נשתברו קולמוסים רבים על פולמוס התכלת שהתחדש בדורנו. ר"ש מאוסטרופליא כתב שהתכלת נגנז לאחר חורבן הבית ועתיד להתחדש בשנת ת"ר. דבריו מכל מקום אינן מובנים שהרי לכאורה אף שנים רבות אחר החורבן עדיין היה מצוי התכלת, ואף לא הוצע שום זיהוי בשנת ת"ר. אולם דברים אלו הציתו את רצונם של שלמים וכן רבים לתור אחר חלזון התכלת. מאידך, המגיד מדובנא ביאר מדוע איננו מחפשים אחריו כפי שאנו דואגים להשיג ארבעת המינים [צ"ב השייכות] (הו"ד להלן). וחסידי התכלת החדשים והישנים לכל מיניהם נשענו על פוסקים שלכאורה דבריהם סותרים את הר"ש מאוסטרופלייא הנזכר, כגון דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ועוד.
נראה שלדעת הר"ש מאוסטרופליא מטרת הסימנים שנזכרו בגמרא היו עבור אחרית הימים שיבואו לתור אחר התכלת כדי לסמן להם את הדרך למצוא.
אנו רואים שחסידי התכלת, מסתמכים על ראיות יפות ומשכנעות, אולם יש לציין כי מחדשי ה"שאלים" מבוססים יותר ובלשונות פוסקים מפורשים וכזעקתם "הסירו את רדידי מעלי" ואעפ"כ ליכא מאן דמשגח בהו. ובכל אופן אולי נציע אף את חלקנו בזה. לא להלכה ולא למעשה, אלא לעורר לב.
והק' תוס' שהסממנים הם הצובעים של התכלת, ויוצא שאין צביעת התכלת בחלזון אלא בסממנים? וממילא נאלץ לתרץ בב' אופנים "ושמא עם הסממנין נקרא תכלת. ובקונטרס פי' לשרות בהן כדרך הצובעין ששורין אותו בצריף." דהיינו: או שכך היא המסורת שניתן להפיק את הצבע דוקא ע"י סממנים מסוימים בשילוב התכלת, וצבע התכלת אינו מדם החלזון לבד, אלא שדם החלזון בצירוף עוד חומרים הוא המגיע לתוצאה השווה לתכלת. או באופן אחר, שהסממנים הללו אינם לצורך הפקת הצבע אלא לחיזוק הצבע.
וההוכחה שהכוונה לחיזוק הצבע ולא להמסתו, שהרי תוס' מצטט את רש"י, ורש"י מביא את דרך הצובעין לשרות את הבגדים ולא את הגושים.
והנה, על סמך הנחות כלשהם ביססו חסידי התכלת את שיטתם שניתן לצבוע עם הארגמון כאשר הם מוסיפים סממנים שונים שלטענתם גורמים להמסת הגושים של בלוטת החלזון ולא משמשים לצביעה כלל.
אולם לשיטתם הלוא ניתן היה ליישב את קושיית תוס' באופן אחר, שהסממנים שמוסיפים אינם לצורך חיזוק אלא לצורך זיקוק התכלת, וביעור חלק מהחומרים שבו באופן שיגרום ליציאת חומרים מיותרים שיש בחלזון, ותוס' לא ענה כן. ונראה מוכח שלא סבר שתתכן אפשרות כזאת בפירוש ענין הסממנים, למרות שרוב מיני הדיו מופקים באופן זה. ולכאורה יש להוכיח כי דעת תוס' לא תהיה נוחה מחלזון המורקס.
ובאמת צריך לדעת מה הטעם שתוס' לא רצה להשיב כן?
ואולי יש לומר שאם היה מיועד רק להמסה לא היה טורח רשבר"י לומר זאת לאביי, שהרי אילו יצוייר שיצליח להמיס ע"י טחינה או כל דרך אחרת ג"כ יהיה כשר, וע"כ שנועדו הסממנים למטרה אחרת שהיא בצביעה עצמה.
ומ"מ איך שלא יהיה. עפ"י תירוצו הראשון של תוס' נראה בפשטות שהסממנים אמורים להיות סממנים מסויימים ולא סתם חומרים. שהרי לפי"ד הם חלק מהצובעים.
ברחבי הש"ס נזכרים עוד דברים רבים המלמדים על רב שמואל בר רב יהודה. ראשית כל עצם שמו "רב" נראה כי היה אמורא בבלי, אולם ישנם מימרות רבות שציטט בשם ריו"ח, וכן מובא גם בשבת קמז "כי אתא רב שמואל ב"ר יהודה" ומשמע שבא מארץ ישראל והעיד. לפיכך יש להסיק שהוא מ"הנחותי" שירדו לא"י ללמוד תורה כדוגמת ר' כהנא וחזר לבבל.
ייתכן א"כ, כיון שבארץ ישראל עדיין היה תכלת, ומאז ומעולם בכלל היתה תכלת רק שם, שהרי החלזון מצוי דוקא בין צור לחיפה, לכן אביי שאל דוקא אותו על הליך צביעת התכלת.
אולם ייתכן על פי מקורות אחרים המצויים בש"ס הסבר אחר לכך שהשאלה נשאלה דוקא מאיתו. שהנה מבואר בגמ' בשבת קמז שאמו של ר' שמואל בר"י הכינה לו מגררת ייחודית עשויה מכסף. משמע שהייתה לו עשירות מיוחדת. (מעניין לציין שישנו חידוש ממנו המובא בגמרא ביומא כה א לה ב בעניין כהן שעשתה לו אמו בגד שיכול לעבוד בו עבודת יחיד)
עוד מובא ביבמות קא ב שהוא ואביו נתגיירו. אביו היה ר' יהודה הינדווא, כך מבואר בשם ר"ת בתוס' בסנהדרין לו ב. והנה, תרגום המילה "הנידווא- כושי" כך פרש"י בקידושין כב ב את מוצאו של ר' יהודה הינדווא, וכך הביא רש"י ביומא (יומא לד ב) על בגדי הכהן גדול שהיו נעשין מהינדוואין "כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו- הינדוואה". (אולם מבואר בתוס' ישנים כתובות מד ב שאמו הייתה מישראל.) ובכל אופן מקורו ממשפחת גרים מארץ כוש. על אביו מסופר בגמ' הנזכרת במסכת קידושין שהיה לו עבד שבשעת מיתתו זכה בו מר זוטרא[1]. גם בסיפור זה מוכח שזכו לעשירות.
לפי"ז ייתכן לומר שהסיבה שדוקא הוא היה מצוי בידע תעשיית התכלת היה מקורות המשפחה שאינם יהודיים ומאידך שהיו עשירים ביותר. סביר א"כ להניח שהיה דוקא בידם את היכולת להפקת התכלת.
