומא [דף ע"ב] "אמר להו רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתון תרתי גיהנם". ופירש רש"י [ד"ה 'תרתי'] "להיות יגעים ועמלים בתורה בעוה"ז ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". ומבואר דהעמל והיגע בתורה הרי הוא יורש גיהנם בעוה"ז, ולכאו' הוא פלא נשגב דהא פיקודי ה' ישרים משמחי לב, ואמאי חשיב כגיהנם בעוה"ז.

דינים המקבילים בין לימוד תורה למעמד הר סיני

ובביאור העניין נראה, דהנה כתב האבודרהם [הלכות ברוך שאמר ופסוקי דזמרה]: "ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין בתורה, כי כשניתנה תורה נרתעו כולם שנאמר: 'וירא העם וינועו' [שמות כ' ט"ו] עכ"ל, הביאו הרמ"א או"ח סי' מ"ח, ועיין במשנ"ב שם שכ' דאיירי על כל לימוד תורה אפילו שבע"פ, ולכאו' דברי האבודרהם מופלאים ביותר, דהנה מדברי בעל ההגדה שמנה את 'אשר קרבנו לפני הר סיני' כמעלה נפרדת מ'אשר נתן לנו את התורה' מבואר דעצם מעמד הר סיני היה מעלה בפני עצמה גם בלא 'מתן התורה', וביאור העניין הוא משום שזכו ישראל בהר סיני לגילוי שכינה נשגב ועצום עד מאוד, "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש" [שם י"ט י"ח], ובפשטות, הירתעות בני ישראל היתה מחמת עצמותו של מעמד כמבואר בפסוק: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו וגו' [שם כ' ט"ו] ואי"ז שייך אל התורה עצמה אלא אל המעמד הנורא דגילוי השכינה, וצ"ע היאך אנו למדים ממעמד הר סיני לגבי צורת לימוד התורה, דהא התם בפשיטות ל"ה מחמת התורה אלא מחמת עצם המעמד דגילוי השכינה, וצ"ב.

ועיין עוד במסכת סוכה [דף כ"ח] דאמרו עליו על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד היה נשרף, ועיי"ש בתוס' [ד"ה 'כל'] שביאר: "שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שניתנה תורה באש, "דהיינו שכשצורת ה'תלמוד תורה' הוה כעין 'מתן תורה' מלהטת האש סביבות הלומדים, ואף עניין זה צ"ב דבפשטות אף עניין האש במעמד הר סיני לא היה מחמת ה'מתן תורה' אלא מעניין גילוי השכינה, ומה עניין זה שייך לתלמוד תורה בלא גילוי השכינה.
ומכל הנ"ל נראה דאף דוודאי הווה במעמד הר סיני נמי את גופו של מעמד וגילוי השכינה וכו' כמ"ש הרמב"ם [פ"ח מיסודי התורה] "ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים", מ"מ מישך שייכא עניין זה ל'מתן התורה' והעניין צריך ביאור.

לפרוש הימנה איני יכול

"משל למלך שהייתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול , לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש" [שמות כ"ה ח']. [מדרש רבה ריש תרומה]. מהותו של המשכן היא ליתן כביכול מקום להשראת השכינה ד'לפרוש מן התורה אינו יכול', משום שהקב"ה ותורתו חד הוא.

משכן וארבע אמות של הלכה

והנה הרמב"ן בפירושו על התורה [שם כ"ה] כתב כי סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, עי"ש שהאריך. והדברים עולים בקנה אחד, כי כשם שחפץ הקב"ה לדור בתחתונים כדי שלא לפרוש מן התורה כך במעמד הר סיני ירד כבוד ה' עצמו על הר סיני לתת את התורה לישראל כיוון ש'לפרוש הימנה איני יכול', נמצא דגילוי השכינה שזכו לו ישראל במעמד הר סיני על אף דהוי עניין נשגב בפ"ע מ"מ עניינו היה לצורך מתן התורה.

