לדעת להאמין - מציאות ד' אמונה או ידיעה

א. כשאנו ניגשים בחיל ורעדה לבאר, לדעת ולהכיר את אמונת ישראל בצוק העיתים, הננו צריכים לגשת תחילה אל יסודה של האמונה ושורשה. מהו המושג הנקרא אמונה ומה חילוק ישנו אם בכלל בינו אל המושג ידיעה.

אם נצא לרחובה של עיר ונשאל את האדם הראשון שיקרא לפנינו מהי אמונה, יענה מיד כי זהו דבר בלתי מבורר ולא מוסבר בהגיון ובשכל אלא הסתמכות על אדם או ישות כלשהי ותלוי ברגש בלבד, כאשר הידיעה לעומת זאת, שייכת בדבר גלוי ומוכח כדבר הנראה לעין כל וכדומה.

אך לזאת יתפלא כל אדם חושב ואף יחרד לבבו, בראותו כי כל יסוד היהדות - מציאות הבורא, יחודו והשגחתו – כולם דברים בלתי מוסברים, לא שכליים ותלויים ברגש האדם בלבד. וכי יש בסיס לאמונה הנשענת על קביעת עובדה ללא הסבר והגיון? ויותר מזה יתמה השומע מהי הסיבה אשר תחייב את האיש הישראלי להאמין כפתי וכעיוור הכובש ראשו בקיר הברזל שלמולו.

אך באמת, כשנבוא לעיין במקורות הנובעים עלי תורתנו הקדושה, נמצא כי כבר ביארו בזה רבותינו מצוקי ארץ ב' אופנים. מרן רי"ז הלוי הביא מהגר"ח כי "האמונה מתחלת היכן שהידיעה נגמרת"[1], וביאר כוונתו למושגים שאינם נתפסים בשכל אנושי כדוגמת עניין המקום והזמן שהבורא למעלה מהם. מרן האור יחזקאל ביאר בזה כי אמונה היא ההשבה אל הלב היינו המשמעות שניתנת לידיעה בחיי היום יום.

והנה בלא להכניס ראשינו אל המחלוקת, זכינו להבין כי אמונת ישראל משני חלקים היא מורכבת, ידיעה מוחלטת בתחילה ואמונה בהמשך. אלא שנחלקו היכן היא תחילתה של האמונה, האם בהשבה אל הלב או מוקדם יותר, בדברים שאינם מוסברים בשכל אנוש.

אך זה ודאי שאין בדברי רבותינו לומר שהאמונה היא משהו סתום, חתום ולא מובן, שזאת לא תמצא זולתי בעמי הארצות אשר בדל מחשבה אין בראשם ולא שכל בקודקודם.


ב. והנה התחלת ההתחלות ויסוד היסודות של האמונה הלא הוא יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ומסורת זו שעוברת מאב לבן לאורך כל הדורות עד ימינו, הלא היא ידיעה ברורה ומבוארת.

וכמו שכאשר יבוא אדם וישאל האם נוכל לומר בוודאות כי קיים כוח גרעיני אשר בידו להשמיד מדינות ברגע אחד, נאשר מיד את כוח האטום, זאת למרות שמעולם לא זכינו לחזות בפצצה כזו בזמן אמת, ובימנו כל ילד קטן יודע שסרטונים ותמונות ניתן לערוך בעזרת תכנת מחשב, א"כ מהיכן היא הידיעה הלז. אלא שדבר זה נודע בעבר בזמן הווה על ידי אנשים שראו זאת בעיניהם, והם העבירו זאת לאחרים שהעבירו לאחרים עד לימינו אנו.

אך עדיין נוסיף ונתמה, שהרי כל ידיעתנו זו בנויה על סמך אמירתו של הראשון, ואם צריכים אנו להסתמך עליו שוב חוזרים אנו אל האמונה וכיצד נוכל לבסס ידיעה על גבי אמונה. אמנם אין בכך כל שאלה כשמדובר באירוע שרבים היו עדים לו, כי רבים כל כך אינם משקרים וההסתמכות על הרבים אינה אמונה גרידא אלא ידיעה של ממש.

ומעתה הבה ונדון, מעמד הר סיני היה לעיני כל ישראל - שישים ריבוא בני אדם, שכל אחד מהם העביר לבניו אחריו, ולא זו בלבד אלא אף תועד המעמד בתורתנו הקדושה שנכתבה בזמן אמת, ולא זו בלבד אלא שמשה רבינו פונה לישראל ואומר להם (דברים ה, ד,) "פנים בפנים דיבר ד' עמכם בהר מתוך האש". האם יתכן ששישים ריבוא אנשים תיאמו עמדות ובדו מליבם סיפור ואף אחד לא גילה את התרמית לבניו? האם יתכן שמשה אומר לישראל אתם הייתם שם, והם אינם מכחישים?

וכשהסיפור עבר מכולם בדיוק רב ואף הכחשה לא נשמעה, הרי זו הוכחה ניצחת. לא אמונה, לא הסתמכות אלא ידיעה והוכחה ברורה על אמיתות הסיפור.

הנצרות החלה כשאותו האיש טען שנגלה אליו האלוקים לבדו, האיסלם החל כאשר מוחמד טען שנגלה אליו האלוקים לבדו, כי אם לא היו אומרים כן, את שניהם היה אפשר להכחיש. רק היהדות מעיזה לומר בפה מלא כי נגלה אלינו האלוקים לעיני כל ישראל. כי את האמת אי אפשר להכחיש.


ג. כל זה נאמר על המסורת לבדה, אך הנה פשוט שגם באופן שכלי ישנה ידיעה מוכרחת לאמיתת הימצאו של הבורא והשגחתו.

