ונשמרם מאוד לנפשותיכם

האם 'ונשמרתם' על שמירת הגוף??? >>> האם מותר לענות שלום באמצע קריאת שמע??? >>> האם מותר להכניס את עצמו לסכנה וסומך שהקב"ה יעזור לו??? >>> מדוע המגדל כלב רע מונע חסד בביתו??? >>> מתי חמירא סכנתא מאיסורא??? >>> האם 'ונשמרתם' מדאורייתא או מדרבנן??? >>> שמירת הגוף בשביל השפעת הנפש.

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (דברים ד, טו)
הנה מצינו בגמ' בברכות (לב, ב) תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו, לאחר שסיים תפלתו אמר לו, ריקא, והלא כתוב בתורתכם 'רק השמר לך ושמור נפשך' וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר לו, המתן לי עד שאפייסך בדברים, אמר לו, אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לו לאו, ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך, אמר לו, היו חותכים את ראשי בסייף, אמר לו, והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

אם 'ונשמרתם' על שמירת הגוף

ובהערות הגרי"ש אלישיב כתב, שדין 'ונשמרתם' כתוב לגבי איסור לעבוד עבודה זרה, שאמרה התורה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' שלא לעבוד עבודה זרה, וכן הפסוק של 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד' מצינו במשנה באבות (פ"ג מ"ח), לגבי כל השוכח דבר אחד ממשנתו שהרי זה מתחייב בנפשו.
וכן מה שמורגל בפי העולם לומר שצריך ליזהר בפקוח נפש משום 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', לכאורה הוא טעות, אמנם אפשר ליישב מנהג העולם עפ"י מה שמצינו בגמ' בשבועות (לו, א), שהמקלל את עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד', וכדברי ר' אבין, שכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא ל"ת, ומבואר שכל עניין שמירת החיים כלול באותו פסוק.
והנה מצינו בגמ' שם, אמר רב יוסף, שאם המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, דוקא במלך ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק, והקשו שמצינו שהמתפלל וראה אנס בא כנגדו וכן ראה קרון בא כנגדו, לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה, ומתרצת הגמ' שאם אפשר לקצר, יקצר, ואם לאו פוסק, וכן הביא בשולחן ערוך (או"ח קד, א), שלא יפסיק בתפלתו ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר, או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו, יפסיק, ולכאורה יש להקשות מדברי הגמ' מדוע אותו חסיד לא הפסיק לענות שלום להגמון.
וכתב המגן אברהם (סק"א), שבמלך עובדי כוכבים מותר להפסיק לפי שמתיירא שמא יהרגנו, אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק, ואם חייב להפסיק במקום סכנה, ובמעשה של אותו חסיד עם ההגמון צ"ל, שהיה בטוח שיקבל תשובתו, ולכך היה אסור להפסיק משום שאי"ז פקוח נפש.

לענות שלום באמצע קריאת שמע

והנה בשו"ע (או"ח סו, א) כתב, בין הפרקים [של קריאת שמע] שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, וכתב הט"ז (סק"א), שבמשנה נאמר מפני היראה בסתם, ורש"י ביאר, מפני אדם שיירא ממנו שמא יהרגנו, והקשו הרא"ש והרשב"א שזה דבר פשוט שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש, ותירצו, דהיינו מיראת מי שגדול ממנו כדמו שהביא השו"ע, והקשה הט"ז שהרי מצינו שלענין תפלה, למלכי עכו"ם פוסק, ולכאורה מה החידוש הרי יש בזה סכנה, ותירץ, שלא הוזכר במלך עכו"ם שירא שיהרגנו תיכף, אלא אדרבה סתם מלך אינו הורג מיד אלא מתווכח בדברים ע"פ הדין ואומר לו למה עשית כן, ומתוך כך יתרץ דבריו ובודאי יתפייס מתוך שיראה שלא עשה כן בדרך מרידה במלך אלא לכבוד השי"ת, וא"כ היה מקום שלא יפסיק כיון שאי"ז סכנה מיידית, ולזה אמרו שיפסיק.
וא"כ כתב הט"ז לבאר, במה שהשיב לו החסיד והרי נאמר 'ונשמרתם לנפשותיכם', ואפי' אם תאמר שהחסיד סמך עצמו על זכות התפלה, מ"מ מה השיב על הקושיא, וכן יש להקשות במה שאמר החסיד המתן עד שאפייסך בדברים שהיה לו לומר מיד את תשובתו ומה שייך עניין ההמתנה לזה, ולדברי הט"ז מיושב, כיון שבזה רמז לו על התירוץ, שכיון וממילא ימתין לו ולא יהרגנו מיד כי אין זה חוק השררה, אלא תחלה תשאלני למה עשית כך ומתוך כך אפייסך בדברים, נמצא שלא עברתי על ונשמרתם.

