טומאה בקברי צדיקים

האם צדיקים אינם מטמאים??? >>> מדוע בימי רבי בטלה הכהונה??? >>> אם אליהו הנביא נטמא??? >>> כהן טמא מת אם יכול להטמא??? >>> האם נטמאים במערת המכפלה??? >>> האם מותר לעשות ברכת כהנים בקבר רשב"י??? >>> מדוע מיתתן של צדיקים מכפרת??? >>> איך בסילוק הצדיק מסתלק החטא???

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר יט, א - ב)

צדיקים אינם מטמאים

וכתב הרמב"ן, וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין, ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ, וכ"כ במיוחס לרמב"ן בשיר השירים, ומה שצריך לדעת כי טומאת המת הוא מצד מלאך המשחית הממית אותו שהוא נקרא יצר הרע, ולכן אמרו (בבא בתרא יז, ב) על שישה צדיקים שלא שלט בהם מלאך המוות ואלו הן, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון ומרים, וכשאמר 'בכל' 'מכל' 'כל' הרמז על השכינה שהיתה מיתתם על ידה, כלומר שטומאת המת היא מצד המלאך המשחית הנקרא יצר הרע, ולכן צדיקים שנפטרים מהעולם על ידי השכינה [ולא על ידי מלאך המות] אינם מטמאים.
וכ"כ החינוך (מצוה רסג), וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אבל סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גיוום ישכון אור זרוע לעולם.
ואפשר שמקור דברי הרמב"ן מהזוהר (בראשית, וישלח אות מז), רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על יד יצר הרע, שהוא מלאך המות כנ"ל משום שנאחז בעץ החיים ולא הרפה ממנו, ומשום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא, לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.
ועוד הביא הרמב"ן ראיה מהגמרא בכתובות (קג, ב), שמשמת רבי בטלה הקדושה, ובתוס' שם הביא שהרב חיים כהן היה אומר שאם היה כשנפטר רבינו תם היה נטמא לו כיון שמה שבטלה הקדושה היינו קדושת כהונה, וכן מוכח שאמרו באותו היום ומשמע שלענין כהונה, וכתב הרמב"ן שרצה לומר שבו נתעסקו הכהנים להיטמא למתים לפי שלא היה מיתתו אלא על ידי השכינה.

בימי רבי בטלה הכהונה

ועוד הביאו בתוס' שם ראיה מהירושלמי בברכות (ג, א) מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא והביאו שכשמת רבי הכריז רבי ינאי שאין כהונה היום וכתב בפני משה שלכבוד הנשיא מותרין הכהנים להתעסק בו, ובפסקי תוס' (סי' שנז) כתבו, שהרב ר' חיים כהן אמר אילו הייתי כשנפטר ר"ח הייתי מטמא לו, ומבואר שנקט כדברי הרמב"ן שצדיקים אינם מטמאים, אמנם בתוס' שם כתבו שאפשר לדחות את הראיה לפי שכל מה שהתירו היינו לטומאת בית הפרס שהיא מדרבנן אבל בטומאה דאורייתא לא התירו.
ובתוספות הרא"ש (כתובות שם) הביא, שרבנו נסים פירש, שכהנים נטמאו במיתתו שהכל חייבים להיטמא לנשיא, וכן כתב הראב"ד, כלומר, שהכהנים נטמאו בפטירת רבי משום כבוד הנשיא, אבל לשאר צדיקים שאינם נשיאים מבואר שאסור להיטמא. וכן כתב הבית יוסף (יו"ד שעד, ג), שיש לתמוה על הרב ר' חיים כהן שהרי רבינו תם לא היה נשיא, ואם התירו לטמאות לרבי שהיה נשיא למה יתירו להיטמאות לרבינו תם שלא היה נשיא, ושמא היה סובר הרב ר' חיים דגדול הדור דינו כנשיא, ואף על פי שבהגהות מיימון (פ"ג הל' אבל ה"ד) הסתפק האם גדול הדור דינו כנשיא, והרב ר' חיים פשט שדינו כנשיא.

