מדוע קוראים פרשת נצבים לפני ראש השנה??? >>> מה הביאור אתם ניצבים 'היום'??? >>> מתי זמן הדין בראש השנה??? >>> האם ג' ספרים שנפתחים נגד שלש כתות??? >>> מתי התשובה קורעת גזר דין??? >>> האם הדין בראש השנה על עולם הבא או עולם הזה??? >>> מתי הוא יום הדין הגדול והנורא??? >>> האם צריך פשפוש במעשים בראש השנה??? >>> מהו מנהג אמירת לשנה טובה תכתב ותחתם??? >>> ביאור ההוספות בתפילה.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. (דברים כט, ט)

תכלה שנה וקללותיה

וכתב ר"ח פלטיאל (מבעלי התוס') שכשראש השנה חל ביום שני או שלישי, מחלקין נצבים וילך לשנים וקורין נצבים לפני ראש השנה, הקשה רב ניסים גאון אמאי מדביקין מטות ומסעי ומחלקין נצבים וילך שנחלק מטות ומסעי ונקרא ביחד נצבים וילך, ותירץ שהרי מצינו בגמ' במגילה (לא, ב) כדי שתכלה שנה וקללותיה, כדי שיכלו הקללות שבפרשת נצבים קודם ר"ה, והקשה ר"י שהרי משמע בגמ' בבבא בתרא (פח, ב) שהקב"ה בירך את ישראל בכ"ב וקילל כ"ו ומשה בירכם כ"ו וקללם בכ"ב, וא"כ משמע שאין בפרשת ניצבים קללות ופי' ר"י שפרשת ניצבים היא הפסק בין כי תבוא לראש השנה וזה הביאור שתכלה שנה וקללותיה שבפרשת כי תבוא, ולשיטת ר"ת אפ"ל שאמנם היו יותר ברכות אבל מ"מ יש גם קללות.

'היום' דא ראש השנה

בזוהר הקדוש (פרשת בא לב, א) כתב, אתם ניצבים היום, היום דא ראש השנה, והיינו שהפסוק רומז על יום ראש השנה שבו כולנו ניצבים למשפט לפני הקב“ה, ויש לפרש עפי“ז מה שנאמר כאן 'ניצבים' ולא נאמר עומדים, שכן לשון ניצבים משמעו עמידה מתוך הכנה לצאת לקיום תפקיד, וכמו שכתב הרמב“ן כאן ניצבים עומדים ומזומנים לפני השם, שאין זה עמידה גרידא, אלא עמידה בתור הכנה לדבר העתיד לבוא, ורמז לנו הכתוב בזה על חובותינו להיות 'ניצבים למשפט ראש השנה.
ובעמק דבר כתב, שבא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה, ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל, ראשים, ותלמידי חכמים, והמון עם ה', נשים ועבדים וטף, כל אחד נידון לפי השאלה שהקב"ה שואל ממנו, והקדים לומר היום, משום שבאמת בכל ראש השנה ויום הדין נצבים כל ישראל ג"כ בזה האופן, ואמר כלכם, שכל אחד גורם להכריע לכלל אם לשבט אם לחסד, שכל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו, וכן מבואר בדברי בלעם ברוה"ק שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בם הרבה מיני זרעים, אבל בכל גנה יש בו מין אחד שהוא העיקר, כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית, אלא שמ"מ כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר, לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל עפ"י עסקו, עליו לשום לבו ע"ז הפרט ביותר, ועל דבר זה הוא נידון ביחוד.

זמן הדין

והנה מצינו בגמ' בראש השנה (טז, א) במשנה, בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', ובחג נידונין על המים, ובגמ' אמר רבא שהמשנה כתנא דבי רבי ישמעאל היא, בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים, והמשנה דברה בתחילת דין, ושם מצינו שלדברי רבי מאיר הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, ולרבי יהודה, הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, רבי יוסי אומר, אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים', רבי נתן אומר, אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו', ובמנה נאמר שבראש השנה נידונים.
ובתוספות שם הקשו, בקושית הגמ' לדברי רבנן שנחתם הדין בראש השנה מדוע מתפללים ברפאנו על החולים וכן בברכת השנים על הגשמים, ועוד הקשו שהרי רבי יהודה אמר שאדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ והרי אמר רבי יהודה בשבת (יב, ב) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל, ומשמע שאפשר להתפלל על החולה גם כשנגמר הדין, ואומר ר"ת שלא מתפללים שלא יחלה רק לרבי יוסי, אבל שיתרפא מותר לכו"ע להתפלל שלא נגזר מתי יתרפאו, וכן לענין הגשמים, ועוד תי' שבתפלה של
רבים מותר להתפלל לפי שגזר דינם נקרע, וכן יש ליישב במה שאמר רבי יהודה להתפלל על החולה שהיה ברבים.

