בגדר ההידור בנ"ח

הנה בטור ובשו"ע כ' [סימן תרעא סעיף ב] בזה"ל "כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר".

והק' על לשונם באבי עזרי, שבדבריהם כלל לא ביאורו שישנו עיקר המצוה שהוא נר אחד וישנו הידור של הוספה לפי מנין הימים, ומדוע לא ביארו זאת כפי שביאר ברמב"ם.

והוסיף שהרי יש לכך נפק"מ להלכה וא"כ הוא צ"ב ביותר מדוע העלימו זאת, שהרי אדם הנמצא ביום השני ויש לו רק נר אחד, האם ידליק את הנר האחד או לאו, שאם הוא עיקר המצוה אז לא ידליק כלל, ואם זה רק הידור ידליק.

אמנם למעשה הסיק שאין זו נפק"מ, ואף אי נימא שהוא עיקר המצוה כפי המהדרין, ידליק אחד והוא משום דלא גרע מהיום הראשון.

אבל מ"מ כ' שישנו נפק"מ נוסף – האם בעינן לברכה בהדליק ביום ז' ו' נרות ונמלך להדליק עוד אחד, דאי נימא שאין התוספת הידור בעלמא אלא שהוא עיקר המצוה א"כ לפשוט שיברך על הנר הנוסף, משא"כ אי נימא שהוא הידור בעלמא שוב לא יברך דלא שייך לברך על הידור[1].

וכבר דחה אף נפק"מ זו, משום שנח' הפר"ח והאליה רבה האם מברכים על הידור, וא"כ אף אם שאר הנרות אינם אלא הידור מ"מ יברך אליהם לפי האליה רבה, אמנם לפר"ח יש נפק"מ אבל אפשר לדחותו דס"ל כאליה רבה.

אלא שניסה להוכיח כפר"ח מלשון הרמ"א גבי מילה שכ' ש'מברך על ציצין המעכבין', ומכלל הן אתה שומע לאו, שדווקא ציצין המעכבין מברכים עליהם משא"כ ציצין שאינם מעכבים, וחזינן מהא כשיטת הפר"ח שלא מברכים על הידור ושוב צ"ב בהשמטת הטור והשו"ע.

ודחה זאת בתרתי, א. שבמילה זה הידור בסתמא – לעשות המעשה ביותר שלמות וכסוכה נאה, ועוד, משא"כ הכא זה תקנא כמבואר בגמ', ולכן ישנו סברא שיברך יותר בהידור הכא ממילה, ועוד שהתם זה באותו מעשה, משא"כ בנ"ח הוא על הנרות הנוספים ואם זה מעשה נפרד יש סברא טפי שיברך.

וידוע מח' הרמ"א והרמב"ם לענין המהדרין מן המהדרין, מי הוא המדליק לכל בני הבית, האם כל אחד בפנ"ע או שבעה"ב מדליק בשביל כולם, ברמב"ם נקט שמדליק בשביל כולם, וברמ"א כ' שכל אחד מבני הבית מדליק.

והתקשו באחרונים מהכ"ת לו לרמ"א לדין זה.

ובגרי"ז ביאר, שמח' הרמב"ם והרמ"א אינה בדין חנוכה באופן פרטני, אלא מח' כללית לענין הידור, ולפי"ז הרמ"א הולך לפי שיטת חלק מן הראשונים שעליהם סמך בדבריו הכא.

שהנה נח' הרמב"ם - ורש"י והטור, הרמב"ם ס"ל שחוזרים על ציצין שאין מעכבין את המילה, ורש"י והטור פליגי שכל מה שנאמר שעל ציצין שאין מעכבין אין חוזרין אינו אלא גבי שבת, אבל בחול חוזר ומשום הידור מצוה.

והאריך שם הגרי"ז להוכיח שכל מח' הוא משום הידור, האם יש ענין לחזור, אם לאו. והביא ביאור הבית הלוי ששיטת הרמב"ם שאינו חוזר משום שכל ענינו של ההידור הוא במעשה גופא.

