מאי חנוכה. הפילוספיה ותרבות אנוש לעומת תורת השם​
א. האנוש והמלאך​

ישנו אופי מסוים שהמעלות שלו הם ההגינות הנימוס והצדק, הסתכלות אנושית על החיים והבריאה, ויסות נכון של ההתנהגות, ושליטה עצמית. אך אופי זה עלול להיות לוקה בחסר בלִחיוֹת את האש היהודית שלמעלה משכל אנוש, ובלהשתייך למערכת מושגים שאין להם תרגום בלשון הפילוסופית.

העמק דבר בראשית פרשת נח פרק יא פסוק ה

בני האדם. היינו אנשים פשוטים שאין להם דעת תורה. ויש להוסיף ע"פ מה שפירשנו להלן מ"ח מקרא י"ט בהרחב דבר פי' המקרא אהל שכן באדם, גמילות חסד המיוחדת לאדם בלי דעת תורה, וכן כאן הפירוש שאע"ג דתחלת העסק היה לצרכי האדם והוא בכלל ג"ח, אבל אחר שבלי דעת תורה נעשה אלא מדעת בני האדם, על כן יצא הבנין לרועץ, וזהו אשר בנו בני האדם, הבנין אשר יצא מגמילות חסד בלי דעת תורה:

העמק דבר בראשית פרשת נח פרק ט פסוק כג

(כג) ויקח שם ויפת. כבר פרש"י בשם חז"ל שהתאמץ שם במצוה יותר מיפת, אמנם לא נתבאר סיבת ההתאמצות היתירה ובמה ניכרת ההתאמצות, אבל נראה דלכן לקחו שניהם, משום דלא היה אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם, ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו, ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר, אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה, והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו, משא"כ יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי, שלא יהיה האב מוטל בבזיון, על כן אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו, ומה לנו אם ע"י עצמו או ע"י אחר, והיינו דכתיב ויקח שם, ולא כתיב ויקחו שם ויפת, אלא מתחלה נסה שם בעצמו ליקח אולי יוכל לכסות, וכאשר ראה שלא יהא נעשה יפה הצטרף יפת ג"כ:

הרחב דבר בראשית פרשת ויחי פרק מח פסוק יט

(א) והיינו דכתיב בתהלים ע"ח וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויש להבין מהו ובשבט אפרים לא בחר, הלא הוא בכלל שבט יוסף שנמאס, אבל הענין דשבט יוסף בכלל היה עיקר סגולתם בגמילות חסד ולא בתורה, עד שאפי' משכן שילה שהיה בחלק יוסף לא היה קדושתו בכח התורה אלא בכח גמילות חסד נעלה כמו שנתבאר בס' שמות ל', וזהו דכתיב שם ויטש משכן שילה אהל שכן באדם, דקדושתו לא היה במדה המיוחדת לישראל והיינו תורה, אלא גמ"ח המיוחדת לכל אדם המעלה. ואמר הכתוב עוד שהקב"ה מאס באוהל יוסף, שלא היה בכח גמ"ח בלי תורה לנצור קדושת האומה מטומאת ע"ז, על כן מאסו מלהקים בו משכן קדשו, ואפי' בשבט אפרים ביחוד שהיו עוד הרבה בני תורה מזמן יהושע גם בו לא בחר, משום שלא היה מיועד שיהא כח התורה מתקיים בו, ויבחר את שבט יהודה שהיו מוכשרים להעמיד מחוקקים, היינו ראשי ישיבות ולהרבות תורה בישראל, את הר ציון אשר אהב, וכמש"כ בס' דברים ג' כ"ג, דשם נעשה בית התלמוד וישיבה, ושער המצויין בהלכה:

ובדרך דרוש אפשר לומר שלכן הברייתא שמבארת מאי חנוכה (שבת כ"א ב') אינה מזכירה כלל את ענין הצרות שהיוונים עשו לישראל, ואת הנס והפלא בנצחון היהודים אותם, כי יוון באו להשליט את התרבות האנושית וישראל מצווים לעשות את התורה האלוקית, ועניני צרות ונצחון גם הנפש האנושית מרגישה אותם, ואם יזכירו זאת זה יראה ח"ו כשיור בנצחון של החשמונאים, שעוד נשאר בישראל קצת אנושיות, לכן הברייתא מתעלמת מכל זה ומתייחסת רק לטומאה וטהרה ומצוות הדלקת המנורה. (וכמובן כ"ז בדרך דרוש, אבל למעשה התורה מזוגה גם מחובת התייחסות לצרות ולנצחון.)
​
ב. ההבדל בין תורת אמת לשכל​