ג' ספרים נפתחים

עוד מצינו שם בגמ' (טז, ב) אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה, אמר רבי אבין, שנלמד מהפסוק 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו', 'ימחו מספר' זה ספרן של רשעים גמורין, 'חיים' זה ספרן של צדיקים, 'ועם צדיקים אל יכתבו' זה ספרן של בינוניים, רב נחמן בר יצחק אמר שנאמר 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', 'מחני נא' זה ספרן של רשעים, 'מספרך' זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' זה ספרן של בינוניים.

שלש כתות ליום הדין

תניא, בית שמאי אומרים, שלש כתות הן ליום הדין [ביום של תחיית המתים], אחת של צדיקים גמורין [שמלאים רובם במצוות], ואחת של רשעים גמורין [שרובם עבירות], ואחת של בינוניים [מחצה מצוות ומחצה עבירות], צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר 'ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם', בינוניים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר 'והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו', ועליהם אמרה חנה 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל', בית הלל אומרים, 'ורב חסד' מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד 'אהבתי כי ישמע ה' את קולי', ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה, 'דלתי ולי יהושיע'.

התשובה קורעת גזר דין

אמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר 'השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו'.
שיטת תוספות - הדין בראש השנה על עולם הבא
ובתוספות כתבו, שממה שמצינו שיש בינוניים משמע שהצדיקים הם מי שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים הם מי שעונותיו מרובים, ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים שנאמר 'ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו' ומה שמצינו שיש שלש כתות ליום הדין, שאף על פי שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם ומתוך כך שמא יזכו.
הרי מבואר ששיטת תוס' שכל הדין בראש השנה הוא על העולם הבא שלא יתכן לומר שלגבי עולם הזה כיון שפעמים שהצדיקים נחתמים למיתה והרשעים לחיים, וביום הדין היינו שיש עוד דין אחר אם יזכו לעולם הבא.
ובתוספות הרא"ש כתב, שמה שאמרו חיים ומיתה היינו חיי העולם הבא ומיתת העולם הבא שהמאורעות שלו וגזרותיו של שנה זו תלויין בה שגוזרין על הצדיק גזרות קשות בעולם הזה להפרע ממנו עונותיו ולרשע גוזרין גזרות טובות ליתן לו שכר מצותיו בעולם הזה כדכתיב 'ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו' לכך צריך להעלותן בכף מאזנים בכל שנה, שאמנם הדין הוא על עולם הבא ורק שבכל שנה יש ין להפרע מהרשעים בעולם הזה לנקות מהם את שכרם.
והרשב"א הקשה, שהרי אפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעתו וא"כ במה נחתמין לאלתר, ואפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות, ומה שאמרו שגזר דין של יחיד אינו נקרע, היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו אבל בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו, וברוך אמת היודע האמת.

יום הדין הגדול הוא תחיית המתים

והרמב"ן (דרשה לראש השנה) הקשה, צריך לפרש מהו הדין שאדם נידון בו, והלא אמרו בגמ' בתענית (יא, א) בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני, וכן מצינו בעוד מקומות, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה.
והביא שמצינו שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים, בגמ' בסנהדרין (קז, ב) שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין, ויום הדין זה נקרא יום הדין הגדול, ואמרו בגמ' בעבודה זרה (ב, א) שכל המצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות עליהם לעולם הבא שנאמר (ישעיה מג, ט) 'יתנו עדיהם ויצדקו' אלו ישראל ישמעו 'ויאמרו אמת' אלו אומות העולם, ושם אמרו שלעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו ומתקבצין ובאין כל אומות העולם בערבוביא ואומר להם הקדוש ברוך הוא אל תכנסו לפני בערבוביא, וכאן שנו בברייתא שלש כתות ליום הדין ופי' רש" כשיחיו המתים.
ובשער הגמול (קטו – ז) כתב, אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש ושכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם מונין כאן כתות הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין הזה, לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא, וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי אותו העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרת והאבד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות.
אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו יום הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלש דיני כתות הללו בעצמן, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין ונכנסים לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, והריטב"א כתב, שלא הזכירו בשמועתנו דין זה השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי ולא בכתות אלא כל אחד ואחד נדון בזמנו כפי מה שהוא.

