- הודעות
- 658
- תודות
- 3,254
- נקודות
- 317
לפני תקופה חשבתי על רעיון מסוים שעשה לי הרבה סדר בעניני חינוך, ויש לו גם משמעות רבה לעבודה של האדם עצמו.
בנושא החינוך ישנה בעיה מובנית, מצד אחד, המחנך חייב, לכאורה, לצעוד עם האמת המוחלטת, המחייבת, עם דקדוק ההלכה לכל פרטיה.
הוא אינו יכול לעוות את התורה, ולהתעלם מדעתה באיזה ענין.
מאידך פעמים רבות, ניסיון להביע בפני החניך את מלוא החיוב, מרחיקה ומקשה עליו, והוא מרגיש שהוא אינו מסוגל הכל, ומתקשה גם בקיום חלקי.
ובאמת כבר אמר שלמה 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו', וכבר נודעה החשיבות לא לקפוץ מדרגה לדרגה, וכמאמר החכם 'ואץ ברגליים חוטא'.
ונשאלת השאלה, איך מציגים את התורה לנער, האם מביעים את התורה לפי דרגת החניך ומתעלמים מדרגותיה הגבוהות,
או שאי אפשר להתעלם מהאמת התורנית הדורשת, וחייבים להביע בפניו את האמת במלוא עוצמתה.
אני משער שהתשובה די פשוטה, אבל בכל זאת הדבר התברר לי מתוך דברי חז"ל עצמם ונראה לי חשוב להציג את זה כך.
כאשר מתבוננים בדברי חז"ל רואים כי ישנם שני חיובים לאב על הבן, חיוב 'ללמדו תורה' הנלמד מ'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם',
וחיוב נוסף שהוא חובת 'חינוך', לחנכו ולהרגילו במצוות, וחיוב זה הוא חיוב נפרד מדרבנן כנודע.
וכאשר נתבונן נראה כי שני החיובים האלו פונים לשני חלקים בחניך, התורה פונה אל התודעה שלו, אל עולם המושגים וההכרה של הנער.
החינוך לעומת זאת פונה אל העשייה של הנער בפועל, אל פעולותיו כלשון חז"ל (סוכה מב.) ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית וכו'.
וכאן אנחנו בעצם מגלים שחז"ל ראו בשני חלקים אלו חלקים נפרדים זה מזה, שאין ביניהם שייכות,
יש מקום ללמדו תורה בלא קשר לעשייה, ולחנכו במצוות ללא קשר ללימוד.
כלומר, על האב או החונך להודיע לבן כי האמת התורתית כוללת דרישות גבוהות ודרגות נישאות,
אבל יחד עם זאת בפועל, למעשה, הוא מכיר בכך שחניכו אינו כשיר לקיים זאת לפי דרגתו והוא מחנכו ומרגילו בעבודה אט אט.
כאשר החניך גדל בתוך הכרה זו כי מטרת התורה היא דרגות נישאות ודקדוק בכל פרטיה, אך יחד עם הכרה כי דרך העשייה והקיום בפועל צועד אט אט לפי טבעו ודרכו,
לא רק שנוכל כך ללמדו תורה באופן הראוי, אלא גם תהיה התורה לנער כמורה דרך ויעד שאליו הוא צועד בכל עת,
ואדרבה רוממות התורה לא רק שלא תפריע ותקשה, אלא אף תרומם ותגביה את ערך המטרה בעיני החניך.
כך נמנע מן החניך את הקושי בתחושתו שאינו ממלא את החיוב, ומאידך נוכל להציג לו את התורה עצמה בלי צנזור וכיו"ב.
לדבר זה יש משמעות מאוד גדולה בחייו של כל אדם, גם בבגרותו
פעמים רבות שאדם מרגיש שהאמת התורתית גדולה ממנו, והוא מרגיש צורך להצדיק את העובדה שאינו שם,
הדבר גורם לפעמים לעוות את התורה, לנסות להוריד את דרישותיה,
אך ברגע שהאדם יפנים כי התורה כוללת את האמת התודעתית מחד, וגם את החינוך לאורה, הצועד לפי דרגת האדם לאור אבוקת התורה,
הוא יוכל להכיל את מלוא עוצמתה של התורה בלא לחוש רגשי אשמה על ריחוקו ממנה, אלא לרומם את מבטו מתוך חשק להשיגה.