אם אליהו הנביא נטמא

והנה מצינו במדרש משלי (משלי ט, ב), מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ורבי יהושע הגרסי תלמידו היה משמשו, ערב יום טוב נפטר ממנו והלך לביתו. בא אליהו ועמד על פתח ביתו, אמר לו שלום עליך רבי, אמר לו שלום עליך רבי ומורי, אמר לו כלום אתה צריך, אמר לו כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורים, מיד הלכו שניהם לבית האסורים ומצאו פתח שער בית האסורים פתוח ושר בית הסוהר היה ישן, וכל העם שהיו בבית האסורים היו ישנים, והשכיבו את רבי עקיבא על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו זכור לטוב ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע הגרסי כך, אמר לאליהו, רבי הלא אמרת לי אני אליהו כהן, וכהן אסור לטמא במת, א"ל דייך רבי יהושע בני חס ושלום שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם, הרי משמע שאין צדיקים מטמאים, ולא כדברי הרמב"ן שרק צדיקים המתים במיתת נשיקה, ושמא גם רבי עקיבא מת בנשיקה.
והנה מצינו בגמ' בבבא מציעא (קיד, ב), שרבה בר אבוה פגש את אליהו בבית הקברות, ושאלו שהרי הוא כהן, וביאר רש"י, שיש מי שאומר שאליהו הוא פנחס, שנאמר באליהו 'קנא קנאתי' וכן בפנחס 'בקנאו את קנאתי', והשיבו אליהו שהלכה כרבי שמעון בן יוחאי שעכו"ם אינם מטמאים באהל, וכתבו בתוספות, שאין ללמוד מדברי אליהו הלכה למעשה כרשב"י לפי שהיה דוחה אותו בטענה זו, ואליהו סבר משום שרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיוצא בו, והביאו את המעשה בקבורת ר"ע שהובבא במדרש משלי וכתבו, שעיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שכולם היו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות, ומבואר בדבריהם, שמה שאמר אליהו שצדיקים אינם מטמאים, היה לדחותו וכל מה שהיה מותר משום שהיה מת מצוה, ומותר גם לכהן גדול להיטמא.
אמנם הרמב"ן ביבמות (סא, א) כתב, שהלכה כרשב"י שעכו"ם אינם מטמאים משום שכך היה המעשה, ומה שאמר שהיה דוחה אותו, חס ושלום, שאם כן היה נותן מכשול לפני עוור ומורה בתורה שלא כהלכה, ולא יעלה על דעת שאליהו רק דחה אותו ולא אמר גם להלכה, שיש בזה איסור 'לפני עוור לא תתן מכשול', ועוד פורץ גדרן של חכמים שגזרו על ארונות, ועוד שבית הקברות של עכו"ם אינן בארונות שלא נהגו בארונות ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות, ונראה שהרמב"ן סבר כשיטתו שצדיקים אינם מטמאים, ולכך אמר אליהו שמותר להיטמא לצדיקים ונקט כן להלכה.
בשדי חמד (מערכת ראש השנה סימן א) ביאר באופן אחר מדוע אין ראיה שצדיקים אינם מטמאים מדברי המעשה שאליהו הנביא נתעסק בקבורת רבי עקיבא, שכל מה שנטמא היינו בשעת קבורה, ומשום כבודו, אבל לאחר קבורה לא מצינו בזה משום כבוד המת, שהרי קרוב נטמא לקרובו, וכל מה שהותר היינו עד סתימת גולל הקבר ואח"כ אסור להטמא.

כהן טמא מת אם יכול להטמא

ויש מי שכתב שיש לסמוך על סברת הראב"ד שכתב בהשגותיו על הרמב"ם (פ"ה הל' נזירות הי"ז) הכהנים בזמן הזה טמאי מת הם, ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה, הנה מעטים מאד הם הפוסקים שסוברים כהראב"ד ורוב הפוסקים מזמנו של הראב"ד ועד אחרוני אחרונים חלקו עליו. זאת ועוד יש מי שכתב שגם הראב"ד לא אמר אלא שאין חיוב אבל לא שאין איסור. וזה ברור ופשוט שאין לסמוך בשום פנים על סברת הראב"ד וקם דינא שאסור לכהנים להטמא למתים גם בזמנינו.
בספר האשכול (הל' טומאת כהנים) כתב, שמצינו שאף לנשיא נטמאים הכהנים ויום שמת בו רבי בטלה הכהונה, אמנם כתב שלמעשה אין סומכים על הלכות שבמדרשים אם לא נכתב כן בפירוש בתלמוד, וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' קנ, ו) קברי צדיקים מטמאים באוהל כדברי התוס' בבבא מציעא.