הדין בראש השנה לענייני עולם הזה

וכתב הרמב"ן (דרשה לראש השנה), לבאר בענין בראש השנה שכל באי העולם עוברים לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועושר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, וכך תקנו חכמים בתפלה, זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון ועל המדינות בו יאמר, כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, וכן בגמרא הזכירו חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בברייתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו בגמ' בבבא בתרא (י, א) כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
המבואר בדברי הרמב"ן, שראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו יתברך ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
והקשה הרמב"ן, בביאור דברי הגמ' שצדיקים נחתמים לאלתר לחיים, והרי מצינו בפסוקים 'יש צדיק אובד בצדקו', וכתיב 'כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים', וכל שכן שפסק רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה שהכתוב אומר ויש רשע מאריך ברעתו, וכן נמצא בירמיה וחבקוק, וכן באיוב שחבריו היו אומרים מתחילה כי הצדיקים מתקיימין והרשעים נכרתין, ואיוב נצחן עד שחזרו בהם, והקב"ה הצריכם כפרה על זה 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב', וכן מצינו באבות (פ"ד, טו) שאין בידינו משלות רשעים ואף לא ייסורי הצדיקים, וגרסת ספרי ספרד אין בידינו משלות הרשעים אף לא מייסוריהן של צדיקים, כלומר אין בידינו כלום לא מזה ולא מזה, וכן בגמ' במנחות (כט, ב) הקדוש ברוך הוא הראה לו למשה ר' עקיבה ותורתו, אמר לו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראיני שכרו, הראהו שהיו מחתכין בשרו במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אלא כתב בביאור דברי הגמ', שאין הביאור צדיקים ורשעים במעשיהם אלא כפי מה שנגזר עליהם, שהנידונים מתחלקים לארבעה, הנידון שלא בא לפני בית דינו, ושבא לדין ולא גמרו דינו, והמי שחייבוהו בי"ד, ומי שזכוהו בי"ד, ולא שייך כאן מי שלא בא לדין כיון שכולם עוברים לפני הקב"ה, וכל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, וכל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, ומי שמשקלו שוה נקרא בינוני, וא"כ הרשע הגמור המוחלט ועשה מצוה אחת שדינו בפני הקדוש ברוך הוא לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא כאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה שאפילו קיים את כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא כאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו.
והנה במהר"ל בחידושי אגדות (ראש השנה טז, ב) כתב, שמה שגוזרים חיים ומיתה בראש השנה אי"ז על אותה שנה דוקא אלא גם לשנים אחרות, ובזה קשה א"כ במה גוזרים לחיים את הצדיקים, ושמא כל עוד שאין עליהם גזירה נקרא שגוזרים את דינם לחיים.
ויש שביארו במחלוקת התוס' והרמב"ן, שחלקו האם הדין בר"ה על עולם הזה או על עולם הבא, וחלקו עוד מהו רשע ומהו צדיק שלשיטת תוס' רשע יש לו רוב עבירות וצדיק יש לו רוב מצוות ולדברי הרמב"ן והראשונים אם עשה מצוה אחת שראוי לקבל עליה שכר ופסקו עליו שכר בעולם הזה הרי נחשב שפסקו את דינו לצדיק, ולדברי התוס' צריך שיהיה רוב כיון שכל הנידון הוא לעולם הבא, ונראה שהמחלוקות תלויות זב"ז, וצריך לומר שלדברי התוס' בר"ה יש גם דין על עולם הזה שעיקר הדין על עולם הבא ורק יש גם דין משום 'לשלם לשונאיו אל פניו להאבידו' וחלקו מה הביאור, צדיקים ורשעים שלתוס' היינו ממש ולרמב"ן תלוי לפי גמר דין.

פשפוש במעשים בראש השנה

והמאירי כתב, שאף על פי שהוחלט אדם בעבירות עד שקו הדין נותן להיות נגמר דינו לרעה לא יתיאש מן הרחמים ומן התפלה ומן התשובה וירבה בתפלות ובצדקות ואע"פ שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה, מ"מ בר"ה ראוי לו להתעורר ביותר שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו, ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות והמתרשל בזמן הזה מן התשובה אין לו חלק בה' אלקי ישראל שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך ואף מדת הדין מתיאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה והוא מה שאמרו אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש, וכן בזמן הצרות ראוי לאדם לפשפש במעשיו וכן בשעה שייסורין באין עליו להתבונן שהכל מתגלגל מאתו ית' על ידי עונותיו, וודאי שבשעת מתתו צריך לפשפש במעשיו שלא יוכל אח"כ לשנות כלום ממה שעשה.
וברמב"ם (פ"ג הל' תשובה ה"ג) כתב, כשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה, ובכסף משנה כתב, שמקור דברי הגמ' מדברי ר' כרוספדאי בשם ר' יוחנן, ונראה שהדין בר"ה על עולם הזה, ובהגהות מיימוני הביא את מחלוקת התוס' והרמב"ן בזה.