אחר העיון מצאתי שהאדמו"ר מראדזין גם כן פירש שהטעם שאביי שאל דוקא את רשבר"י בגלל שבא מארץ כוש, ששם היה מצוי התכלת. [הרדזינער פירש הפס' שכ' במפלת צור יחזקאל כז, ז "תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ: (הרד"ק מביא מהתרגום יונתן שאיי אלישה זה איטליה.) ובהמשך יחזקאל כז, כב-כד רֹכְלֵ֤י שְׁבָא֙ וְרַעְמָ֔ה הֵ֖מָּה רֹכְלָ֑יִךְ בְּרֹ֨אשׁ כָּל־בֹּ֜שֶׂם וּבְכָל־אֶ֤בֶן יְקָרָה֙ וְזָהָ֔ב נָתְנ֖וּ עִזְבוֹנָֽיִךְ: (כג) חָרָ֤ן וְכַנֵּה֙ וָעֶ֔דֶן רֹכְלֵ֖י שְׁבָ֑א אַשּׁ֖וּר כִּלְמַ֥ד רֹכַלְתֵּֽךְ: (כד) הֵ֤מָּה רֹכְלַ֙יִךְ֙ בְּמַכְלֻלִ֔ים בִּגְלוֹמֵי֙ תְּכֵ֣לֶת." וביאר האדמור מראדזין, שמה שכ' שרוכלי שבא המה רוכליך בגלומי תכלת הכוונה ששבא זה ממלכות כוש, כמ"ש ובני כוש שבא ולכן היה מצוי שם התכלת.
גם לגבי ענין גירות שהיה המעשה בו ובאביו מבוארים כמה מימרות משמו, שככל הנראה בגלל שהוא עצמו התגייר עסק בנושא: נזכר ביבמות קא ב לגבי כשרות גר לדון, וכן לגבי יוחסין של עמוני ועמונית (יבמות עז ב)
אולם העולה על כולנה, כאשר אנו חוקרים אחר קורותיו ועברו המשפחתי של רב שמואל בר רב יהודה, ובעיקר בעקבות אביו ר' יהודה הינדואה, ואנו תרים אחר ההקשר למצוות תכלת, הרי שמובא בגמ' באגדות רבב"ח מעשה מרתק. בבא בתרא עד, א-ב "רבי יוחנן משתעי: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההיא קרטליתא דהוו קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשא, נחית בר אמוראי לאתויה, ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה, ושדא זיקא דחלא ונחת. נפק בת קלא אמר לן: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דר"ח בן דוסא? דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי." ומיד לאחר מכן מסופר "רב יהודה הינדוא משתעי: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא, נחית בר אמוראי לאתויה, אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא, אתא פישקנצא פסקיה לרישיה אתהפיכו מיא והוו דמא, אתא תנינא חבריה שקליה ותליה ליה וחיה. הדר אתא קא בעי בלעא לספינתא, הדר אתא ציפרא פסקיה לרישיה, שקלוה לההיא אבן טבא שדיוה לספינתא, הוה הני ציפרי מליחי בהדן, אותבינהו עלייהו, שקלוה ופרחו להו בהדה."
ישנן כאן כמה הקשרים מעניינים. א. ענין "הנחותי"- היורדים. וכידוע כל אגדות רבב"ח עוסקות במה שאישתעו ליה נחותי ימא. וכאמור אף ר"ש בר"י נמנה עליהם במובן שירד מבבל לארץ ישראל. ב. המעשה המובא מריו"ח [רבו הארצישראלי של רשבר"י] שמספר שפעם אחת ירד בספינה לים, ושם ראה ארגז שבו עתידה דוקא לעתיד לבוא [2]אשת רחב"ד להטיל תכלת לצדיקים לעת"ל. ומיד לאחר מכן מעשה מאביו של ר' שמואל - ר' יהודה הינדוואה.
בברכות יד ב מצאנו מימרא נוספת המקשרת בין רשבר"י- אר"י- וציצית. "אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צ''ל אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך"
גם בגמ' בשבת קמז א מצינו אזכור של רשבר"י בעניין הנהגת רבי בטלטול טלית בשבת.
ובמקום נוסף (ע"ז כח ב) מצאנו דבריו לגבי צביעה בכחול. שלדעת ר' יהודה ניתן לכחול עין בשבת שחולי העין תלוי בלב, ורשבר"י חלק עליו, עד שחלה בעצמו וביקש ממנו היתר.
מימרא נוספת בה נראה שרשבר"י היה בנו של גר, שהביא משם אביו שיעור נתינת טעם של עכבר בשכר בס', ולכאורה שיער זאת מתוקף היותו קפילא ארמאה, שיכל לטועמו בהיותו גוי.
בבדיחותא אסכם כי תקוותי שהקשר לפורים בכל הפלפול הזה מסתכם באיזכור "אינדיא" היא כוש או הודו...
מ"מ נראה שישנו חוט המקשר בין רשבר"י לענין התכלת, וצריך לעמוד על אותו פתיל תכלת...
הרמב"ם בפיהמ"ש כותב אמנם "(מנחות ד) ואינו אצלינו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום" שכל הבעיה היא רק בכך שאיננו יודעים את הצביעה, ומשמע שהרמב"ם ידע מהו החלזון.
יעויין בספר המידות להמגיד מדובנא (שער הדעת פט"ז) שביאר שאין מחפשים אחר התכלת כיון שאין התכלת מעכב את הלבן.
ואולי הטעם שהיה ענין להטיל תכלת כדי שלא תשתכח תורת תכלת. וכן הציע האדמו"ר מראדזין. וביאר שמה שלא נהגו כן עד ימיו, כי גזרת הכתוב שיהיה מבעל חי, אבל כשהצליח להוציא צבע מבעל חי, לא משנה אם הוא החלזון המקורי.
וכשם שכ' לגבי לולב שיש ליטלו לבד, כדי שלא תשתכח. וכן לקחת אתרוג פסול. אולם, נאמר במסכת סוכה דף לא ע"ב אמר מר לא מצא אתרוג, לא יביא לא רימון ולא פריש ולא דבר אחר. מקשה הגמרא, פשיטא, מתרצת הגמרא, מהו דתימא ליתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך. והקשה הראב"ד (הובא ברא"ש כאן) וא"ת בלולב נמי נפיק חורבא מיניה [אם יקח לולב בלבד ללא המין הרביעי] ותירץ דארבעה מינין שבלולב מפרשי באורייתא, ולא אתא למיטעי, אבל אתרוג לא אתפרש בהדיא [ואם יקח רימון או פריש] קסבר איניש דפריש או רימון פרי עץ הדר הוא. לפי"ז מאחר ומצות סוכה מפורשת בתורה, ומאידך הפסול של סוכה תחת האילן אינו מפורש בתורה, ונלמד רק מדרשא דבסוכת תשבו ולא בסוכה שתחת האילן (יעוין לעיל דף ט ע"ב) ועלולים לטעות שגם סוכה תחת האילן כשרה, ולכן נראה שלא ישב בסוכה כלל, וצ"ע.
ובתשובות חת"ס נשאל שיטלו מורכב בלא ברכה כדי שלא תשתכח, וענה דאדרבה אתי למסרך. ולכאורה בימינו שממ"נ ייתכן ונגנזה התכלת נגיד שיטילו כדי שלא תשתכח.
והנה דעת הבעה"מ הביאו בפרי מגדים אורח חיים פתיחות פתיחה להלכות ציצית "בעל המאור ז"ל במסכת שבת דף כ"ה ב' [יב, א] כתב וז"ל, והוי יודע שדעתינו (אינו) נוטה שהתכלת מעכב הלבן, והביא דברי ר' שמעון קיראה שהשמיט בהלכות ציצית שלו משנה [מנחות לח, א] דתכלת אין מעכב [הלבן] כו', (הוא בה"ג ר"ש קיירא ז"ל ליש מפרשים), ומכל מקום סיים שלא מלאו [לבו] כן, ועיין מלחמות שם דהיוצא בשבת לרשות הרבים [בלבן בלבד] לדעתו [של המאור] חייב חטאת, דיש לה חציין של ציצית, ולא דמי לטלית המחויבת מדרבנן, יע"ש."