הנה אם התורה היתה רכיבי השכל האנושי בלבד, אם כן האנוש הכשרוני הוא היה המכוון לדעת תורה, אבל בחז"ל מבואר שהתורה היא דבר יותר שמימי-

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד ב

אמר רב משרשיא דואג ואחיתופל לא [הוו] סברי שמעתא מתקיף לה מר זוטרא מאן דכתיב ביה איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא אלא דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא דכתיב סוד ה' ליראיו

נכון הדבר שביסודי התורה ישנם כמה מידות שמובנות גם בשכל האנושי, ובמקרים רבים יש לזה השפעה גם בהכרעה ההלכתית, אבל המכוון של הלומד צריך להיות גבוה מעל גבוה, לדעת מה רצון ד', ובלשון החזו"א- ומכוונין דעתם לידע דעת קונם. ולא להגות דעות ופילוסופיות. וגם המצַוֶה ית' בעצמו עיקר כוונתו במצוות היא לצרף בהם את הבריות, דהיינו להבדיל ולברר בין צדיק לרשע, דהיינו בין מי שעבד לעילת כל העילות שמעל כל הערכים הרוחניים לבין הלהיפך ח"ו, ולשם זה בחר ית' להשתמש לפעמים בעקרונות הנתפסות בשכל ולפעמים לא, ואופן מיזוג הדברים נמסר למשה בסיני ונקנה בעמל התורה לשמה.

שו"ת הריב"ש סימן מה

וכבר שאל הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל מרבינו האי גאון ז"ל אם מותר להתעסק באותן החכמות. והשיב לו וז"ל תקון הגוף ומשור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד ואשר טוב לישראל. כי למוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדברים ההם יסיר מעליו תורה ויראת שמים ויפסיד באותן הענינים כי יסלק מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל אשר ימסרו עצמם לתורה ויראת שמים יצא להם מזה כי ינהגו כל ההמון לאחרית טובה בלא פקפוק ולא ישימו שום ספק בהקב"ה. ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקים באותן חכמות יאמרו לך כי הוא דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענוה וטהר' וקדוש' אלא במתעסקים במשנה ובתלמוד. עכ"ל התשובה ההיא.

מטה משה עמוד התורה שער ב - באיכות הלימוד

[אחר הביאו דברי רב האי הנ"ל] ודבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים ל, יב) לא בשמים היא, ואיתא במדרש (מסכת כלה פ"ה ה"ה) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח. ולא מעבר לים היא, לא תמצא בסחרנין, ולא בתגרנין. שמואל אמר אין התורה מצויה, לא באיסטרולוגין ולא באיטצגנינין, שנאמר לא בשמים היא. אין התורה מצויה במי שמתעסק במלאכת שמים. אמרו לו לשמואל והלא איצטרלוגוס אתה, אמר להם מימי לא הסתכלתי בחכמה זו אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים ע"כ.

ושנוי בנביאים, שכן על חכמות אלו היה מזהיר ישעיה (נה, ב) לישראל, ואמר להן למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה. יאמר, למה אתם שוקלין כסף ומפזרים ממון לקנית חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונת בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כוחכם, ומבלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמיתי, ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם בזיו העליון, כמו שהגוף מתענג. וכן אמר דוד (תהילים סג, ו) על תענוג הנפש, כמו חלב ודשן תשבע נפשי.