קברי האבות מטמאים

והנה מצינו בגמ' בבבא בתרא (נח, א) ר' בנאה היה מציין את מקום מערות הקבורה, וכתב ברשב"ם, שרבי בנאה היה אדם גדול וחשוב ולכך ניתן לו רשות להכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא, כמו שמצינו בחולין (ז, ב) שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואח"כ מודד מבחוץ כנגדן ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר, ומבואר שאפי' שהיה קברי צדיקים ואפי' של אברהם מ"מ הוא ציין את המערות שלא יטמאו בהם הכהנים, ומבואר שגם קברי צדיקים מטמאים, וכן מבואר בתוס' ורבינו גרשום והנ"י והריטב"א שמשום טומאה שלא יעבירו שם טהרות ולא יכנסו שם כהנים.
וכן מבואר בדברי הגמ' בסוכה (כה, א) שאפר ללמוד דין העוסק במצוה פטור מהמצוה ממה שמצינו, שנא' 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' שלרבי יוסי הגלילי הם היו נושאי ארונו של יוסף, ולרבי עקיבא מדובר במישאל ואלצפן שהיו עוסקים בנדב ואביהוא, ולרבי יצחק היו עוסקין במת מצוה, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנאמר 'ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא', ולמחר היו יכולים לעשות, ומבואר שאפי' שהיו עוסקים בקבורתם של צדיקים מ"מ נטמאו ולא יכול לעשות את הפסח.
וכן מצינו בגמ' בבבא מציעא (פה ב) שריש לקיש היה מציין את המערות קבורה של חכמים, ופירש רש"י שלא יכשלו כהנים לעבור עליהם שלא תארע תקלה ע"י הצדיקים, והיעב"ץ מפרש כדי שידעו אנשים היכן קברי הצדיקים ויבואו להתפלל, ולכך גם רב בנאה ציין את קברי האבות, אבל לא משום טומאה, שקברי צדיקים אינם מטמאים.
וכתב האבני נזר (סי' תסו, ט), שאין ראיה מדברי ר' בנאה שצדיקים מטמאים כיון שגם אדם הראשון היה קבור במערה, ולהבדיל אלף הבדלות משום ראשו דעשו (תרגום יונתן ויחי נ, יג), וכן מצינו בקידושין (יח, א) שעשו היה ישראל מומר, ומבואר שמצד האבות הטמונים במערה לא היה צורך לסמן את המערה, כדברי הרמב"ן שצדיקים אינם מטמאים באוהל, ורק מצד אדם הראשון וראשו של עשו, שגם קבורים במערת המכפלה, המערה מטמאה, ובמה שהוכיחו מהטומאה של אורנו של יוסף כתב לחלק בין ר"ע לשאר צדיקים, ששאר צדיקים שמתו ע"י מלאך המות יש בהם טוממאה משא"כ ר"ע שהיה מעשרה הרוגי מלכות ונהרג ע"י אדם, אין בו טומאה, וכתב שמ"מ אין בזה נ"מ כיון שרק ר"ע אינו טמא.
בפאת השלחן (הל' ארץ ישראל ב) כתב, שיש למנוע מנהג בני אדם כהנים שהולכים על דרך קצת התנאים והאמוראים וגאונים באמרם שקברי צדיקים אינם מטמאים, וטעות הוא בידם כי מי גדולים צדיקים מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב אדם וחוה האמהות הק' ואמרו בגמ' שעצמותיהם מטמאין ורבנן הזקנים והחכמים לא עשו כן, וכן נקט בפתחי תשובה (יו"ד שעב, סק"ב) למעשה שאין לסמוך על אותם שיטות שקברי צדיקים אינם מטמאים, וכן אין לסמוך על מה שיש פותח טפח.
אמנם באילת השחר (במדבר ט, ו) כתב, שיש להעיר קצת שכל האנשים שהזכירו בהוכחתם חיו קודם מתן תורה, ומה ההוכחה לצדיקים מהזמן שלאחר מתן תורה, שיתכן שאין להם את המעלה שיש לאחר מתן תורה, והקשה מדברי תוס' בכתובות (קג, ב) שר' חיים כהן היה נטמא לר"ת אם היה במתתו, ומשמע שלשאר בעלי התוס' הוא לא היה נטמא, אלא לר"ת שהיה בדרגה מיוחדת, והערוך לנר (סוכה כה, ב) כתב, שגם ר"ח כהן סבר שצדיקים מטמאים, אלא משום שלחכם הכל קרוביו ומטעם טומאת קרובים הותר.
והנה באור החיים (תחלת פרשת חוקת) כתב, שגודל הטומאה היא לפי גודל הקדושה, ולכן ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באוהל, ועיי"ש בדבריו באורך, ולפי זה גם לגבי ישראל עצמם כגודל הקדושה והצדיקות כן היא גם גודל הטומאה.