להכניס את עצמו לסכנה וסומך שהקב"ה יעזור לו

ובספר בינה לעיתים (דרוש נז) הקשה, א' למה הוצרך ההגמון להביא שני פסוקים, ב' ועוד, מה לו שהיה צריך ההגמון לומר אם הייתי חותך את ראשך, הקב"ה היה תובע את דמך מידך, ג' וכן מה הכוונה בתשובת החסיד, עד שאפייסך בדברים, ולא אמר לו רק, המתן עד שאפייסך, או שיענה לו מיד, ד' וכן מה שאמר, שמיד נתפייס, ומה החידוש בזה.
והנה מצינו ששיטת הרמב"ם (פ"ה הל' יסודי התורה ה"ד) שבמצוות שנאמר לאדם יעבור ואל יהרג אסור לאדם לסכן את נפשו ולהימסר למיתה בשביל שלא יעבור, והתוספות (ע"ז כז, ב) והרא"ש (ע"ז פ"ב, סי' ט] נקטו, שמידת חסידות היא, ומצינו בגמ' בסנהדרין (עד, א), שאם הוא בעובר בפרהסיא בפני עשרה מישראל, ורוצה האנס להעבירו על דת, צריך לקדש את ה', וייהרג ואל יעבור, ולכך סבר ההגמון שכיון ואי"ז בפרהסיא אסור לו להסתכן, וחשב שלכך נאמרו שני פסוקים, שאחד מהם לדבר הרשות שאסור לסכן עצמו והשני שאפי' לדבר מצוה אסור לו להסתכן אם אינו חייב, וכן אמר לו שאם היה הורג חותך את ראשו לא היו יודעים כיון שאי"ז בפרהסיא, אמנם החסיד שנקט במידת החסידות וסבר שהיה מותר לו להסתכן בשביל שלא לעבור על מצוה, וכיון שדחה אותו בדברים אלו התפייס ההגמון, ונקט שהמסתכן בנפשו, בעברו על מצות ה' בחפצו ורצונו, רוצח הוא, והוא, יתברך, ידרוש מעמו.

המגדל כלב רע מונע חסד בביתו

והנה מצינו בגמ' בבבא קמא (טו, ב), רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך', ומצינו בגמ' בשבת (סג, א), אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו, והקשה המהרש"א (בשבת), שהרי מצינו שיש בזה איסור, ומדוע כתבו שרק מונע חסד מתוך ביתו, ותירץ, שמה שאמרו שמונע חסד מתוך ביתו היינו אפילו אם הוא יודע בו שאינו כלב רע, ומונע חסד היינו שמונע מאורחים לבוא לביתו, כיון שהאורחים לא ידעו בו שאינו רע, וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו, וכתב במהרש"א, שרבי נתן כתב דוקא כגון כלב רע וסולם רעוע שאפי' שהם רגילים לבני הבית ולא יגיע להם היזק, מ"מ לא יחזיקם בביתו.
וכתב הרמב"ם (פי"א הל' רוצח ושמירת נפש ה"ד), אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים', ובכסף משנה הביא שהמקור מדברי דרבי נתן.
במנחת חינוך (מצוה תקמו) הקשה, הרי אינו מבואר אלא שיש לאו בדבר, אבל עשה אינו מוזכר כלל, והביא שיש חילוק למעשה, שאם הוא מצות עשה יברכו עליו, ואם הוא מצות לא תעשה לא יברכו עליו, ועוד הקשה, שעיקר הלימוד שהביא הרמב"ם 'השמר לך וגו' שהוא על שמירת הגוף, וכן נראה מדברי הגמ' בברכות שאמר ההגמון לאותו חסיד, וקשה, שבפסוק של 'רק השמר וגו' נאמר 'כי לא ראיתם כל תמונה וגו' שהוא בעבודה זרה, אבל בשמירת הגוף לא שמענו, ואמנם על ההגמון לא קשה כי הם מינים ומהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה דלדעתו הוא על שמירת הגוף, אך על הרמב"ם קשה מנין שהוא עשה לשמירת הגוף, וכתב במנחת חינוך, שבודאי מצא הרמב"ם באיזה מקום ונעלם מאתנו.