ומעיר בהמשך דבריו "ומה שכתב [הרמב"ן לדעת המאור] חייב חטאת, איכא לעיונא ביה, הואיל ואי אפשר בזמן הזה בתכלת, ומדרבנן אמרו דלעביד לבן שלא תשתכח תורת ציצית, הויין נוי בגד כשאר בגדים דמחויבין מדרבנן, יוצאין בהם בשבת:" וא"כ לדבריו כל מצות ציצית בזמה"ז היא כדי שלא תשתכח תורת תכלת.[3]
עד כאן כמה הערות בעניני תכלת. בריך רחמנא דסייען.
[1] ייתכן ומחמת מקרה זה נגררה מימרת בנו רשבר"י בגיטין מ על המצווה לבניו שפלונית שפחתו עשתה לו קורת רוח שמצווה עליהם לשחררה.
[2] ומכאן שאשה כשרה להטלת ציצית. מתוך הערה ב"חברותא" - הערות בבא בתרא דף עד עמוד ב הערה (3 תוספות [גיטין מה ב ד"ה כל] הביאו את דעת רבינו תם שכשם שאשה פסולה לכתוב פרשיות תפילין היות והיא פטורה ממצוה זו, כך אין אשה עושה ציצית, היות והיא פטורה ממנה. והרא"ש [שם סימן מו] הקשה עליו ממה שמבואר אצלנו שאשתו של רבי חנינא בן דוסא, היא שתטיל תכלת לצדיקים לעתיד לבא, שמע מינה: אשה כשרה לעשות ציצית אף שהיא פטורה ממצוה זו. [ודוקא מכתיבת פרשיות תפילין נתמעטה האשה מגזירת הכתוב]. והט"ז [יד א] כתב שרבינו תם מודה שאשה כשרה לטוות את חוטי הציצית, ורק לתלות אותם בבגד פסל רבינו תם, ותמה עליו ב"קרבן נתנאל": אם כן מה הקשה הרא"ש על רבינו תם מאשתו של רבי חנינא בן דוסא שהצניעה את חוטי התכלת בארגזה, שמא את התלייה בבגד יעשה איש ולא אשה, אלא ודאי רבינו תם פסל אף את תליית חוטי הציצית, ושפיר הקשה הרא"ש. וראה עוד ב"פרי מגדים" על הט"ז, ובביאור הגר"א שדין הטוייה תלוי בדרשה שממנה ממעטים נשים. [ב"חכמת שלמה" כתב שאשה כשרה לעשות ציצית בשליחות האיש, ראה שם].
דרך אגב את המושג "מטילה תכלת" ניתן לפרש בב' אופנים, או חוטי הציצית (אף הלבן) שנקראו תכלת, או כפשוטו.
[3] מלחמת ה' מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף ח עמוד ב] י רבינו ז"ל הם [דף יב עמוד א] נכונים וברורים לענין הפסק גם לענין פי' השמועה אבל מפני שערערו עליו במה שאמר שפי' ציצית הוא תכלת אמתק דבריו ואפרש דברים כולם כמשמען בע"ה. תניא סדין בציצית בית שמאי פוטרין פי' פוטרין אפי' מלבן ואין צ"ל שאפילו איסור יש בו משום תכלת וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא ואפילו למאן דאמר אין מעכבין זה את זה מ"מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן וכי כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בבגד הראויה לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת הרי שבגדים שנאמרו כאן סתם אינן אלא צמר ולא פשתים. ואם תשאל והלא לכ"ע במשנה תורה דרשי' סמוכים כדאמרי בפ"ק דיבמות תשובתך קסברי בית שמאי אדרבה לא בא הכתוב אלא להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה לא תעשה ויש שמוציאין אותה מדתניא בספרי כסותך פרט לסדין והיא לדעתם כדברי בית שמאי ומכאן פטרוהו אף מלבן ולפיכך תנא פוטרין ולא קתני אוסרין שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי אף על פי שאין בו איסור וב"ה מחייבין פי' בציצית רצו לומר בין בתכלת בין בלבן דרשינן סמוכין ולא דרשינן כסותך פרט לסדין והלכה כדברי ב"ה אמר ר"א ברבי צדוק והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין פי' תכלת ממש ואין בכללו לבן ופי' הענין שרבי אלעזר ברבי צדוק אמר לו לתנא קמא ששנה דברי ב"ה ופסק כדבריהם אם כן דכלאים בציצית מותרין מן התורה למה מתמיהין בירושלם על מי שמטיל תכלת לסדינו אלא נראה שהלכה כב"ש או שלא נחלקו ב"ה בדבר זה ולפיכך מי שמטיל בו תכלת עובר על איסור כלאים והרי הוא מן המתמיהין אבל לבן היו מטילין בו שהוא חייב מדבריהם והמטיל בו אינו מן המתמיהין ולא משאינן בקיאין אף על פי שהוא פטור מן התורה לפיכך לא היו תמהין אלא על התכלת אמר רבי יוסי א"כ למה אסרוה לפי שאינן בקיאין הוא נמי על דברי ת"ק הוא חוזר ואומר א"כ שהלכה כדברי ב"ה למה אסרוה בירושלים בתכלת לפי שאין העם בקיאין לדרוש סמוכין ויבאו לומר שכלאים מותרין כשרואין אותנו בתכלת בסדין לפיכך אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן ואין הלכה כדברי בית שמאי אלא כדברי ב"ה ואעפ"כ גזרו על התכלת בירושלים לפי שאינן בקיאין ולא רצו לדרוש להן כל הענין משום כסות לילה כדאסיקנא בגמרא ואילו טעמא דב"ש לאו משום גזירה אלא מדין תורה וכן פי' רש"י ז"ל ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ' דאמרינן בשמעתין ואינהו סבור משום כסות לילה משמע ודאי דה"ק אף על פי ששנה להם הלכה כדברי ב"ה בשל תורה הם היו סבורים לגזור מדברי סופרים משום כסות לילה שאילו היה טעמן של ב"ש כן מה תשובה יש להם כנגד רבן שאמר להם הלכה כדברי ב"ה ולא גזרינן ועוד למה לן למימר הכי וכי טעמייהו דב"ש אתינן לפרושי הכא אלא ש"מ כדפרישית עכשיו פירשנו הדבר ולא שנינו לשון השמועה בפירושה אלא ציצית ממש שהוא לבן ותכלת תכלת ממש ולא כדברי החולקים שאומרים שבכללו לבן ונמצינו למדים שלא גזרו על הלבן ואף אנשי ירושלים היו מטילין בו לבן והיו תמהים על התכלת ותלמידיו של רבי יהודה ברבי אלעאי נמי לבן היו מטילין לסדיניהם אלא שהיו מחבאין כנפיהן כדי שלא יחשוד אותם שמפני שהתכלת דמיו יקרים אין מטילין אותו והוא אמר להם אם אתם חוששין לדברי בית שמאי ולפיכך אין אתם מניחין תכלת שלא יהא איסור שלא במקום מצוה ושמא חשב שלא היה להם אפילו לבן ומ"מ אמר להם למה אין אתם נוהגים כדברי ב"ה והלא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב"ה ואם תטילו בו נמי תכלת מצוה היא ולא עבירה ואינהו סבור משום כסות לילה וגזרו על התכלת ולא מפני שחשו לדברי ב"ש כלל ומה שאמר אין למדין הלכה מפי משנה שבוש הוא שאין דברי רבי יהודה לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד וגדולה להם דמעשה רב ורב יהודה