ברכת כהנים בקבר רשב"י

בתשובות והנהגות (ח"ז סי' יז) כתב, שיש איסור גמור לכהנים להיכנס לבנין שע"ג מערת הרשב"י, שרוב הפוסקים נקטו להחמיר בקברי צדיקים, וכן מה שיש סומכים להקל משום שיש מסורת שבנו את הבנין באופן שיש פתח טפח, מ"מ שינו את המקום ולא רואים טפח שפתוח לאויר א"א לסמוך אלא יש לחוש שנסתם אח"כ, וכן נוהגים רוב בית ישראל שאסור לכהנים ליכנס שם, ומצינו בגמ' ביבמות (פח, ב) שיש חובה על ישראל למנוע את הכהנים מליטמא.
וכתב, שגם אותם הנוהגים שמותר להכנס, מ"מ גם הם לא יברכו ברכת כהנים בבניין שע"ג מערת הרשב"י, שבטומאת מת שכהן מוזהר עלה, לא ישא כפים בבית שיש בו טומאת מת, הנה מלבד מה שעובר באיסור דאו' בטומאה יש גם סכנה גדולה בנשיאות כפים, שגורם שזרעו יכלה ועליו הכתוב אומר ובפרשכם כפיכם וכו', ויקבלו שכר על הפרישה יותר מהדרישה, וכן אין מסורת כלל לישא כפים שם, ואפי' למי שנוהג שמותר אם הכהן מתפלל עם ציבור שמחזיקים שאסור, יהיה אסור לכהן לישא כפים לאותו ציבור, כיון שיש בזה איסור 'לא תתגודדו', ועוד, שהרי רבים נהגו בזה איסור, ובזה אמרו שחמירא סכנתא מאיסורא.

מיתתן של צדיקים מכפרת

והנה מצינו בגמ' במועד קטן (כח, א), אמר רבי אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת, אמר רבי אלעזר, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת.
באילת השחר (במדבר כ, א) כתב, שמשמע שמיתת הצדיק מכפרת אפי' כשהצדיק מת בזקנה, שהרי מרים הית הבת קכ"ו, והוסיף שהטעם בזה משום, שהצער שמצטערים על ההפסד הרוחני שנגרם בזה שמרגישים את הכאב שחסר הצדיק ומרגישים את צער השכינה בחסרון הצדיק, הרי הם כיסורים שמכפרים, וכתב שnt דוקא ע"י תשובה מכפרת, ואפי' אם מכפר בלי תשובה, מ"מ מסתבר שאם יעשו תשובה דרגת הכפרה תהיה יותר גדולה, וכשנפטר הצדיק, אם לא מעונינים להתעורר מהעובדה שמכאן ואילך לא תגן תפילת הצדיק, אז השקוע בחטא גונב יותר ומשתקע יותר בחטא, שמצד שני נפסק ההגנה שהי' בזכות הצדיק, ומה יוצא מזה, יותר מחתרות יותר גניבות, יותר השתקעות בבוץ ובחטא, אבל אם יש איזה שייכות ומעונינים להתעורר אפשר להיות מאושר.

בסילוק הצדיק מסתלק החטא

בגור אריה (במדבר כ, א) כתב, אמנם עיקר דבר זה מה שמיתת צדיקים מכפרת הוא ידוע, ובזה תבין למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה, וזה כי מיתת צדיקים הוא ראוי שיהיה כפרה, שכל מיתה היא מכפרת על האדם, בעבור שהיא הסתלקות הגוף, שבו תלוי החטא, ובמיתת הצדיק כפרה לכל העולם, כי הצדיק עיקר המציאות, ונחשב סלוק גופו סלוק לכל העולם ונסתלק החטא, ולכך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, כי טהרת פרה אדומה מפני שהיא חוזרת לעפרה, ובשביל זה יש כאן הסתלקות חטא העגל וסלוק הטומאה, וכמו כן מיתת הצדיק כפרה על כלל הנמצאים, בשביל שהוא נסתלק מן העולם, מן הרכבות הגוף שבו החטא, וכל העולם קבל הסתלקות גוף, וכמו שאצל הפרה יסוד הפשוט שלה העפר, כך אצל הצדיק יסוד הפשוט שלו הנשמה, ששבה להיות רוחני כמו שהיתה בתחלה נשמה טהורה, ובשביל כך הוא סלוק החטא, שכל הסתלקות הגוף אשר בו החטא הוא סלוק החטא, אשר החטא מתיחס אל הגוף. והנה שוים פרה אדומה עם הצדיק, כי הפרה אדומה על שהיא חוזרת אל יסוד הפשוט שלה מכפרת, וכן הצדיק כאשר הסתלק הרכבתו וחוזר אל פשיטותו, מכפר.
וברש"ר הירש כתב, שפרה אדומה מלמדת את תורת הישארות הנפש, והוא מבוא גדול למיתת הצדיקים האלה, וכך הוא מורה, מה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרן לאהרן, לא מת במותם, כדרך שפעילותם חיה לעד באומתם, כן עצם מהותם היא נצחית, היא עזבה עתה את הארציות בת החלוף ושבה אל ה' שהוא מקור החיים, ולמדנו מכאן גם אמת גדולה זו, כדרך שמצות פרה אדומה מורה שהאדם הוא בן תמותה ובעל חירות מוסרית, כן מיתת הצדיקים מורה על שני אלה, אכן מותו של צדיק מעיד כמאה עדים על הישארות הנפש, אכן רק עיוור לא יראה שגופת הצדיק היא רק לבושו של אדם שנסתלק לעולמו - והשליך מעליו את אדרתו.