ומשולש בכתובים, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי טו, טז) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. יאמר, טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את השם יתברך, מאוצר רב, כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו, כי יבא לזה לידי מבוכה ומהומה. וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג, ועם רבוי יאבד וישתומם, ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים, מאותם המעלות הראויות לתת לה מבית המלך. וכענין הדבש, שהוא ערב לגוף במיעוטו ורבויו יזיק לו. ועל זה אמר שלמה (שם כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשביענו והקאתו. יזכור עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו, כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל, ואפילו המעט שכבר קנהו יפסיד אותו. כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משיעורו ומכדי השגתו, כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור. והטעם שמתוך עסק שאר החכמות יבא האדם בדברי תורה לידי נטיה מדרך האמת, כי אין לך שום חכמה בעולם שאין בה פסולת וסיג, כי לכך נמשלו החכמות כולן לכסף, כי הכסף ברוב יש בו סיגים ואין כסף צרוף, אבל תורתנו כסף צרוף שאין בו סיג כלל. ולכך נמשלו לכסף צרוף הוא שכתוב (תהילים יב, ז) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעט ס"ק יג

(יג) ואף על פי כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו' והתורה העידה ויהיו תנינים וע' זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת:
​
ג. לא להתמכר להגיגים ​

דע שכמו שיש בני אדם אשר תאוותם תאוות חמריות וגאוותניות, כך יש בני אדם שתאוותם וגירוים הוא להרגיש בשכל ולהגשים בדמיון את כל הנמצא, אך מחובתינו לא להתמכר למחשבות ופילוסופיות, לקבל באהבה את הידיעה שישנם דברים אמתיים מאומתים שאינם מוחשיים בשכלינו, והרצון להגדירם ולהלבישם מביא את האדם למקום לא נכון.

ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו

ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג

ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, כו'.
​
ד. גדרי המעשה​

גם במעשי המצוות המכוון לעשות חובתינו לבוראינו שהוא עילת כל העילות, בין בחוקים ובין במשפטים, ואין המכוון להיות נימוסיים.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה יא

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.

קהלת רבה (וילנא) פרשה ז

אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך מדבר בשאול דכתיב (שמואל א' ט"ו) ויבא שאול עד עיר עמלק וגו' ר' הונא ור' בנייה אומר התחיל מדיין הוא כנגד בוראו, ואמר כך אמר הקדוש ברוך הוא לך והכית את עמלק, אם אנשים חטאו, הנשים מה חטאו, והטף מה חטאו, והבקר ושור וחמור מה חטאו, יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך, ורבנן אמרי התחיל מדיין כנגד עגלה ערופה, ואומר אמר הכתוב (דברים כ"א) וערפו שם את העגלה בנחל הוא הורג והיא נערפת אם אדם חטא בהמה מה חטאה, יצאת בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה.

שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסו

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר קטן ודבר גדול דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוייא דאביי ורבא. טועי רוח חשבו כי עשיית המצות דאביי ורבא נושאין ונותנין בהן הוא דבר קטן, שלא עלה ביד המתעסקים בהן אלא שכר עשייתן, לפי שאין בעשייתן אלא שקיים בעשייתן מצות הבורא ית' שנתנן לדעת ולצרף דעת ישראל אם יעשו מצותו אם לאו, וכמלך שרוצה לנסות את העם אם ישלימו רצונו בין שיש באותה צואה תועלת בין שאין בעשייתה תועלת זולתי ההוראה שמורה העושה שעושה רצון אדוניו כאשר צוהו. וזהו שכתוב כל אמרת אלוה צרופה, ובא בפירושן ז"ל מה איכפת ליה לקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. והטועין חושבין בפירוש לצרף בהן את הבריות, לדעת אם ילכו בתורתו ובמצותיו לבד בין שיש בהן תועלת מצד עצמן אם לאו[1], ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בפעולות המצות דבר קטן.