חמירא סכנתא מאיסורא

וכתב בשולחן ערוך (חו"מ תכז, ח – י), וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים, הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, ועוד יש דברים אחרים ואלו הם, לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר, הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או, איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב.
וכן מובא בשולחן ערוך (יו"ד קטז א – ה), הביא שם דברים שאסורים משום סכנה, וכן לא יתן תבשיל מתחת המטה ששורה עליו רוח רעה, וכתב הרמ"א וכן יזהר מכל דברים שיש בהם סכנה שסכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (מדברי הרמב"ם), ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות, והביא שם עוד שיש להחמיר בזה.

דאורייתא או דרבנן

והנה יש לעיין אם האיסור בזה הוא מדאורייתא, והנה בדברי הרמב"ם משמע שהוא מדרבנן שכתבשהוא מתקנת חכמים, וכן כתב שמי שעבר על לאו זה מלקין אותו מכת מרדות, אמנן בבאר בגולה (סק"ע) כתב, שיש איסור מהתורה של 'השמר לך', ואפשר לבאר בדבריו שהוא איסור מדרבנן שעיקרו מהתורה.
והנה בלבוש (יו"ד קטז, א) כתב, שבמשמעות הלשונות של הפסוקים משמע שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מדברים בזה, מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה, ומשמע שזה מתקנת חכמים, ומאידך כתב (חו"מ תכו, ט), כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך וגו', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר ב'לא תשים', ומשמע שהוא מדאורייתא, ואפשר לבאר לפי הנ"ל שהוא דין מדרבנן שיש לו עיקר מהתורה.
ובשעורי הגרש"ר (סנהדרין עד, א) הביא בשם החכמ"ש, שהלאו של 'לא תעמוד' הוא מצוה שבין אדם לחברו, ורק במצות ונשמרתם שאינה מצות עשה גמורה במנין המצוות עובר עליה כשמסכן את עצמו, וכתב לדון בזה אם עובר בזה במניעת הצלה או רק כשעושה פעולה שמסכנת, ומבואר כפי הנ"ל.

שמירת הגוף בשביל השפעת הנפש

ברש"ר הירש מבאר, במשמעות הפסוק של 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם' שהוא שמירה על הגוף שבשמירה על הנפש היה לכתוב ושמרתם לנפשותיכם, שמרו את עצמכם להשפעת ההכרה של נפשותיכם, כי הנפש יודעת שיש מציאות ממשית למי שאיננו נתפס לחושים יותר מאשר לכל הנתפס לחושים, וכך מציאות ה' בעצם היותו למעלה מתפיסת החושים תהיה לכם המציאות הממשית ביותר, והכרה זו תישמר בלבכם בטהרתה העליונה, וכן מצינו ביהושע (כג, יא), 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם לאהבה את ה' אלקיכם', הנפש הישראלית הטהורה הומה מאליה לה' אלקיה, והתמסרותה לה' באהבה גמורה היא שמחתה העליונה, שמרו על עצמכם שתשארו בתחום השפעת נפשכם, אל יהא דבר בעולם שיפקיע אתכם מהנטיה הטהורה של נפשכם, 'כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים' וגו' (שם יב).
ובמסילת ישרים (פ"ט) כתב שכללו של דבר, צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו, ויקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ולעמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו, שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו (כתובות ל), הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, ומקרא כתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הרי שאין להחליט הבטחון הזה על כל פנים, ואמרו שם, ואפילו לדבר מצוה.
בפלא יועץ (אהבת עצמו) כתב, על אחת כמה וכמה צריך לשמור עצמו במקום שיש אפילו ספק ספיקא של פיקוח נפש, לכן לא יעמוד אדם במקום סכנה כגון בדרכים שהם מסוכנים או דרך ימים ונהרות אלא אם כן הוא מוכרח בהכרח גמור, וישתדל למעט את הסכנה על פי דרך טבע ואם יכול לילך דרך יבשה לא ילך דרך ימים ונהרות שהם יותר מסוכנים ולפי מה שהיא הסכנה כך אם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו ולכן כל מה שיוכל למעט הסכנה על ידי ממון או טרחה יתירה הרי זה זריז ונשכר והשבח יתר על ההוצאה, ומצות ונשמרתם מאד שמקיים כדאי היא שתגן להצילו מכל צרה ולהניח ברכה אל ביתו ויהיה שלם בגופו שלם בממונו.