ורב אמוראי מיירי בה ומדמי ליה מינה למלאך ה' צבאות ואף על פי שגזרו לתכלת לבתר הכין לפי שאין בקיאין וחששו לטעות דכסות לילה והראיה שאמרו ממה שאמר לו מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה אינה ראיה שעל התכלת בלבד תפסו אבל לבן היה בסדינו אבל מפני שאמר לו סדינא בקיטא וסרבלא בסתוא אמר לו ציצית מה תהא עליה ולא אמר לו תכלת ובא הלשון כולל ביטול התכלת והלבן בסרבלא וביטול התכלת בסדינא ולא היה אפשר לו לומר תכלת מה תהא עליה שהרי אף מצות לבן בטלה בסרבל והוא אמר לו טצדקי בעית למפטר נפשך ממצות ציצית ואתה לובש סרבלא בסתוא כשם שאתה לובש סדינא בקיטא ציצית מה תהא עליה הרי את מבטלה לגמרי בין בתכלת בין בלבן פעמים בטלת שתיהם פעמים אחת מהן ורבינו שלמה ז"ל כתב בתשובתו ומלאכא דקפיד אדרב קטינא דמכסי סדינא לפי הדעת חוטי לבן היו בו וה"ק טצדקי למפטר נפשיה מציצית כלומר מפני שהתכלת דמיה יקרים אתה מבקש תחבולות להפטר ממנה והאי דקאמר ליה מציצית משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה אלא אחת מן השנים ושנינו אצל רבי יוחנן בן החורונית שהיה יושב בסוכה וכו' אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה ע"כ. וגם זה יספיק אבל מעולם לא גזרו על הלבן שאילו היו גוזרין עליו כדי שלא יבא להטיל בו אף תכלת היתה גזרה לגזרה. ועוד שהיה להם לפרש כן בגמרא ולומר התינח תכלת לבן מאי איכא למימר גזרה משום תכלת ובפי' אמרו שהיו מתמיהין בירושלים על התכלת ועל זה נאמרו כל הטעמים בגמרא למה לא התירוה בפניהם אבל על הלבן לא היו תמהין ולא נגזרה עליו גזירה בגמרא ואם גזרת אלו המפרשים היא אין הצבור עומדין בה והלכה רווחת בכל הלכה רופפת צא וראה היאך הצבור נוהגין ולא שהלכה זו רופפת בינינו אבל כמדומה לנו שפירושינו יכריח כל מודה על האמת להודות בו ואין אחריות עקשים עלינו. ומה שאמר בעל המאור ז"ל שדעתו נוטה שהתכלת מעכבת את הלבן מדמהדרינן לפרושה למתני' אליבא דרבי אינה ראיה של כלום דמשום דרבי סתמינהו למתני' מהדרי לאוקומא כוותיה כדאמרינן במס' גיטין מהדרי אדרבי מאיר משום דסתם מתני' רבי מאיר ואף על גב דלית הלכתא כותיה כדמפורש בגמרא ויש כיוצא בהן בתלמוד הרבה אבל כיון דאמרינן בגמרא ורבנן ותניא בברייתא וחכמים משמע דרבי יחידאה הוא ועוד דכיון דרבי יצחק ורבי נתן ורבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן בן נורי כולהו ס"ל אין מעכבין הלכה כותייהו דאין דבריו של א' במקום שנים וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ואינהו רבים ואיהו יחיד לגביהו ועוד דסוגיין כותייהו דאקשינן גבי גזרה משום קלא אילן ולא יהא אלא לבן בעלמא ומפרקי' ה"מ דליכא מיניה וכו' ולא אמרינן דלבן לחודיה לא פטר ואיכא איסורא שלא במקום מצוה והנה הוא פוטר כל העולם כלו מן הדין שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן ואם יאמר שהוא חייב מדברי סופרים יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה ואף על פי שאמרו בגמרא אליבא דרב נחמן אימא או צמר או פשתים לא אמרו אלא בטלית של דבריהם שאינו אלא אחד משתיהן אבל בטלית שחייב מן התורה צריך תכלת ולבן ובלאו הכי לא מפטר והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת ולא עוד אלא שחייב חטאת דהוה ליה כד' ציציות שמעכבות זו את זו והוה ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכל היוצא בה חייב חטאת אף על פי שבטלית של דבריהם יוצאים כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטליה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא חשיבי ולא בטלי וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כדבריו הללו והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת ומימרא דרב נחמן גופא דאמר או צמר או פשתים הויא תיובתיה שאילו היו התכלת והלבן מעכבין זה את זה לא היו חכמים מצריכין להטיל אחת בטלית שאי אפשר להטיל בה שניהם שהרי אין באחד מהם זכר לקיום מצות ציצית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפילו היה חייב מן התורה במין אחד היה להם לאוסרו שלא להטילו כדי שלא יטילו בו אף המין האחר כמו שגזר בעל המאור וחביריו שלא להטיל בסדין לבן כדי שלא יטילו בו אף תכלת אלא ודאי כדברי רבינו יצחק ור' שלמה ז"ל עיקר וכל הפורש מהם כפורש מן החיים ואף דעת רבי' חננאל ז"ל נראה שהוא כן שכתב כאן בפירושיו בלשון הזה וסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכתא כב"ה והשמועות עצמן אומרות לך דרוש כן כמו שפי' והדברים מודיעים שכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואשרי המדבר לאוזן השומעת:
נראה שלדעת הר"ש מאוסטרופליא מטרת הסימנים שנזכרו בגמרא היו עבור אחרית הימים שיבואו לתור אחר התכלת כדי לסמן להם את הדרך למצוא.
אנו רואים שחסידי התכלת, מסתמכים על ראיות יפות ומשכנעות, אולם יש לציין כי מחדשי ה"שאלים" מבוססים יותר ובלשונות פוסקים מפורשים וכזעקתם "הסירו את רדידי מעלי" ואעפ"כ ליכא מאן דמשגח בהו. ובכל אופן אולי נציע אף את חלקנו בזה. לא להלכה ולא למעשה, אלא לעורר לב.
הוכחה מתוס' לדחות את חידוש התכלת
בגמ' מבואר שרשבר"י פירש לאביי את דרך הפקת התכלת וצביעתו ע"י הכנסתו עם סממנים ליורה.והק' תוס' שהסממנים הם הצובעים של התכלת, ויוצא שאין צביעת התכלת בחלזון אלא בסממנים? וממילא נאלץ לתרץ בב' אופנים "ושמא עם הסממנין נקרא תכלת. ובקונטרס פי' לשרות בהן כדרך הצובעין ששורין אותו בצריף." דהיינו: או שכך היא המסורת שניתן להפיק את הצבע דוקא ע"י סממנים מסוימים בשילוב התכלת, וצבע התכלת אינו מדם החלזון לבד, אלא שדם החלזון בצירוף עוד חומרים הוא המגיע לתוצאה השווה לתכלת. או באופן אחר, שהסממנים הללו אינם לצורך הפקת הצבע אלא לחיזוק הצבע.