וא"כ ביאר שהרמב"ם לשיטתו שכל ענינו של הידור הוא במעשה גופא, משא"כ הרמ"א דפליג ס"ל כשיטת רש"י והטור שלא בעינן להידור במעשה גופא, וא"כ יש אסמכתא לדבריו.

אלא שהבאנו לעיל שכ' האבי עזרי סברא לחלק בין מילה להדלנ"ח (ולכן אין להוכיח לשיטת הפר"ח ממילה), שהתם גבי מילה הוא הידור במעשה גופא שהוא העיקר – במעשה המילה, סוכה נאה, לולב אגוד, ועוד, משא"כ הכא גבי נ"ח אין המצוה להדר בנר הראשון אלא להדר בכך שיוסיפו עוד נרות, וא"כ יש סברא לומר שדווקא גבי מילה ס"ל[2] לרמב"ם שאינו חוזר ומהדר – שהרי ההידור הוא במעשה גופא. ועוד הק' באבי עזרי שלרמ"א שכל אחד מדליק בפנ"ע ויצא בנרו שלו, א"כ אין זה כלל בפרשה של הידור, אלא הדלקה בפנ"ע לכל חד וחד.



ובאמת כבר נראה שע"פ המבואר בגרי"ז כלל לא קשה, שכ' בשורש חילוקם, שלרמב"ם החיוב במהדרין מן המהדרין הוא על מעשה ההדלקה שיהיא כנגד בני הבית, משא"כ הרמ"א ס"ל שההידור הוא בהדלקת הבית, לעשות באופן שכל אחד יוצא לבד – שישנם נרות כנגד כל אחד.

ובביאור דבריו, הנה ידוע לחקור בגדר החיוב הדלנ"ח[3], אם חייבו חכמים את כל אדם מישראל והחיוב רמי על כל גברא להדליק נר ולפרסם הנס, ומתנאי המצווה ומהלכותיה, להדליק בפתח ביתו. או שמא חייבו שבכל בתי ישראל יתפרסם הנס, וחייב כל בעל בית לתקן ביתו ולהדליק נר לפרסם הנס, אך אין חובה אישית על הגברא להדליק נר חנוכה[4].

וא"כ נראה דס"ל לגרי"ז[5], שההידור בנ"ח היא מצוה על הבית, ולרמב"ם ההידור הוא לעשות את חיוב הבית בצורה מהודרת טפי.

וא"כ את"ש הקושיא הראשונה, משום שנר חנוכה דומה למילה שההידור הוא באותו משעה, שהרי אין יחס לכל נר בפנ"ע אלא להדלקת הבית בצורה מהודרת.

משא"כ הרמ"א ס"ל שכל מהות ההידור הוא שבני הבית לא יצאו ידי חובת בעה"ב אלא כל אחד ואחד יקיים בפנ"ע את חובת הבית.

וא"כ מה שהק' שבנ"ח הוא מצוה להוסיף עוד נרות ולהגביר הפרסומי ניסא, שמכיון שזה מצוה על הבית א"כ ההידור לרמ"א הוא שכל חד יקיים את המצוה על הבית, ולא יצא ידי חובה במעשה בעה"ב.

וע"כ שבסברא זו פליג האבי עזרי וס"ל שהמצוה היא על כל גברא וגברא [אשר יש לו בית] לעשות זכר לנס ע"י הנר הראשון, ולהוסיף ולהדר בשביל פרסומי ניסא בין בעוד נרות ובין שכל אחד מבני הבית ידליק.

ומשו"ה אף ס"ל שאם יש לו ב' נרות ביום השלישי ידליק שנים והוא משום דלא גרע מהיום השני שבכלל היום השלישי ישנו הנס של השני. משא"כ הבית הלוי דפליג ס"ל כדפי' שחיובו הוא על הבית והוספת הנרות הוא בשביל קיום חובת הבית.

אלא שלדברינו שוב ישנה הוכחה לשיטת הפר"ח שהרי אין לחלק בין מילה שהתם זה במעשה גופא שיהיה יותר מהודר משא"כ נר חנוכה ההידור הוא בדבר חיצוני – תוספת נרות, והוא משום שנר חנוכה המצוה היא על הבית ולכן ההידור בהוספת הנרות הוא בגוף המצוה ודומה למילה.

