בדין סמיכת גאולה לתפילה - חלק י"ב

איתא בגמרא ברכות דף י"ד:, וז"ל הגמרא:

"רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפילין וצלי והיכי עביד הכי והתניא החופר כוך למת בקבר פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה הגיע זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא חייב הא לא קשיא דסיפא בתרי ורישא בחד מ"מ קשיא לרב רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשיה מי שמעת ליה ותו מי סבר ליה כרבי יהושע בן קרחה והאמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ומנח תפילין והדר קרי ק"ש וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש א"כ מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי לאפוקי ממ"ד למשנה אין צריך לברך קמ"ל דאף למשנה נמי צריך לברך מ"מ קשיא לרב שלוחא הוא דעוית".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

הגמרא מביאה מעשה על רב שהניח תפילין אחר קריאת שמע, ורק אחר כך התפלל. ובתחילה סברה הגמרא שעשה רב כן בכוונה, ולבסוף מסיקה הגמרא שבאותו היום איחר השליח להביא לו את התפילין.

והנה תוס' שם אומר שלכאורה משמע מכאן שמותר להפסיק בין גאולה לתפילה כדי להניח תפילין, וז"ל התוס':

"ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מ"מ יש לחלק בין תפילין לטלית דעיקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי ק"ש ומתפלל זו היא מלכות שמים אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם יש לו טלית חייב ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא ק"ש בלא ציצית ודאי דהוי הפסקה. והרב רבי משה מקוצי היה אומר דאפי' מכאן אין ראיה דמצי למימר הניח תפילין בלא ברכה ולאחר י"ח ממשמש בהם ומברך עליהם ובהכי סגי שגם מותר להתעטף בטלית בעת שידיו מטונפות ואחר שיטול ידיו ימשמש בטליתו ומברך".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

תוס' עצמו סובר שיש ראיה מהא דרב רק שמותר להניח תפילין, אבל לא שמותר להתעטף בציצית. והחילוק ביניהם הוא, שקריאת שמע ותפילה יש להם שייכות לתפילין – כמו שמוכח בגמרא שרק עם התפילין זו היא מלכות שמים, וקריאת שמע בלא תפילין הוא כמעיד עדות שקר בעצמו. מה שאין כן ציצית שרק אם יש לו בגד של ארבע כנפות מחויב במצווה – אין להפסיק בשביל כך בין גאולה לתפילה.

אבל מאידך מביא תוס' שרבי יצחק ברבי יהודה נסמך על מעשה דרב אף כדי להתעטף בטלית.

ואילו רבי משה מקוצי סובר, שאף לגבי תפילין אין ראיה ממעשה דרב – כי אפשר לדחות שרב הניח התפילין בלא ברכה, ואחר שמונה עשרה משמש בהם ובירך. ובהכי לא הוי הפסק.

ומזה משמע, שתוס' ס"ל שמותר אפילו לברך על התפילין בין גאולה לתפילה. ועיין לקמן במאמר הבא בעז"ה מה שיתבאר בזה.

והרשב"א הסכים עם דעת התוס' שיש מכאן ראיה רק לתפילין, וז"ל:

"אמרי שליחא הוא דעוית: כתבו בתוס' שרבינו יצחק בר' יהודה שלח בשביל טליתו ושהה השליח ובא בין קריאת שמע לתפלה ופסק ונתעטף בטליתו והתפלל והביא ראיה מהא דרב. ובתוס' אמרו שאינה ראיה דשאני תפלין שהוא צורך תפלה כדאמרינן בסמוך "כל הנוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש ומתפלל זו היא מלכות שמים שלימה". ונראים דבריהם שאילו אתה אומר כן אף הוא פוסק לשאר כל המצות דמאי שנא טלית".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

והרשב"א מוכיח שהצדק עם דעת התוס', כי אם מותר להפסיק כדי להתעטף בטלית – אם כן מותר להפסיק לכל המצוות, דמאי שנא מצוות ציצית. וזה בוודאי אינו נכון.

וכן בתוס' הרא"ש כותב כתוס', ומוסיף עוד טעם לחלק בין ציצית לתפילין, וז"ל:

"שלוחא הוא דעוית. נמצא כתוב על רבינו יהודה שהביא לו השליח טליתו וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל והביא סעד לדבריו מהך דרב דאנח תפילין בין קיש לתפלה ומאי שנא ציצית, ונראה שודאי יש לחלק דתפילין שאני כדאמרינן לקמן ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה. ועוד נראה דמן הסברא יש לחלק דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת [מלכות] שמים ועול מצות וקראן הכתוב זכרון ואות והם מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית, אינה [מצוה על הגוף] אלא שחייב הכתוב להטיל ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות ואם לא ילבשנה עתה ילבשנה לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת ציצית".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

היינו שאומר הטעם כתוס' שקריאת שמע ותפילין זו היא מלכות שמים שלימה, ומוסיף עוד טעם, שבתפלין כתוב קבלת מלכות שמים ועול מצוות, והיא מצווה בגוף האדם. מה שאין כן טלית – שכמו שכתבו התוס' הם חיוב רק אם יש לו בגד עם ארבע כנפות, ואין זה חיוב על גוף האדם.

וכן מביא פירוש תלמידי רבינו יונה שרבני צרפת הסכימו לדעת התוס' לחלק בין ציצית לתפילין, וז"ל:

"והורה רבי יצחק בר רבי יהודה, רבו של רש"י ז"ל, שאם לא היה הטלית מזומן לאדם קודם שיתחיל לקרות קריאת שמע, והביאו אותו בעוד שהיה קורא, שמפסיק ומברך ומתעטף בטליתו וחוזר וגומר ומתפלל. והביא ראייה מדאמר בגמרא (ברכות יד ב): רב קרי קריאת שמע ומניח תפילין וצלי, ואמרינן התם: שליח הוא דעווית; כלומר, שהשליח נתעצל ולא הביא התפילין מתחילה, ולפיכך הניחם אחר שקרא קריאת שמע, והתפלל עמהם. והיה אומר, דכמו שמצינו זה בתפילין, כך הוא הדין בציצית. ולא הודו לו רבני צרפת ז"ל, מפני שאין לדמות ציצית לתפילין; דתפילין, מפני שהיא חובה להתפלל עמהם כדאמר לעיל, מפסיק. אבל מצות ציצית, שאינו אלא חובת מנא, אין לו להפסיק בברכות של קריאת שמע כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית".

לחץ כדי להרחיב...

לחץ כדי לכווץ...

לסיכום, דעת התוס' שמותר להפסיק בין גאולה לתפילה כדי להניח תפילין, ולכאורה מותר אפילו לברך. אבל אסור להפסיק כדי להתעטף בטלית.

והסכימו עמו רוב הראשונים.

ואילו רבי יצחק ברבי יהודה סבר שאפילו לטלית מותר להפסיק.

והרב משה מקוצי סובר שמותר להפסיק בין גאולה לתפילה רק כדי להניח תפילין, אבל אסור לברך עליהם, אלא ימשמש בהם אחר שמונה עשרה ויברך אז.