וההוכחה שהכוונה לחיזוק הצבע ולא להמסתו, שהרי תוס' מצטט את רש"י, ורש"י מביא את דרך הצובעין לשרות את הבגדים ולא את הגושים.
והנה, על סמך הנחות כלשהם ביססו חסידי התכלת את שיטתם שניתן לצבוע עם הארגמון כאשר הם מוסיפים סממנים שונים שלטענתם גורמים להמסת הגושים של בלוטת החלזון ולא משמשים לצביעה כלל.
אולם לשיטתם הלוא ניתן היה ליישב את קושיית תוס' באופן אחר, שהסממנים שמוסיפים אינם לצורך חיזוק אלא לצורך זיקוק התכלת, וביעור חלק מהחומרים שבו באופן שיגרום ליציאת חומרים מיותרים שיש בחלזון, ותוס' לא ענה כן. ונראה מוכח שלא סבר שתתכן אפשרות כזאת בפירוש ענין הסממנים, למרות שרוב מיני הדיו מופקים באופן זה. ולכאורה יש להוכיח כי דעת תוס' לא תהיה נוחה מחלזון המורקס.
ובאמת צריך לדעת מה הטעם שתוס' לא רצה להשיב כן?
ואולי יש לומר שאם היה מיועד רק להמסה לא היה טורח רשבר"י לומר זאת לאביי, שהרי אילו יצוייר שיצליח להמיס ע"י טחינה או כל דרך אחרת ג"כ יהיה כשר, וע"כ שנועדו הסממנים למטרה אחרת שהיא בצביעה עצמה.
ומ"מ איך שלא יהיה. עפ"י תירוצו הראשון של תוס' נראה בפשטות שהסממנים אמורים להיות סממנים מסויימים ולא סתם חומרים. שהרי לפי"ד הם חלק מהצובעים.
האם התכלת היה מצוי בזמן התלמוד
לגבי הטענה כי בזמן האמוראים היה מצוי החלזון, וכפי שנראה בכמה מקומות. יש להבין אם כך מדוע הגמ' נזקקה לתת בו סימנים? אין זאת אלא שכך הייתה קבלה בידם שאלו הם סימניו אע"פ שבזמנם כבר נגנז. שכן לא מצינו ברייתא המפרטת את מראהו של האתרוג כסימן הכרה לאתרוג, או כל חפץ מצוה אחר שהיה מוכר אצלם. וי"ל ב' אופנים: או שכיון שכבר לא היה קיים בזמנם הם העבירו את המסורת. או שנאמר באופן אחר שהייתה בידם קבלה שעתיד להגנז. ומ"מ בין כך ובין כך לכאורה אין סיבה להניח שאנו נוכל למצוא את חלזון זה יותר מאבותינו. (אם כי שייתכן וזה יקרה לפי הצד שבאו להעביר את המסורת, אבל אין סיבה לתלות שכך יהיה.)דקדוק בלשון הגמרא, וקשר בין ציצית, תכלת ורב שמואל בר יהודה....
בגמרא מובא, כי אביי שאל לרב שמואל בר רב יהודה "הא תכילתא היכי צבעיתו לה" ולא היכי צבעו לה, ומשמע: א. שבזמנו היה צבע זה. ב. שרב שמואל בר רב יהודה עסק בצביעת התכלת בעצמו. ג. ששאלו אביי "הא", ולכאורה הראה לו באצבע על התכלת אותו לבש.ברחבי הש"ס נזכרים עוד דברים רבים המלמדים על רב שמואל בר רב יהודה. ראשית כל עצם שמו "רב" נראה כי היה אמורא בבלי, אולם ישנם מימרות רבות שציטט בשם ריו"ח, וכן מובא גם בשבת קמז "כי אתא רב שמואל ב"ר יהודה" ומשמע שבא מארץ ישראל והעיד. לפיכך יש להסיק שהוא מ"הנחותי" שירדו לא"י ללמוד תורה כדוגמת ר' כהנא וחזר לבבל.
ייתכן א"כ, כיון שבארץ ישראל עדיין היה תכלת, ומאז ומעולם בכלל היתה תכלת רק שם, שהרי החלזון מצוי דוקא בין צור לחיפה, לכן אביי שאל דוקא אותו על הליך צביעת התכלת.
אולם ייתכן על פי מקורות אחרים המצויים בש"ס הסבר אחר לכך שהשאלה נשאלה דוקא מאיתו. שהנה מבואר בגמ' בשבת קמז שאמו של ר' שמואל בר"י הכינה לו מגררת ייחודית עשויה מכסף. משמע שהייתה לו עשירות מיוחדת. (מעניין לציין שישנו חידוש ממנו המובא בגמרא ביומא כה א לה ב בעניין כהן שעשתה לו אמו בגד שיכול לעבוד בו עבודת יחיד)
עוד מובא ביבמות קא ב שהוא ואביו נתגיירו. אביו היה ר' יהודה הינדווא, כך מבואר בשם ר"ת בתוס' בסנהדרין לו ב. והנה, תרגום המילה "הנידווא- כושי" כך פרש"י בקידושין כב ב את מוצאו של ר' יהודה הינדווא, וכך הביא רש"י ביומא (יומא לד ב) על בגדי הכהן גדול שהיו נעשין מהינדוואין "כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו- הינדוואה". (אולם מבואר בתוס' ישנים כתובות מד ב שאמו הייתה מישראל.) ובכל אופן מקורו ממשפחת גרים מארץ כוש. על אביו מסופר בגמ' הנזכרת במסכת קידושין שהיה לו עבד שבשעת מיתתו זכה בו מר זוטרא[1]. גם בסיפור זה מוכח שזכו לעשירות.
לפי"ז ייתכן לומר שהסיבה שדוקא הוא היה מצוי בידע תעשיית התכלת היה מקורות המשפחה שאינם יהודיים ומאידך שהיו עשירים ביותר. סביר א"כ להניח שהיה דוקא בידם את היכולת להפקת התכלת.
אחר העיון מצאתי שהאדמו"ר מראדזין גם כן פירש שהטעם שאביי שאל דוקא את רשבר"י בגלל שבא מארץ כוש, ששם היה מצוי התכלת. [הרדזינער פירש הפס' שכ' במפלת צור יחזקאל כז, ז "תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ: (הרד"ק מביא מהתרגום יונתן שאיי אלישה זה איטליה.) ובהמשך יחזקאל כז, כב-כד רֹכְלֵ֤י שְׁבָא֙ וְרַעְמָ֔ה הֵ֖מָּה רֹכְלָ֑יִךְ בְּרֹ֨אשׁ כָּל־בֹּ֜שֶׂם וּבְכָל־אֶ֤בֶן יְקָרָה֙ וְזָהָ֔ב נָתְנ֖וּ עִזְבוֹנָֽיִךְ: (כג) חָרָ֤ן וְכַנֵּה֙ וָעֶ֔דֶן רֹכְלֵ֖י שְׁבָ֑א אַשּׁ֖וּר כִּלְמַ֥ד רֹכַלְתֵּֽךְ: (כד) הֵ֤מָּה רֹכְלַ֙יִךְ֙ בְּמַכְלֻלִ֔ים בִּגְלוֹמֵי֙ תְּכֵ֣לֶת." וביאר האדמור מראדזין, שמה שכ' שרוכלי שבא המה רוכליך בגלומי תכלת הכוונה ששבא זה ממלכות כוש, כמ"ש ובני כוש שבא ולכן היה מצוי שם התכלת.
