חידה פסח 11 חידות לפסח (1 צופה)

[כרם]

1) איך יתכן שמחוייב אדם לבדוק את חמצו לכתחילה דוקא ביום י"ד ולא בליל י"ד?

2) כאשר מוכר יהודי את חמצו לגוי, לכאורה אין בזה קיום מצוה, אלא רק גורם שלא יעבור על איסור שהיית חמץ על ידי כך שלא יהיה החמץ ברשותו. באיזה אופן מוכר אדם את חמצו לגוי, ומקיים בזה מצוַת עשה?

3) איך יתכן שאדם שירצה למכור את חמצו לנכרי ע"י שליח, יצטרך לעשות כן ע"י ב' שליחים: שליח יהודי ושליח נכרי?

4) איך יתכן שעבר על 'בל יראה' ו'בל ימצא', ויהיה החמץ מותר בהנאה מסוימת אחר הפסח?

5) כידוע יש למעט באכילה בערב הפסח 'כדי שיאכל מצה לתיאבון'. היכן מצינו שיש למעט בשינה 'כדי שישן בתיאבון' בלילה?

6) מתי מצוה לאכול מצה בערב פסח?

7) אדם אכל מצה (עם כל ההידורים) בליל הסדר, ושאל את החכם האם יצא ידי חובתו. החכם השיב "בודאי שיצאת". אלא שכעבור שעה אמר החכם: "למרות שאז יצאת ידי חובת אכילת מצה, כעת אתה מחוייב שוב במצוה ועליך לחזור ולאכול מצת מצוה". באר נא את דברי החכם!

8) מי הוא זה שפטור לגמרי ממצוַת הסיבה (אף שאינו חולה, ואינו יושב לפני רבו, אלא פטור בכל מקרה)?

9) כל השנה כולה - ראוי להימנע, אך בליל פסח - מצוה! באיזו הלכה מדובר?

10) בכל שבת - אסור, אך בליל פסח שחל בשבת – מותר! באיזו הלכה מדובר?

11) אלו ב' דינים שונים בהלכות הפסח נובעים מדין 'אימת רבו'?

 

[כרם]

תשובות

1) נאמר בשולחן ערוך (סי' תל"ג ס"ז): "חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטל בלבו, ודיו. ושבין יהודי לנכרי, אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר (הנכרי) כשפים הוא עושה לי, ונמצא בא לידי סכנה". וכתב המשנה ברורה (סק"ל): "ומכל מקום למחר ביום ארבעה עשר יבדוק לאור היום, שבזה לא יבוא הנכרי לחשדו".

2) נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' תמ"ג ס"ב): "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפיקדון, יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו ימכרנו לנכרי". וכתב המשנה ברורה (ס"ק י"א), שמקיים במכירת החמץ של חבירו את מצוַת השבת אבידה לבעלים, שהרי אם לא ימכרנו - יֵאסר החמץ בהנאה.

3) כתב הפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"ד אות כ"ט), שכאשר 'מומר' רוצה למכור את חמצו לגוי לפני הפסח ע"י שליח, לכתחילה יש לעשות זאת ע"י ב' שליחים: שליח נכרי ושליח ישראל, וזאת משום שקיים ספק אם דינו של המומר כנכרי ואינו נעשה שליח ליהודי, או שמא הוא בכלל ישראל ויכול להעשות לשליח; וממילא כשיעשה ב' שליחים למכירה, היא תועיל ממה נפשך: אם נאמר שהמומר אינו בגדר 'בני ברית' - הרי שהנכרי יהא שלוחו[1], ואם המומר בגדר 'בני ברית' - הרי גם הישראל עושה שליחותו.

4) נאמר בשולחן ערוך (ריש סי' ת"מ): 'נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא (הישראל) חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו'. וכתב המשנה ברורה (סק"ה): 'ואם עבר ולא ביערו ועבר עליו הפסח, דעת הרבה פוסקים שאסור באכילה ובהנאה, כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, ומכל מקום אם בא אותו הנכרי אחר הפסח רשאי להחזיר לו החמץ ולא איכפת לן במה שנהנה מזה שפורע חובו'.

5) בספר 'לקט יושר' (עמ' קמ"ד), כתב על רבו ה'תרומת הדשן', שלא היה ישן בערב סוכות בצהריים, כדי שיוכל לישון בלילה בתיאבון, כי בסוכה השינה קובעת את עיקר הדירה.

6) באכילת לחם הפנים בערב פסח שחל להיות בשבת, כמבואר בשו"ת אבני נזר (סי' ש"פ): אכילת לחם הפנים שהיא מצוה שצריך לעשותה עכשיו (ו'חביבה מצוה בשעתה'), דוחה איסור אכילת מצה בערב פסח שאין איסורו רק משום ביטול ופגם המצוה שבערב. (וע"ע בצל"ח בפסחים י"ג, שכתב שיש מצוה לאכול את לחמי התודה, אם הביאה בדיעבד בערב הפסח, ולא העמידו חכמים כאן דבריהם).

7) בספר 'שלמי מועד' (עמ' שצ"ד) מובא בשם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שעבד כנעני (שחייב במצוות שהנשים חייבות בהן, ובין היתר במצוַת אכילת מצה), שאכל מצה בליל ט"ו בניסן, ובאותו הלילה נשתחרר - מחויב עתה בשנית לאכול כזית מצה, משום 'דאישתני גופא' (שהשתנה גופו, וכעת נחשב כאילו הוא גוף אחר), שמתחילה נחשב היה כחמוֹר (שבו לכם פה עִם החמור - עַם הדומה לחמור, כדאיתא ביבמות ס"ב.) ועכשיו הרי הוא כישראל גמור (וכדאיתא בקידושין ס"ב: 'התם מעיקרא בהמה, השתא דעת אחרת').

8) מדובר באדם שאין לו יד ימין (יעויין בביאו"ה סי' תע"ב ס"ג ד"ה ואין, ובכף החיים שם ס"ק כ"ב. לאפשרות לתשובה נוספת - יעויין בכף החיים שם ס"ק ל"א).

9) נאמר בשולחן ערוך (סי' תע"ב ס"ב): "יסדר שולחנו יפה בכלים נאים כפי כוחו". וכתב המשנה ברורה (סק"ו): "ואף על גב שבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן, בליל פסח מצוה להרבות, שזהו בכלל דרך חירות".

10) מבואר בשולחן ערוך (סי' ער"ה), שאין לקרוא לאור הנר בשבת, גזירה שמא יטה את הנר להביא את השמן לפי הפתילה כדי שידלק יפה. אולם, קריאת ההגדה בליל הסדר שחל להיות בליל שבת מותרת, מאחר והיא אינה מצריכה עיון רב, אלא רגילים ובקיאים בה, וכנאמר בשו"ע (שם ס"ט): "ליל פסח שחל להיות בשבת, מותר לקרות ההגדה בספר, משום דהוי כעין ראשי פרקים, שאין עם הארץ שלא תהא שגורה (ההגדה) בפיו קצת".

11) א) מבואר במסכת פסחים (ז'.), שתלמיד היושב לפני רבו יכול לבטל את חמצו, ואינו צריך לחזור לביתו ולבערו, מפני אימת רבו, כמבואר ברש"י שם.

ב) מבואר במסכת פסחים (ק"ח.), שתלמיד אינו מסב בפני רבו, מפני מורא רבו (ויעויין בשו"ע סי' תע"ב ס"ה).

[1] וזאת על פי חידושו של ה'משאת בנימין' (סי' צ"ז), שנכרי נעשה שליח לנכרי חבירו, מאחר ושניהם 'שוין' (והובאו דבריו בש"ך חו"מ סי' רמ"ג סק"ה. אמנם יש לציין שבאשל אברהם באו"ח סי' תמ"ח אות ד', הביא דברי הבית שמואל באה"ע סי' ה' ס"ק י"ט, שחלק על המשאת בנימין, וכתב שאין שליחות בנכרי כלל, ואפילו לנכרי אחר).

ופריו מתוק.