אמנם מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונחרב היכלנו, וגלה כבוד מישראל, ובפשטות כבר אין להקב"ה מקום כביכול להשרות שכינתו בתחתונים, אך עכ"פ 'לפרוש הימנה איני יכול', ואכן מבואר בברכות [דף ח']: מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. כיוון דאף כיום צורת לימוד התורה אינה שונה מקבלתה בהר סיני, לימוד התורה אינו כלימוד שאר חכמות אשר קונה אותם האדם בעיונו השכלי בעצמו, אלא "כי ה' יתן חכמה , מפיו דעת ותבונה." [משלי ב' ו'], "המלמד תורה לעמו ישראל", אף עתה כשאיננו חוזים בלפידים ובהר העשן מ"מ "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' ומנין אפי' אחד שנאמר וכו'" [אבות ג' ו'] ולכך חלק ניכר מקנייני התורה אינו נסוב על התורה עצמה אלא על זיכוך ותיקון האדם שיהא ראוי לקבל את התורה מפיו של השי"ת , וכעין עניין ג' ימי הגבלה דקודם מתן תורה, ואף אם לא זכינו לראות בעיני בשר את הלפידים וההר העשן - הרי עודם קיימים.

והנה בספר מסילת ישרים [פ"א ] כתב שהתענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא הוא התענג האדם על ה ' והנאתו מזיו שכינתו, וכתב שעיקר מקום דביקות זו הוא העולם הבא, אמנם אף בעוה"ז יכול האדם לזכות במצבים מסוימים ובמידה מסוימת לבחינת דביקות העולם הבא, וכמו שזוכה האדם בשבת להגיע למצב של 'מעין עולם הבא' וכן בנבואה וכדו'.
"יש בחינות הרבה בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא איבריו להנאה מדומה, ומשמחים במידה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכוחה להתחרות עם העונג האציל של עמל התורה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי שמיים, ונהנים מזיו החכמה העליונה " [קובץ אגרות ח "א ט'].

ביאור דברי המגיד משנה

וכמבואר בדברי המ"מ הנ"ל "אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמתית". ואין כוונתו לחילוק באיכות השמחה וכמותה אלא לחילוק מהותי ביסודה של השמחה. כאשר האדם עוסק בתורה באופן של קבלה מפי המלך, מלכו של עולם, כאשר הוא מודע לכך שאין ביכולתו להשכיל ולהעמיק בדיני התורה בשכלו כשאר חכמות אלא עלי ולהאזין למאמר המלך, אזי הדברים שמחים כנתינתם מסיני ממש, השמחה והעריבות של קרבת ה' בשעת הלימוד מקבילה לשמחה שהייתה בשעת ההתגלות הנוראה בה נתן בורא כל העולמים את התורה, "ישמחו השמים ותגל הארץ, אז ירננו כל עצי יער, לפני ה ' כי בא וגו'" [תהלים צ"ו] וכיוון שאותה התגלות קיימת עד ימינו אנו בכל לימוד תורה , האש מתלהטת סביבות יונתן בן עוזיאל, ולכן אף צורת לימוד התורה בזמנינו נלמדת מהמצב בו קיבלו בני ישראל את התורה בשעת מעמד הר סיני.

ועיין בספר דרך ה' [ח"ד פ"ב] דביאר שם דכל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה השי"ת את השפעתו היקרה בה עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא על העוסק בה, אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות שאין בם אלא ידיעת העניין ההוא ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש העוסק בהם, וכיוון שכן העוסק בתורה בצורה שאיננה ראויה לא ישיג בלימודו את ההשפעה המושגת ע"י לימוד התורה , ולכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בעניין כזה שנמצא הוא נגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו, וכן בעינן שיהיה הלומד הגון ומוכן להשיג ההשפעה, אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים ומרחיק עצמו מבוראו ודאי שיאמר בו ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וכו', "ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכוחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים שתורתם הייתה מעטירתם כח גדול ונותנת להם מעלה ויקר מה שלא נמצא בדורות האחרונים מפני יתרון הכנתם על הכנת האחרונים. וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף מפני עוצם השראת השכינה שהייתה שורה עליו על ידי לימודו". [לשונו שם]

והשתא מבוארים היטב דברי הגמ' ביומא הנ"ל, שכן שמחת התורה אינה כשאר השמחות שמקורם בהנאה גשמית, שמחה זו רוחנית היא ומקורה בדביקות בקב"ה בשעת הלימוד, ומי שאינו מקיים את התורה ומרחיק עצמו מבוראו אף בשעת הלימוד עצמו לית ליה הנאה, ועל כל ́ ושמחה כלל והלימוד עליו ליגיעה ולטורח.