גם לגבי ענין גירות שהיה המעשה בו ובאביו מבוארים כמה מימרות משמו, שככל הנראה בגלל שהוא עצמו התגייר עסק בנושא: נזכר ביבמות קא ב לגבי כשרות גר לדון, וכן לגבי יוחסין של עמוני ועמונית (יבמות עז ב)
אולם העולה על כולנה, כאשר אנו חוקרים אחר קורותיו ועברו המשפחתי של רב שמואל בר רב יהודה, ובעיקר בעקבות אביו ר' יהודה הינדואה, ואנו תרים אחר ההקשר למצוות תכלת, הרי שמובא בגמ' באגדות רבב"ח מעשה מרתק. בבא בתרא עד, א-ב "רבי יוחנן משתעי: זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא, וחזינן ההיא קרטליתא דהוו קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשא, נחית בר אמוראי לאתויה, ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה, ושדא זיקא דחלא ונחת. נפק בת קלא אמר לן: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דר"ח בן דוסא? דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי." ומיד לאחר מכן מסופר "רב יהודה הינדוא משתעי: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא, נחית בר אמוראי לאתויה, אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא, אתא פישקנצא פסקיה לרישיה אתהפיכו מיא והוו דמא, אתא תנינא חבריה שקליה ותליה ליה וחיה. הדר אתא קא בעי בלעא לספינתא, הדר אתא ציפרא פסקיה לרישיה, שקלוה לההיא אבן טבא שדיוה לספינתא, הוה הני ציפרי מליחי בהדן, אותבינהו עלייהו, שקלוה ופרחו להו בהדה."
ישנן כאן כמה הקשרים מעניינים. א. ענין "הנחותי"- היורדים. וכידוע כל אגדות רבב"ח עוסקות במה שאישתעו ליה נחותי ימא. וכאמור אף ר"ש בר"י נמנה עליהם במובן שירד מבבל לארץ ישראל. ב. המעשה המובא מריו"ח [רבו הארצישראלי של רשבר"י] שמספר שפעם אחת ירד בספינה לים, ושם ראה ארגז שבו עתידה דוקא לעתיד לבוא [2]אשת רחב"ד להטיל תכלת לצדיקים לעת"ל. ומיד לאחר מכן מעשה מאביו של ר' שמואל - ר' יהודה הינדוואה.
בברכות יד ב מצאנו מימרא נוספת המקשרת בין רשבר"י- אר"י- וציצית. "אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הויא התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אינו צ''ל אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך"
גם בגמ' בשבת קמז א מצינו אזכור של רשבר"י בעניין הנהגת רבי בטלטול טלית בשבת.
ובמקום נוסף (ע"ז כח ב) מצאנו דבריו לגבי צביעה בכחול. שלדעת ר' יהודה ניתן לכחול עין בשבת שחולי העין תלוי בלב, ורשבר"י חלק עליו, עד שחלה בעצמו וביקש ממנו היתר.
מימרא נוספת בה נראה שרשבר"י היה בנו של גר, שהביא משם אביו שיעור נתינת טעם של עכבר בשכר בס', ולכאורה שיער זאת מתוקף היותו קפילא ארמאה, שיכל לטועמו בהיותו גוי.
בבדיחותא אסכם כי תקוותי שהקשר לפורים בכל הפלפול הזה מסתכם באיזכור "אינדיא" היא כוש או הודו...
מ"מ נראה שישנו חוט המקשר בין רשבר"י לענין התכלת, וצריך לעמוד על אותו פתיל תכלת...
מדוע נתנה הברייתא סימנים לזיהוי החלזון
כאשר התורה נותנת סימנים למשל להכשר בהמה או דג, מטרת הסימנים שכל אדם שיחפוץ וימצא אובייקט שסימניו זהים לאלו שנזכרו יוכל לבצע על פי ספר ההוראות שבידו ולצאת כשתחת ידו המוצר המוגמר. אולם אם אנו נוכחים שחסרים הוראות משמעותיות מהצביעה, קשה הדבר לאומרו שכל ההוראות ניתנו בידינו כולל סימני הזיהוי אולם לא נתנו בידינו את הדרך הנכונה להפקת הצבע.הרמב"ם בפיהמ"ש כותב אמנם "(מנחות ד) ואינו אצלינו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו, לפי שאין כל גון תכול בצמר נקרא תכלת, אלא תכלות מסויימת שאינה אפשרית היום" שכל הבעיה היא רק בכך שאיננו יודעים את הצביעה, ומשמע שהרמב"ם ידע מהו החלזון.
יעויין בספר המידות להמגיד מדובנא (שער הדעת פט"ז) שביאר שאין מחפשים אחר התכלת כיון שאין התכלת מעכב את הלבן.
האם יש ענין להטיל קלא אילן זכר לתכלת
בגמ' כתוב ש"אני ה' אלקיכם" שמבחין בין המטיל קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. ולכאורה מדוייק שכל הבעיה היא רק באומר תכלת הוא. וכן מוכח שהו"א דגזרו שלא להטיל ציצית בסדין שמא יבוא לשים צמר צבוע קלא אילן. ולכאורה היה תימה שנחוש עבור הפושעים. [ושמא הכוונה שחוששים שאדם תמים יקנה ממוכר שירמה אותו.]ואולי הטעם שהיה ענין להטיל תכלת כדי שלא תשתכח תורת תכלת. וכן הציע האדמו"ר מראדזין. וביאר שמה שלא נהגו כן עד ימיו, כי גזרת הכתוב שיהיה מבעל חי, אבל כשהצליח להוציא צבע מבעל חי, לא משנה אם הוא החלזון המקורי.
וכשם שכ' לגבי לולב שיש ליטלו לבד, כדי שלא תשתכח. וכן לקחת אתרוג פסול. אולם, נאמר במסכת סוכה דף לא ע"ב אמר מר לא מצא אתרוג, לא יביא לא רימון ולא פריש ולא דבר אחר. מקשה הגמרא, פשיטא, מתרצת הגמרא, מהו דתימא ליתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך. והקשה הראב"ד (הובא ברא"ש כאן) וא"ת בלולב נמי נפיק חורבא מיניה [אם יקח לולב בלבד ללא המין הרביעי] ותירץ דארבעה מינין שבלולב מפרשי באורייתא, ולא אתא למיטעי, אבל אתרוג לא אתפרש בהדיא [ואם יקח רימון או פריש] קסבר איניש דפריש או רימון פרי עץ הדר הוא. לפי"ז מאחר ומצות סוכה מפורשת בתורה, ומאידך הפסול של סוכה תחת האילן אינו מפורש בתורה, ונלמד רק מדרשא דבסוכת תשבו ולא בסוכה שתחת האילן (יעוין לעיל דף ט ע"ב) ועלולים לטעות שגם סוכה תחת האילן כשרה, ולכן נראה שלא ישב בסוכה כלל, וצ"ע.