וכיון ששוב ישנה ראיה לפר"ח שבהידור לא מברכים אז ישנו נפק"מ לענין הברכה, והדרא קושיא לדוכתא מדוע השמיטו זאת השו"ע והטור שישנו עיקר וישנו הידור. ובאמת כבר יעוי' באבי עזרי שכ' נפק"מ נוסף[6].

ובביאור הדברים, הנה איתא בב"ק סב ע"ב, מח' ר' יהודה ות"ק, גבי חנוני המדליק נר חנוכה ברה"ר האם פטור על הזקים משום שהוא ברשות מצוה אי לאו.

והק' בחת"ס [שבת כא ע"ב] על מה דמודגש ברש"י ובריף שדברי ר' יהודה שפטור על ההזקין זה דווקא ב'חנוני'.

וכ' שמוכח מכאן שכל פלוגת' של הרי"ף והרמב"ם הוא דווקא לעניין חנוני[7], שכל ענין ההנחה בחוץ הוא אינו אלא משום הידור דפרסומי ניסא[8], שהרי לחנוני ישנו פרסומי ניסא אף בחנותו ורק בכך פליגי שר' יהודה פוטר בהידור ות"ק מחייב[9].

ונראה מדבריו שמדיני המצוה הוא לעשות ההדלקה באופן מהודר[10] ומשו"ה הוא כמזיק ברשות.

ולפי"ז אפש"ל שהשו"ע והטור ס"ל שאין ההידור בנ"ח[11] הוא הידור בעלמא אלא הוא מדיני המצוה לעשות מעשה ההדלקה באופן המהודר ביותר.

ואם כנים הדברים, אז אפש"ל שבאמת הם סוברים כאליה רבה שיברך במקרה הנ"ל - שנמלך להדליק אח"כ נר ההידור שהרי הנר הנוסף אינו הידור בעלמא אלא הוא מעיקרו של המצוה.

ואלו לכאו' ממש דברי הרמב"ם הידועים, שכ' 'שנ"ח מצוה חביבה היא עד מאוד', שהרי משמע מדברי הרמב"ם שזה מדיני המצוה, וזה צ"ע, ולדברינו הביאור פשוט, כיון שממהות המצוה ומדיניה הוא לעשותה בהידור וא"כ אינה כשאר מצוה אשר מוטל לצאת ידי חובה ותו לא, וזהוי החביבות שבמצוה.

---

[1] ובהא דהבין שאם זה עיקר המצוה אז יברך, צ"ב שהרי למהדרין מן המהדרין שלכו"ע זה אינו הידור, ומ"מ מברך כל חד וחד מבני הבית.
[2] ושמא קושיתו היא על רש"י והטור שדווקא התם יכול לחזור אח"כ ולהדר משום שזה במעשה גופא, משא"כ הכא שזה בנרות נוספים מהיכ"ת שיכול לחזור ולהדליק ולקיים הידור. ומ"מ זה דחוק, ונראה שקושיתו היא על הרמב"ם וכדפי'.
[3] ומצאתי בכך כמה נפק"מ, א. באם אין לאדם בית, אם נחשב שאנוס מלקיים מצוותו שחייב בה, או שאין לו חיוב כלל ואינו מוגדר כאנוס. ב. אדם זר הדליק את חנוכיית ונרות הבית שלא מדעת הבעלים, האם נפטרין בני הבית מחיוב הדלקת נר הבית כשם שהיה קובע מזוזה בפתחו, מאחר שבבית קבועה כבר מזוזה ונר חנוכה. או שישנו חסרון בכך שאין זה נר שהודלק מכוח בני הבית המחוייבין בו. ג. השפת אמת שם הביא נפק"מ נוספת, אם החובה על הבית, אז שני בעלי בתים יסתפקו בנר אחד שמאיר ומפרסם בביתם, והחיוב על אורח להשתתף בפריטי הוא כדי לעשות המצווה בממונו. ד. נפק"מ נוספת הביא שם, אם צריך כוונה בהדלקתו להוציא את יתר בני ביתו, או שהמצווה על הבית ובהדלקתו מוציא את כל דיירי הבית וא"צ כוונה להוציאם יד"ח, וממילא לא יוכלו המהדרין לברך מאחר שיצאו יד"ח.
[4] וכן מוכח בפנ"י שהמצווה היא ביתו של כל אחד שיפרסם הנס. שכ' בשבת בדף כא: בד"ה 'בגמרא' שבאר את גדר המצווה: 'אין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית'.
[5] הגרעק"א [בתנינא תשובה י"ג] נקט שאין זה הדלקה של "הידור", אלא הדלקה ה"מחוייבת מדינא", דכיון שבני הבית מדליקין בעצמן - בני הבית אינם מתכוונים לצאת בהדלקת בעה"ב. וביאר לפי"ז איך כל בני הבית מברכין הרי לכמה פוסקים אין מברכין על הידור? אלא דבאמת אי"ז הידור אלא הדלקה מדינא דלא יצאו בהדלקת בעה"ב.