אמירת לשנה טובה תכתב ותחתם

הנה כתב הטור (או"ח סי' תקפב) לאחר התפילה בליל ראש השנה, נפטרין לבתיהם לשלום ונוהגין באשכנז שכל אחד מבקש לחברו ואומר לו תכתב בשנה טובה, וכתב בפרישה (אות טו) ביאר בלשון תכתב, שהספר שבו נכתבים הדינים, וכפי שכתב מהרי"ל (הל' שופר סי' טו) בשם מהר"י סג"ל שהיה אומר באבינו מלכנו סלח ומחל לכל עונותינו, ולא אמר מחל וסלח, שהסליחה קטנה ממחילה, אמנם היה אומר כתבנו בספר מחילה וסליחה לפי שהספר נקרא בשמים מחילה, ועוד כתב הפרישה בביאור המנהג, ת'כתב ל'שנה ט'ובה ראשי תיבות תל"ט לשון לטיא וקללה וכן לשנה טובה תכתב ראשי תיבות לט"ת, ואפשר לומר שלכך כתב דנוהגין לומר תכתב בשנה טובה בבי"ת.
הרמ"א (סעיף ט) כתב, ונוהגין שכל אחד אומר לחברו, לשנה טובה תכתב, וכתב הט"ז (סק"ד) בשם הלבוש (סי' תקצו) כתב, שביום הראשון אחר התפלה אין לומר לשנה טובה, כיון שבג' שעות הראשונות היא הכתיבה לצדיקים ואין ראוי שיאמר לחברו בלשון שמורה שאינו צדיק אלא בינוני, שאמנם כל אחד יחזיק בעצמו לבינוני ולכך מתפללים וכתבנו לחיים דהיינו ביום כפור, אמנם כתב כיון שגם ביום שני אומרים ברכת הזמן ויש צד שהוא העיקר לכך יש לומר לחברו גם ביום השני, וכ"ז בחול שיש ספק או בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה.
ובמגן אברהם (סק"ח) כתב, שהלבוש (סי' תקפד) כתב שהקב"ה יושב ודן בג' שעות ראשונות, וקשה שהרי אומרים ממקומו הוא יפן ברחמים וכתב בהגהות ממימוני שכל היום הקב"ה דן ולכך אומרים בקדושה בכל התפילות, וכן כתב שיש לומר וכן גם שנחתם לאלתר לחיים.
ובבאור הגר"א (תקפב, ט) כתב, שמה שנאמר ששלשה ספרים נפתחים היינו לחיי עולם הבא כמ"ש תוס' שם ודלא כהר"ן שכת' לעולם הזה וצדיקים ורשעים בדינן, שהרי אמרו שאדם נידון בר"ה וגזר דין ביום כפור, וכתב שמדובר בכל אדם וכן בבינונים אלא שחיי עולם הזה שוים בכל אדם, ואע"פ שנכתב בראש השנה אם חוזר בעשרת ימי תשובה נקרע הגזר דין ונכתב ונחתם ביום כפור לטובה, וזהו התועלת שאינו נחתם עד יום כפור ולכך נאמר שאם שב בינתיים, וזה שמבקשין בעשרת ימי תשובה וכתבנו לחיים, לקרוע גזר דין ויכתבנו לחיים ולכן אין לאומרו ותחתם אלא תכתב.
וכתב המשנה ברורה (סקכ"ה) שלנקבה יאמר תכתבי ביו"ד, והביא שהמג"א מצדד שיש לומר ג"כ ותחתם והגר"א בביאורו מסכים לדעת העשרה מאמרות שאין לומר ותחתם, ולדברי הגר"א צ"ל שהרי יש גם חתימה בראש השנה לצדיקים גמורים, אלא מבואר שיש בראש השנה גם דין על עוה"ב וגן דין על עוה"ז.

ביאור ההוספות בתפילה

והרמח"ל (מאמר החכמה) כתב, שהאדם נידון תחילה על פי מעשיו לימנות בצדיקים או ברשעים, וזה נקרא ממש ספר חיים וספר מתים, דהיינו, הנקבע בין הצדיקים הוא הנכתב בספר החיים, והנדחה הנקבע בין הרשעים הוא הנכתב בספר המתים, והתלוי ועומד הוא הבינוני, שאין דינו נגמר עד יום הכפורים, ועל זה מתפללים ואומרים, זכרנו לחיים כתבנו בספר חיים, ואמנם עוד יש הגזירות על המקרים שבעולם הזה, כי אפשר לצדיק שיתייסר מפני היותו צדיק, ואפשר שמפני צדקו יצליח, ולרשע כמו כן - אפשר שיצליח מפני היותו רשע, ואפשר שמפני רשעו יאבד או יתייסר, ונמצאו גזירות אלה נמשכות אחר הדין הראשון שזכרנו, ואולם על כל הגזירות האלה מתפללים וכתוב לחיים טובים, וכן בספר חיים ברכה ושלום נזכר ונכתב לפניך לחיים טובים ולשלום, הרי מבואר שיש גם דין על עולם הבא וגם דין על עוה"ז וכנ"ל.