ובתשובות חת"ס נשאל שיטלו מורכב בלא ברכה כדי שלא תשתכח, וענה דאדרבה אתי למסרך. ולכאורה בימינו שממ"נ ייתכן ונגנזה התכלת נגיד שיטילו כדי שלא תשתכח.
והנה דעת הבעה"מ הביאו בפרי מגדים אורח חיים פתיחות פתיחה להלכות ציצית "בעל המאור ז"ל במסכת שבת דף כ"ה ב' [יב, א] כתב וז"ל, והוי יודע שדעתינו (אינו) נוטה שהתכלת מעכב הלבן, והביא דברי ר' שמעון קיראה שהשמיט בהלכות ציצית שלו משנה [מנחות לח, א] דתכלת אין מעכב [הלבן] כו', (הוא בה"ג ר"ש קיירא ז"ל ליש מפרשים), ומכל מקום סיים שלא מלאו [לבו] כן, ועיין מלחמות שם דהיוצא בשבת לרשות הרבים [בלבן בלבד] לדעתו [של המאור] חייב חטאת, דיש לה חציין של ציצית, ולא דמי לטלית המחויבת מדרבנן, יע"ש."
ומעיר בהמשך דבריו "ומה שכתב [הרמב"ן לדעת המאור] חייב חטאת, איכא לעיונא ביה, הואיל ואי אפשר בזמן הזה בתכלת, ומדרבנן אמרו דלעביד לבן שלא תשתכח תורת ציצית, הויין נוי בגד כשאר בגדים דמחויבין מדרבנן, יוצאין בהם בשבת:" וא"כ לדבריו כל מצות ציצית בזמה"ז היא כדי שלא תשתכח תורת תכלת.[3]
עד כאן כמה הערות בעניני תכלת. בריך רחמנא דסייען.
[1] ייתכן ומחמת מקרה זה נגררה מימרת בנו רשבר"י בגיטין מ על המצווה לבניו שפלונית שפחתו עשתה לו קורת רוח שמצווה עליהם לשחררה.
[2] ומכאן שאשה כשרה להטלת ציצית. מתוך הערה ב"חברותא" - הערות בבא בתרא דף עד עמוד ב הערה (3 תוספות [גיטין מה ב ד"ה כל] הביאו את דעת רבינו תם שכשם שאשה פסולה לכתוב פרשיות תפילין היות והיא פטורה ממצוה זו, כך אין אשה עושה ציצית, היות והיא פטורה ממנה. והרא"ש [שם סימן מו] הקשה עליו ממה שמבואר אצלנו שאשתו של רבי חנינא בן דוסא, היא שתטיל תכלת לצדיקים לעתיד לבא, שמע מינה: אשה כשרה לעשות ציצית אף שהיא פטורה ממצוה זו. [ודוקא מכתיבת פרשיות תפילין נתמעטה האשה מגזירת הכתוב]. והט"ז [יד א] כתב שרבינו תם מודה שאשה כשרה לטוות את חוטי הציצית, ורק לתלות אותם בבגד פסל רבינו תם, ותמה עליו ב"קרבן נתנאל": אם כן מה הקשה הרא"ש על רבינו תם מאשתו של רבי חנינא בן דוסא שהצניעה את חוטי התכלת בארגזה, שמא את התלייה בבגד יעשה איש ולא אשה, אלא ודאי רבינו תם פסל אף את תליית חוטי הציצית, ושפיר הקשה הרא"ש. וראה עוד ב"פרי מגדים" על הט"ז, ובביאור הגר"א שדין הטוייה תלוי בדרשה שממנה ממעטים נשים. [ב"חכמת שלמה" כתב שאשה כשרה לעשות ציצית בשליחות האיש, ראה שם].
דרך אגב את המושג "מטילה תכלת" ניתן לפרש בב' אופנים, או חוטי הציצית (אף הלבן) שנקראו תכלת, או כפשוטו.
[3] מלחמת ה' מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין [המתחיל בדף ח עמוד ב] י רבינו ז"ל הם [דף יב עמוד א] נכונים וברורים לענין הפסק גם לענין פי' השמועה אבל מפני שערערו עליו במה שאמר שפי' ציצית הוא תכלת אמתק דבריו ואפרש דברים כולם כמשמען בע"ה. תניא סדין בציצית בית שמאי פוטרין פי' פוטרין אפי' מלבן ואין צ"ל שאפילו איסור יש בו משום תכלת וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא ואפילו למאן דאמר אין מעכבין זה את זה מ"מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן וכי כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בבגד הראויה לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת הרי שבגדים שנאמרו כאן סתם אינן אלא צמר ולא פשתים. ואם תשאל והלא לכ"ע במשנה תורה דרשי' סמוכים כדאמרי בפ"ק דיבמות תשובתך קסברי בית שמאי אדרבה לא בא הכתוב אלא להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה לא תעשה ויש שמוציאין אותה מדתניא בספרי כסותך פרט לסדין והיא לדעתם כדברי בית שמאי ומכאן פטרוהו אף מלבן ולפיכך תנא פוטרין ולא קתני אוסרין שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי אף על פי שאין בו איסור וב"ה מחייבין פי' בציצית רצו לומר בין בתכלת בין בלבן דרשינן סמוכין ולא דרשינן כסותך פרט לסדין והלכה כדברי ב"ה אמר ר"א ברבי צדוק והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין פי' תכלת ממש ואין בכללו לבן ופי' הענין שרבי אלעזר ברבי צדוק אמר לו לתנא קמא ששנה דברי ב"ה ופסק כדבריהם אם כן דכלאים בציצית מותרין מן התורה למה מתמיהין בירושלם על מי שמטיל תכלת לסדינו אלא נראה שהלכה כב"ש או שלא נחלקו ב"ה בדבר זה ולפיכך מי שמטיל בו תכלת עובר על איסור כלאים והרי הוא מן המתמיהין אבל לבן היו מטילין בו שהוא חייב מדבריהם והמטיל בו אינו מן המתמיהין ולא משאינן בקיאין אף על פי שהוא פטור מן התורה לפיכך לא היו תמהין אלא על התכלת אמר רבי יוסי א"כ למה אסרוה לפי שאינן בקיאין הוא נמי על דברי ת"ק הוא חוזר ואומר א"כ שהלכה כדברי ב"ה למה אסרוה בירושלים בתכלת לפי שאין העם בקיאין לדרוש סמוכין ויבאו לומר שכלאים מותרין כשרואין אותנו בתכלת בסדין לפיכך אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן ואין הלכה כדברי בית שמאי אלא כדברי ב"ה ואעפ"כ גזרו על התכלת בירושלים לפי שאינן בקיאין ולא רצו לדרוש להן כל הענין משום כסות לילה כדאסיקנא בגמרא ואילו טעמא דב"ש לאו משום גזירה אלא מדין תורה וכן פי' רש"י ז"ל ועוד ראיה גמורה מלשון הגמ' דאמרינן בשמעתין ואינהו סבור משום כסות לילה משמע ודאי דה"ק אף על פי ששנה להם הלכה כדברי ב"ה בשל תורה הם היו סבורים לגזור מדברי סופרים משום כסות לילה שאילו היה טעמן של ב"ש כן מה תשובה יש להם כנגד רבן שאמר להם הלכה כדברי ב"ה ולא גזרינן ועוד למה לן למימר הכי וכי טעמייהו דב"ש אתינן לפרושי הכא אלא ש"מ כדפרישית עכשיו פירשנו הדבר ולא שנינו לשון השמועה בפירושה אלא ציצית ממש שהוא לבן ותכלת תכלת ממש ולא כדברי החולקים שאומרים שבכללו לבן