כי הנה לגבי אמיתת המצאו, מעצם בריאת העולם נראה כבודו יתברך ולכו חזו מפעלות ד' מי ברא אלה. ועומק הדברים הוא כפי שכתב החוה"ל (ריש שער הייחוד) כי אין דבר אשר ייצור את עצמו מאחר שלפני היווצרותו הרי הוא אפס ואין האפס יכול ליצור מאום, ואחר היווצרותו הרי כבר נוצר. נמצא בבירור כי העולם, קרי הגלובוס וכל מערכות צבא השמים לא נוצרו מעצמם אלא יוצר ובורא יש להם.

ואף אין לומר כי הייתה זו התפרצות סתמית כי גם להתפרצות יש סיבה מוקדמת שגורמת להתרחשות, ובכלל כיצד נוצר החומר האנרגטי שהתפוצץ לו פתאום. ולא תמצא תשובה בלתי זו הניצחת כי ד' אשר תמיד היה ותמיד יהיה הוא זה שיצר את העולם יש מאין.

ולגבי אחדותו כבר כתב הרמב"ם (פ"א מיסודי התורה) כי אם היו שניים ח"ו מתחייב שיהיו שווים שאם היה האחד יותר מחברו היה הוא לבדו הסיבה הראשונה, ואם הם שווים יתחייב שיהיו גופים מאחר ואם אינם גופים במה מחולקים הם לשניים, ולכל גוף ממשי יש התחלה להיווצרותו וכל שיש לו תחילה יש לו תכלה והעולם עומד על תילו וסובב על צירו אלפי שנים בלא כיליון. נמצאנו למדים על אמיתת ייחודו של הבורא, שיחיד בעולמו אינו גוף ואין כוחו כלה.

ולגבי השגחתו כבר כתב בנפש החיים כי אחר שלמדנו שהבורא יצר את העולם יש מאין, מתחייב מכך שימשיך לקיימו כל שעה, ומה שאנו מכירים חפץ העומד לבדו אחר יצירתו הוא רק בדבר שכבר היה קיים כדוגמת שולחן, שהיה עץ לפני יצירתו ורק מראיתו שונתה. אבל דבר שלא היה קיים ונוצר, לא יעמוד בלתי יחזיקנו יוצרו כל שעה. ונמצאנו למדים אף על השגחתו יתברך בכל רגע ורגע.

אמנם אחר הבנת כל זה מוכרח הוא בוודאי שהבורא לא יוכל להיות נמדד בהגדרת מקום וזמן אשר ביארו רבותינו הראשונים[2] ולהבדיל כבר נתפרסם במחקרי המדע כי הזמן והמרחב אינם קיימים אלא בתזוזת החומר וכיוון שכך, בורא העולם אשר היה קיים עוד לפני יצירת החומר אינו מוגדר בהם כלל.

אלא שאין זו הבנה שלימה מאחר ושכל האדם אינו מבין דברים שאינם נמדדים בכלים גשמיים, ועל כן ביאר הגר"ח כי לזה נצרכת אמונה, היינו הכרת הלב שכיוון שמוכרח להיות כך וודאי שכך הוא. אך האור יחזקאל נקט שאין זה חיסרון בידיעה ואולי דווקא עצם אי ההבנה הוא האמונה (היינו הידיעה) במה שאינו גוף ולא ישגוהו משיגי הגוף.


ד. והנה פשוט וברור שמעלה גדולה וגבוהה יותר היא בהבנת השכל. וכבר נמצא זאת בדברי רבותינו והראשון שבהם הלא הוא הרמב"ם שהביא זאת כמצווה הראשונה בתורה כמו שכתב (ריש הל' יסודי התורה) וידיעה זו מצוות עשה מן התורה וכו'. ובחינוך כתב (מצווה כ"ה) כי מי ש"לבבו יבין ועיניו יראו במופת נחתך" שהאמונה הזו "אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז מקיים מצוות עשה זו מן המובחר".

ועי' בחוה"ל שם שהאריך בחריפות גדולה שהמאמין רק מפני שכך קיבל ואינו יודע העניין מצד שכלו הרי הוא "כעיוור הנמשך אחר הפיקח" משא"כ המאמין מצד "דרך העיון והסברות השכליות" הרי הוא "החלק החשוב והשלם שבהם".

והן אמנם שכבר הנחונו רבותינו שלא לעסוק בחקירות האמונה אך אין ספק שהדברים אמורים כלפי חקירותיו של חובת הלבבות בהמשך שער הייחוד שהאריך על צד הפילוסופיה והחכמה החיצונית. ולא שמענו מי שיאמר לא לעיין בהל' יסודי התורה הנזכרים לעיל.

× והנה אחר כל זה ואף לפני כל זה יש להבהיר ולבאר את המובן מאליו, כי אנו שגדלנו על ברכי היהדות אינם זקוקים ל'ראיות' בכדי להאמין בשלימות. אין הדברים נצרכים אלא לחיזוק האמונה ולידיעתה על אמיתתה ולא לעצם האמונה.

אך האמת חייבת להיאמר כי הנה המאמין מכוח קבלתו רק כי כך חונך, אם יגיע יום שחלילה יצליח אי מי לחנכו אחרת יוכל לעזוב את כל הקדוש והיקר, אין הדבר כך אצל המאמין בשלימות מכוח שכלו, לא יוכל שום אדם להניאו ממנה אחר שהבין את הדברים על אמיתתם.

---

[1] עי' אבי עזרי הלכות תשובה פ"ה.
[2] עי' רמב"ן בראשית א' ד'