והתקשו אחרוני זמנינו טובא בדבריו דאמאי קרי ליה "מהדרין" הרי חייבים להדליק מדינא.

ולדברינו ביאור דבריו פשוט. ודו"ק.
[6] שהרי אם ההוספה היא מעיקר הדין הרי המדליק בשאר ימים נר אחד נקרא 'עברין', משא"כ אם זה הידור בעלמא אינו קריא הכי.
[7] ובאמת מבואר בדבריו שזה מח' כללית האם חפצי שמים היקרי מצוה (ובלשונו "ש"מ מצוה מן המובחר נמי חפצי שמים איקרו"), ולפי"ז כ' לפשוט מה דהסתפק בחו"י סי' ר"ז במי שרץ לקדש הלבנה ושבר כלים אי פטור משום דרץ ברשות כמו בב"ק ל"ב ע"א או לא נאמר אלא בגוף המצוה אבל לקדש לבנה שיכול לקדשה ביחידות ואינו אלא מצוה מן המובחר אימא לא.
דלפי דבריו הוכיח מהכא שיהיה פטור. ובאמת אף אי נימא הכי יתישבו הדברים.
[8] כמבואר בלשון הרי"ף [שבת ט ע"ב] "חנוני שהניח נר חנוכה מבחוץ והוזק בה אחר פטור מלשלם מפני שהוא נר של מצוה והאי דקא מניחה מבחוץ הואיל ומצוה לפרסם את הנס".
[9] ושמא זו כוונת פסיקתו ב"קול הסופר" [על המשניות] דכ' דפטור רק על הנר דעיקר הדין, אבל נרות הידור שהזיקו חייב.
[10] וכעין זה מוכח מדברי הראה בישוב דברי רש"י מגמ' זו, דהנה איתא בשבת כא ע"ב איתא "ת"ר "נר חנוכה מצוה להניח על פתח הבית מבחוץ, אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר". ופרש"י "משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצירו, שבתיהן היו פתוחין לחצר". ובדברי רש"י שכ' שאין להדליק ברה"ר, התקשו בראשונים, שהרי א"כ מדוע ר' יהודה פוטר בנר חנוכה, הרי היה לו להניחה בתוך ביתו ולא ברה"ר.
וברא"ם [בהגהותיו לסמ"ג הלכות חנוכה כז, א, אות ד] תירץ דאע"ג דאין מצותו בחוץ, כיון דלפרסומי ניסא קמכוין, פטור הוא.
וע"כ הק' בפר"ח בזה"ל "וזה אינו דהא פרכינן בגמרא [ב"ק שם] ואי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה הוה ליה להניחה למעלה מגמל ורוכבו. והכא נמי כיון דעיקר מצותה היא מבפנים, לימא ליה הוה ליה להניחה בפנים, ופשיטא דמיחייב".
ולדברינו אין זה קושיא, שס"ל לרא"ם שפחות מי' אין זה הידור. אבל מ"מ צ"ב דבעצם דבריו של הפר"ח משמע שהבין שישנו הידור בפחות מי'.
[11] ובאמת בדברי החת"ס [עי' לעיל בהערה על דבריו] והרא"ה נראה שאלו הגדרות לכלל המצות, אבל מ"מ אף על פי דבריהם מתורץ קושיתינו.