ונמצינו למדים שלא גזרו על הלבן ואף אנשי ירושלים היו מטילין בו לבן והיו תמהים על התכלת ותלמידיו של רבי יהודה ברבי אלעאי נמי לבן היו מטילין לסדיניהם אלא שהיו מחבאין כנפיהן כדי שלא יחשוד אותם שמפני שהתכלת דמיו יקרים אין מטילין אותו והוא אמר להם אם אתם חוששין לדברי בית שמאי ולפיכך אין אתם מניחין תכלת שלא יהא איסור שלא במקום מצוה ושמא חשב שלא היה להם אפילו לבן ומ"מ אמר להם למה אין אתם נוהגים כדברי ב"ה והלא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב"ה ואם תטילו בו נמי תכלת מצוה היא ולא עבירה ואינהו סבור משום כסות לילה וגזרו על התכלת ולא מפני שחשו לדברי ב"ש כלל ומה שאמר אין למדין הלכה מפי משנה שבוש הוא שאין דברי רבי יהודה לתלמידיו שפסק להם כב"ה מפי משנה אלא הראשונים שנו משנה והוא פסק בה הלכה והרי היא כשאר פסקי הלכות שבכל התלמוד וגדולה להם דמעשה רב ורב יהודה ורב אמוראי מיירי בה ומדמי ליה מינה למלאך ה' צבאות ואף על פי שגזרו לתכלת לבתר הכין לפי שאין בקיאין וחששו לטעות דכסות לילה והראיה שאמרו ממה שאמר לו מלאכא לרב קטינא ציצית מה תהא עליה אינה ראיה שעל התכלת בלבד תפסו אבל לבן היה בסדינו אבל מפני שאמר לו סדינא בקיטא וסרבלא בסתוא אמר לו ציצית מה תהא עליה ולא אמר לו תכלת ובא הלשון כולל ביטול התכלת והלבן בסרבלא וביטול התכלת בסדינא ולא היה אפשר לו לומר תכלת מה תהא עליה שהרי אף מצות לבן בטלה בסרבל והוא אמר לו טצדקי בעית למפטר נפשך ממצות ציצית ואתה לובש סרבלא בסתוא כשם שאתה לובש סדינא בקיטא ציצית מה תהא עליה הרי את מבטלה לגמרי בין בתכלת בין בלבן פעמים בטלת שתיהם פעמים אחת מהן ורבינו שלמה ז"ל כתב בתשובתו ומלאכא דקפיד אדרב קטינא דמכסי סדינא לפי הדעת חוטי לבן היו בו וה"ק טצדקי למפטר נפשיה מציצית כלומר מפני שהתכלת דמיה יקרים אתה מבקש תחבולות להפטר ממנה והאי דקאמר ליה מציצית משום דעיקר מצוה בתכלת והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה אלא אחת מן השנים ושנינו אצל רבי יוחנן בן החורונית שהיה יושב בסוכה וכו' אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לפי שלדברי ב"ש לא היה מקיים מצות אכילה ע"כ. וגם זה יספיק אבל מעולם לא גזרו על הלבן שאילו היו גוזרין עליו כדי שלא יבא להטיל בו אף תכלת היתה גזרה לגזרה. ועוד שהיה להם לפרש כן בגמרא ולומר התינח תכלת לבן מאי איכא למימר גזרה משום תכלת ובפי' אמרו שהיו מתמיהין בירושלים על התכלת ועל זה נאמרו כל הטעמים בגמרא למה לא התירוה בפניהם אבל על הלבן לא היו תמהין ולא נגזרה עליו גזירה בגמרא ואם גזרת אלו המפרשים היא אין הצבור עומדין בה והלכה רווחת בכל הלכה רופפת צא וראה היאך הצבור נוהגין ולא שהלכה זו רופפת בינינו אבל כמדומה לנו שפירושינו יכריח כל מודה על האמת להודות בו ואין אחריות עקשים עלינו. ומה שאמר בעל המאור ז"ל שדעתו נוטה שהתכלת מעכבת את הלבן מדמהדרינן לפרושה למתני' אליבא דרבי אינה ראיה של כלום דמשום דרבי סתמינהו למתני' מהדרי לאוקומא כוותיה כדאמרינן במס' גיטין מהדרי אדרבי מאיר משום דסתם מתני' רבי מאיר ואף על גב דלית הלכתא כותיה כדמפורש בגמרא ויש כיוצא בהן בתלמוד הרבה אבל כיון דאמרינן בגמרא ורבנן ותניא בברייתא וחכמים משמע דרבי יחידאה הוא ועוד דכיון דרבי יצחק ורבי נתן ורבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן בן נורי כולהו ס"ל אין מעכבין הלכה כותייהו דאין דבריו של א' במקום שנים וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ואינהו רבים ואיהו יחיד לגביהו ועוד דסוגיין כותייהו דאקשינן גבי גזרה משום קלא אילן ולא יהא אלא לבן בעלמא ומפרקי' ה"מ דליכא מיניה וכו' ולא אמרינן דלבן לחודיה לא פטר ואיכא איסורא שלא במקום מצוה והנה הוא פוטר כל העולם כלו מן הדין שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן ואם יאמר שהוא חייב מדברי סופרים יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה ואף על פי שאמרו בגמרא אליבא דרב נחמן אימא או צמר או פשתים לא אמרו אלא בטלית של דבריהם שאינו אלא אחד משתיהן אבל בטלית שחייב מן התורה צריך תכלת ולבן ובלאו הכי לא מפטר והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכ"ש שאסור בשבת ולא עוד אלא שחייב חטאת דהוה ליה כד' ציציות שמעכבות זו את זו והוה ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכל היוצא בה חייב חטאת אף על פי שבטלית של דבריהם יוצאים כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטליה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא חשיבי ולא בטלי וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כדבריו הללו והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת ומימרא דרב נחמן גופא דאמר או צמר או פשתים הויא תיובתיה שאילו היו התכלת והלבן מעכבין זה את זה לא היו חכמים מצריכין להטיל אחת בטלית שאי אפשר להטיל בה שניהם שהרי אין באחד מהם זכר לקיום מצות ציצית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפילו היה חייב מן התורה במין אחד היה להם לאוסרו שלא להטילו כדי שלא יטילו בו אף המין האחר כמו שגזר בעל המאור וחביריו שלא להטיל בסדין לבן כדי שלא יטילו בו אף תכלת אלא ודאי כדברי רבינו יצחק ור' שלמה ז"ל עיקר וכל הפורש מהם כפורש מן החיים ואף דעת רבי' חננאל ז"ל נראה שהוא כן שכתב כאן בפירושיו בלשון הזה וסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכתא כב"ה והשמועות עצמן אומרות לך דרוש כן כמו שפי' והדברים מודיעים שכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואשרי המדבר לאוזן השומעת:
