מתי חייבים במצות תלמוד תורה

האם החיוב למוד הוא לקבוע עיתים או כמה שיכול??? >>> מתי הזמן שחייב במצוה??? >>> האם יוצא בקריאת שמע??? >>> מה המקור לכתיבת חידושי תורה??? >>> האם צריך ללמוד כפי ערכו??? >>> דברי הרדב"ז שאין חיוב ללמוד תמיד. >>> האם המצוה היא לדעת או ללמוד??? >>> במעלות תלמוד תורה.


אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כז, ג)
ברש"י כתב, מה הביאור של בחוקותי תלכו, שאם מדבר על קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, אלא לומדים, שתהיו עמלים בתורה.
והנה ברמב''ם (פ"א הל' תלמוד תורה ה"ח) והביאו בשו''ע (יו"ד רמו, א), כל איש ישראל חייב ללמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה', ויש להקשות במה שונה ת"ת לשאר מצות שצריך לומר שהכל חייבים והרי גם בשאר מצוות הכל חייבים ומה צריך לפרט בזה, ושמא היה אפשר לומר שמצות ת"ת תלויה בהבנת השכל ובעיון רב ורק מי שדעתו מיושבת עליו חייב במצוה זו, ובזה כתב שכולם חייבים.

קביעת עיתים

הנה מצינו בגמ' בנדרים (ח, א), אמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל, ומק' הגמ' והלא מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, אלא כיון שאם רצה יכול לפטור את עצמו ממצות ת"ת ע"י קריאת שמע בשחרית ובערבית, הרי שהוסיף בשבועתו עוד זמנים שאין עליו חיוב גמור.
ובשו"ע (יו"ד ריג, ב) כתב, האומר אשנה פרק זה הרי כאילו נדר לתת צדקה, ובאו"ח (רלח, ב) כתב, שאם יש לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, והיה טרוד ביום ולא השלימו ישלימנו בלילה מיד, וכתב במשנה ברורה (סק"ה), שזה נדר כמו שמצינו בגמ', שהאומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל, ומצינ בשו"ע (יו"ד רד, א) אם נהג לעשות דבר טוב, שאם היה בדעתו לנהוג כן לעולם הרי"ז נדר, וטוב שיתנה בתחילה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר פן יזדמן לו זמן שלא יוכל להשלים.
ובפתחי תשובה (סק"א) כתב, בשם משנת חכמים שהביא בשם אביו, שהסתפק במי שיש לו שיעור קבוע ללמוד כל יום כמה דפים ובסיבת אונס התבטל יום או יומיים האם חייב להשלים ביום אחר שילמד יותר ממה שיכול כדי להשלים זמן נדרו, או שנאמר שנחשב כאילו נדר דוקא באותו יום, ודינו כקרבן שקבוע לו זמן ואם עבר יומו בטל קרבנו, ופשט, שדוקא בלילה שאחריו חייב להשלים את חובת היום ולא ביום אחר, אמנם דעתו נוטה שחייב להשלים גם ביום אחר, וצריך ללמוד דבר זה קודם שאר לימודו כדי שלא יתרשל ויבא לעבור על נדרו, ודין זה למי שלומד כל יום הספק קבוע.

חיוב ללמוד כפי כחו

והנה בר"ן בנדרים (ח, א) כתב, שמסתבר שלא נפטר בקריאת שמע למצות ת"ת, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו, שכן מצינו בגמ' בקידושין (ל, א), ת"ר 'ושננתם' שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, ומה שמבואר שיכול לפטור את עצמו בקריאת שמע, זה רק במה שמפורש בפסוק 'ובשכבך ובקומך' שזה נאמר על קריאת שמע, שהיא מצוה חוץ ממצות ת"ת, וכתב להוכיח כשיטתו, שכל מה שלומדים מדרשה אפי' שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בפסוק חל עליו שבועה ואפילו לקרבן ואינו נחשב שנודר על דבר מצוה, וזה מה שאמר שהוא נדר גדול, כלומר לכל דיניו כדבר הרשות.
אמנם בדרשות הר"ן (דרוש ז) כתב, שמי שאינו עוסק בתורה אינו בוזה דבר ה', אבל מי שעוסק בתורה ואינו משגיח על משנתו, הוא בוזה את דברו וחייב מיתה, ומשמע קצת דלא כדבריו במסכת נדרים שיש חיוב ללמוד תמיד.
ובשיטה מקובצת בנדרים (ח, א) בשם הרמב"ן כתב לבאר את גדר השבועה, שמ"מ לא פטר את עצמו מהדין של 'והגית בו יומם ולילה' אלא א"כ יעסוק בתורה כל היום, שדין לימוד תרה הוא כל היום, וכן מבואר בתוס' בברכות (יא, ב) שהקשו, מדוע בסוכה צריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה ובתלמוד תורה מברכים רק בבוקר, ותירצו, שלגבי תלמוד תורה כיון שאינו מסיח את דעתו ממנה לפי שכל שעה אדם מחויב ללמוד שנא' 'והגית בו יומם ולילה' שנחשב שיושב כל היום בלא הפסק, ולגבי אכילה בסוכה שיש שעה קבועה תקנו ברכה על אכילה שבזמן שלא אוכל הוא לא מקיים את המצוה, וכ"כ המרדכי.

כתיבת חידושים

ובט"ז כתב, בטעם להתיר כתיבת חידושים בתורה בחול המועד, גם לא משום הטעם שיכח וזה דבר האבד, אלא כיון שבכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו, אין שייך לומר בזה שימתין עד אחרי חול המועד כדי לכתוב את החידוש כיון שבאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר כיון שיחדש אחר כך חידושים אחרים ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד בתוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר, ויבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה ואין לך דבר האבד גדול מזה שמאבד את הזמן.

בגדר החיוב ובזמן החיוב

ובבי' הגר"א בפאה (פ"א מ"א) לגבי מה שמצינו ותלמוד תורה כנגד כולם כתב, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה לומר שחייב אדם ללמוד תורה ביום ובלילה, ואם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה, הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת ביום, ונקט התנא שאין לת"ת שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה שבכל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה, והביא ראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד תורה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, והכלל בזה שאין מבטלין ת"ת אפילו למצוה, אם יכולה להעשות על ידי אחרים, והשכל מחייב בזה מפני שכל תיבה ותיבה בפ"ע הוא מצוה גדולה והיא שקולה כנגד כולם, וכשלומד דף אחד מקיים כמה מאות מצות, וודאי יותר טוב לקיים מאה מצות ממצוה אחת, רק שאם אי אפשר לקיים ע"י אחר רשאי לבטל, או כשצריך לאכול שהוא ג"כ מצוה, ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות איזה מצוה או לאכול, שהרי נאמר 'והגית בו יומם ולילה', ולכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא.
בגר"ז (או"ח קנו, ה) כתב, שאם מלאכתו נעשית על ידי אחרים וכן המתפרנס מהצדקה של קהל או יחידים חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש בכל ענין ואינו יוצא ידי חובתו כלל מן התורה בקביעות עתים.
ובמשנה ברורה (קנה, סק"ד) כתב, שעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום, וכ"ז שיש לו פנאי וכמו שכתוב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שמבואר בגמ' בסנהדרין (צט, א) בפסוק 'כי דבר ה' בזה' זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ובירושלמי (ברכות פ"ט) אמרו, אמר ר' חלקיה בשם ר' סימון, העושה תורתו עתים, כלומר, שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר, הרי זה מפר ברית, ונלמד מהפסוק 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' והכונה שבקביעת עתים לתורה צריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם.

לפי ערכו

כתב באור שמח (פ"א הל' ת"ת ה"ב) שבמצות תלמוד תורה יש שני גדרים, יש חיוב קבוע לכל אדם שהוא קריאת שמע שחרית וערבית לקיים את הפסוק והגית בו יומם ולילה, ויש חיוב שביסודו אין שיעור למצוה זו, כי היא משתנה בין אדם לאדם לפי ערכו ומהותו, כגון אם צריך פרנסה או לא, ואם הוא חלש בנפשו או חזק, ואם הוא נמשך מאד ללימוד או פחות, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל, ונתן תורת כל אחד בידו, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכולתו.
וכן מבאר בקהילות יעקב (ברכות סימן טו, ובשבת סימן יא), שהחיוב במצות תלמוד תורה מכיון שהתורה לא אמרה שיעור קבוע, לכן חייבים ללמוד כפי יכולתו, וכשהוא אנוס הוא לא נחשב מבטל מצוה מחמת אונס אלא שהחיוב מתחילה הוא רק עד כמה שאפשר לו, ולגבי החיוב קריאת שמע שחרית וערבית, הוא חיוב קבוע שנאמר 'והגית בו יומם ולילה', ואם מבטלו כשהוא אנוס הוא נחשב מבטל מצוה באונס.

שיטת הרדב"ז שאין חיוב ללמוד תמיד

אמנם הרדב"ז (סימן תתנט) חלק על הר"ן וסבר, שחייב כל אדם ללמוד תמיד ביום ולילה כפי כחו, אלא שכל המפרשים חלוקים עליו וסברו, שאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד, וכן נראה מלשון רש"י, וכן סבר ר' אליעזר ממיץ שביאר כן בדברי הגמ' בנדרים דאי בעי פטר נפשיה, שמצות ת"ת היא רשות ולכך אם נשבע ללמוד חלה השבועה כיון שזה רשות, ובמנחות (מא, א) מצינו שגם בזמן סכנה שנענשים על מצוות עשה, לא נענשים על ביטול תורה, הגם שיש מצות עשה של 'ולמדתם'.
וכן מבואר ברש"י בנדרים שם, שיכול לפטור את עצמו מת"ת ע"י קריאת שמע בשחרית וערבית ואינו מושבע ועומד, וכיון שאינו מושבע ועומד לשנות מסכת ופרק חלה עליו השבועה לחייבו משום 'לא יחל דברו' אם עבר עליה, ומבואר שכיון שאינו חייב במצוה הוא נפטר בשבועה שאם היה מחויב, לא היה עובר באיסור של 'בל יחל', לפי שקריאת התורה חוץ משחרית וערבית היא רשות ולא חיוב כדברי הר"ן, והביא, שכ"כ הרשב"א והריטב"א וכ"כ הרא"ש, ומשמע שסברו שאין חילוק בין מצוה שנלמדת מדרשה למצוה שכתובה במפורש, כיון שזה מהתורה הרי הוא מושבע ועומד.
וברס"ג (בהגהה, עשה י"ד) הקשה על הרדב"ז (ח"ג סי' תטז) שכתב על דברי הר"ן שכל המפרשים חלוקים עליו וסברו, שאין מצוה מן התורה ללמוד כל היום, ווהקשה בשם הרא"מ, שזה תמוה שהרי מצינו שרוב הראשונים סוברים כשיטת הר"ן בזה, וכן נקט הרא"מ, וכתב שאפי' אם שבועה לא חלה היינו מדרבנן, ובהגהות מלוא רועים (חגיגה יד) כתב, שלענין הדין אינו חייבי אא"כ לא קבע אפי' עיתים, אבל מצד החסידות וחיבת התורה הקדושה צריך שלא יפסוק מלמוד אף רגע.
והנה ברמב"ם (הל' ת"ת פ"א ה"ח) כתב, שחייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה', הרי שנקט שחיוב תלמוד תורה הוא חיוב תמידי, וכן הביאו בשו"ע, וכן כתב (פ"ג ה"ו), מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה, באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה, ובשו"ע (או"ח קנה, א) כתב, אחר שיצא מבהכ"נ ילך לבהמ"ד ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.

במהות החיוב

ובברכת אברהם נדרים (ח, א) הביא, שחלקו רבי יוסי ורשב"י ור' ישמעאל האם כל רגע שאינו לומד עובר על מצות עשה, וכן כתב הר"ן שמבטל עשה כל רגע שאינו עוסק בתורה, וכן משמעות התוס' בברכות, והנמוקי יוסף והמאירי והרא"ש ותוס' בנדרים, וברמב"ם ובשו"ע כתבו שחייב לקבוע זמן ביום ובלילה, וכתב הרמ"א, שבשעת הדחק יוצא בקריאת שמע בשחרית וערבית, ומ"מ מבואר בגמ' שאסור לומר כן לעם הארץ כדי שלא ינהג כן, ולרבא מצוה לומר לעם הארץ כדי שיעוררו ללמוד מעצמו, והגר"א ס"ל שחייב תמיד, ודבריו מובאים, ובאבן האזל (פ"ג הל' מלכים ה"ה) כתב, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סבה שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.
בשאגת אריה (סי' א) הביא שלא חלק שמואל על הסוגיא במנחות (דף צט) שאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ. והפסוק של ובשכבך ובקומך לשמואל בד"ת ולא שחייב אדם לעסוק בד"ת יומם ולילה לשמואל אלא שצריך לעסוק באיזה ד"ת בזמן שכיבה וקימה ובפרק אחד יצא ידי חובת מצוה זו.
ובקונ"א השיג על דברי השאגת אריה (סי' א, ה) שלכאורה משמע מפשטות שלשמואל וכן לרבי יוסי ולרשב"י אי"צ ללמוד מהתורה אלא פרשה אחת בזמן שכיבה וקימה ויוצא בזה ידי חובת תלמוד תורה, ואם כן רב שאמר בנדרים שיכול לפטור את עצמו בקר"ש שחרית וערבית סבר כשמואל ויוצא בזה גם ידי חובת ת"ת, וזה תמוה שהרי מצינו בגמ' בקידושין (דף כט) ת"ר ושננתם שיהיו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם בו, וזה וודאי שבק"ש שחרית וערבית או פרק אחד בשחרית וערבית לא יהיו ד"ת מחודדין בפיו כ"כ, וכ"כ הר"ן שם בנדרים.

במעלות תלמוד תורה

כתב החפץ חיים (תורת הבית פרק ה) שאם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר, כמה שמח שמחה גדולה, וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממות. ועתה, ראה נא מה שאמרו בגמ' במגילה (טז, א) גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות, והביאו ראיה מהפסוק, ואפשר שהמצוה לעשות על ידי אחרים, שגדולה התורה מכל המצוות, ואף בענין פקוח נפשות, אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולשני לא נזדמן ורק עסק לו בתורה, שלכאורה המציל נפשות הגדיל לעשות, אבל אמרו חז"ל שאף שגדול מצותה של פקוח נפש מאד, אבל זה שלא נזדמן לו מצוה זו ורק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה הוא הגדיל לעשות, שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות.
ובספר החינוך (מצוה תיט) כתב, שורש מצוה זו ידוע, כי בלמוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה, ועוד כתב, שתחילת דינו של אדם אחר המות הוא על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו בקידושין (מ, ב) שנא' (משלי יז, יד) 'פוטר מים ראשית מדון', כלומר, מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א), 'הוי כל צמא לכו למים', ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקיימת אלא באיש דכא ושפל רוח ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים אלא בעמקים.
ומה שאמרו באבות (פ"ב מ"ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה, שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו של עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה ונמצאו כל ימיו יוצאים בבהלה אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחוק את עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עולן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאוזן שומעת.