הדברים פשוטים כמדומני, אבל נראה לי שעצם הכנסת הרעיון בגדרי חובת האב על הבן, עוזרת להגדיר ולהפנים את המסר.
בנושא החינוך ישנה בעיה מובנית, מצד אחד, המחנך חייב, לכאורה, לצעוד עם האמת המוחלטת, המחייבת, עם דקדוק ההלכה לכל פרטיה.
הוא אינו יכול לעוות את התורה, ולהתעלם מדעתה באיזה ענין.
מאידך פעמים רבות, ניסיון להביע בפני החניך את מלוא החיוב, מרחיקה ומקשה עליו, והוא מרגיש שהוא אינו מסוגל הכל, ומתקשה גם בקיום חלקי.
ובאמת כבר אמר שלמה 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו', וכבר נודעה החשיבות לא לקפוץ מדרגה לדרגה, וכמאמר החכם 'ואץ ברגליים חוטא'.
ונשאלת השאלה, איך מציגים את התורה לנער, האם מביעים את התורה לפי דרגת החניך ומתעלמים מדרגותיה הגבוהות,
או שאי אפשר להתעלם מהאמת התורנית הדורשת, וחייבים להביע בפניו את האמת במלוא עוצמתה.
אני משער שהתשובה די פשוטה, אבל בכל זאת הדבר התברר לי מתוך דברי חז"ל עצמם ונראה לי חשוב להציג את זה כך.
כאשר מתבוננים בדברי חז"ל רואים כי ישנם שני חיובים לאב על הבן, חיוב 'ללמדו תורה' הנלמד מ'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם',
וחיוב נוסף שהוא חובת 'חינוך', לחנכו ולהרגילו במצוות, וחיוב זה הוא חיוב נפרד מדרבנן כנודע.
וכאשר נתבונן נראה כי שני החיובים האלו פונים לשני חלקים בחניך, התורה פונה אל התודעה שלו, אל עולם המושגים וההכרה של הנער.
החינוך לעומת זאת פונה אל העשייה של הנער בפועל, אל פעולותיו כלשון חז"ל (סוכה מב.) ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית וכו'.
וכאן אנחנו בעצם מגלים שחז"ל ראו בשני חלקים אלו חלקים נפרדים זה מזה, שאין ביניהם שייכות,
יש מקום ללמדו תורה בלא קשר לעשייה, ולחנכו במצוות ללא קשר ללימוד.
כלומר, על האב או החונך להודיע לבן כי האמת התורתית כוללת דרישות גבוהות ודרגות נישאות,
אבל יחד עם זאת בפועל, למעשה, הוא מכיר בכך שחניכו אינו כשיר לקיים זאת לפי דרגתו והוא מחנכו ומרגילו בעבודה אט אט.
כאשר החניך גדל בתוך הכרה זו כי מטרת התורה היא דרגות נישאות ודקדוק בכל פרטיה, אך יחד עם הכרה כי דרך העשייה והקיום בפועל צועד אט אט לפי טבעו ודרכו,
לא רק שנוכל כך ללמדו תורה באופן הראוי, אלא גם תהיה התורה לנער כמורה דרך ויעד שאליו הוא צועד בכל עת,
ואדרבה רוממות התורה לא רק שלא תפריע ותקשה, אלא אף תרומם ותגביה את ערך המטרה בעיני החניך.
כך נמנע מן החניך את הקושי בתחושתו שאינו ממלא את החיוב, ומאידך נוכל להציג לו את התורה עצמה בלי צנזור וכיו"ב.
לדבר זה יש משמעות מאוד גדולה בחייו של כל אדם, גם בבגרותו
פעמים רבות שאדם מרגיש שהאמת התורתית גדולה ממנו, והוא מרגיש צורך להצדיק את העובדה שאינו שם,
הדבר גורם לפעמים לעוות את התורה, לנסות להוריד את דרישותיה,
אך ברגע שהאדם יפנים כי התורה כוללת את האמת התודעתית מחד, וגם את החינוך לאורה, הצועד לפי דרגת האדם לאור אבוקת התורה,
הוא יוכל להכיל את מלוא עוצמתה של התורה בלא לחוש רגשי אשמה על ריחוקו ממנה, אלא לרומם את מבטו מתוך חשק להשיגה.
הדברים פשוטים כמדומני, אבל נראה לי שעצם הכנסת הרעיון בגדרי חובת האב על הבן, עוזרת להגדיר ולהפנים את המסר.