ומזה יצא להן באמת בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפילין ובהיתר ואיסור, ואינן נותנין דעתם רק בלימוד ספרי חכמי האומות פילוספיא וטבע, וחושבים שזה הוא מעשה מרכבה שלא הניח רבן יוחנן בן זכאי. וזה באמת אבדן ומות, וכל האומר כן נבדל מקהל הגולה ואין לו עסק במצות. והפכם אמר הכתוב, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. אמר בפיך, כנגד השנון שצוה הוא ית' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך וגו'. בלבבך, לכוין בהן בשעת עשייתן לשם המצוה ית' שצוהו ויעשה בלב שלם, ושלא יעשה כעושה שלא לרצון ויהא לו למשא, וזהו שאחז"ל שלא יעשה תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים. ולעשותו, להיות זריז לעשות כל מצוה ומצוה בשעתה וכמצותה וכתקונה. ובשלשה אלה תשלם העבודה ובעשייתן בחפץ באמת יתבונן שלא אמר ית' לזרע יעקב תהו בקשוני. ומי שחננו השם יתברך מהן יתבונן במושכלות שנכללו במצותיו, ועל זה התפלל דוד באמרו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וכמו שפי' ז"ל בויהי שירו חמשה ואלף שהיה אומר על כל מקרא ומקרא אלף וחמשה טעמים, ולא נעלמה ממנו אלא פרה אדומה. והוא שאמר ית' ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב [בו] כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, ר"ל תצליח במעשה וממנו תשכיל המושכלות הרמוזות בהן.

וזהו ענין ריב"ז שהסתכל בטעמי התורה וזכה להתבונן בהן, וזהו ענין המרכבה, שהדברים הרמוזים במצות התורה הם הם מעשה מרכבה. ואביי ורבא ושאר חכמי ישראל שהתעסקו בפירושי המצות כחכמי המשנה והאמוראים הבאים אחריהם, השתדלו לבאר סדר עניינם ועשייתם כיצד.

וקרה לקהל ישראל עם השי"ת ומפרשי המצות בזה כמו שקרה לחולה עם הרופא האומן והרוקח, הרופא האומן ידע ויכיר בחליי החולה שאינו יכול להחיותו כי רב הוא אלא במרקחת הפלוני המורכב מסמנין רבים ידועים ומשקל ידוע ויאכל ממנו בזמנים ידועים, והחולה אוכל ואינו יודע ולא מרגיש בתערובת הסמים אלא בטעם אכילתן לבד, והמרקחת פועלת בכח הסמנים המורכבים בו, והחולה אעפ"י שאינו מרגיש משיג התועלת בלא מדע. והרופא האומן הוא השם יתברך ויתעלה שיודע ומכיר בחולי הנפשות, ובחמלתו נעשה רופאינו ויודע ברקח המרקחת המסירה מחלה מקרבנו חוליי הגוף וחוליי הנפשות, ובעשותנו המרקחת ההיא הוא עשיית המצות נתמנו על הבריאות. והוא שהכתוב אמר והיה אם שמוע תשמע לקול ה' וגו' עד כי אני ה' רופאך, ואמרו אני ה' רופאך לא על דרך הגמול לבד כאמרו ונתתי מטר ארצכם בעתו ובקרך וצאנך ירביון, אמר מצורף לזה ההודעה כי בקיום המצות ועשייתן נשיג התועלת מצד הטוב שבהן. ומי שחננו השם יתברך יתבונן וירגיש אף בנתינת ההרכבה, וכל חכם כפי כחו ומחיצה לעצמו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו. והוייא דאביי ורבא באו להורות כיצד יעשה המרקחת שלא יוסיף ושלא יגרע ובאיזה שיעור, ואם ישנה פעולתן או זמן עשייתן יפסיד תכונת המרקחת, וכן במצות התורה שצוה ית' לא תוסיף ולא תגרע, וכן כל עתים מזומנים ישמור פן יוסיף זמן או יגרע. ובהוייא דאביי ורבא לא בא רק ביאור ענייני תקון הפעולה כתקוני פעולות רקח המרקחת ולא לבאר ולגלות טעמי המצוות הרמוזות ומורכבות בתוכן. ורבן יוחנן בן זכאי עשה המצות באמת ונתן דעתו להתבונן אף במורכב וזכה להשיג.

ודע אתה המעיין כי לא תשלם העבודה בלתי העשייה כי כן חייבה חכמתו ית'. והוא שאמרו ז"ל בפי' מה אנוש כי תזכרנו וגו' אשר תנה הודך על השמים, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מה אנוש כי תזכרנו לתת להם את התורה תנה לנו שנא' תנה הודך על השמים אמר להם הקדוש ברוך הוא מה כתוב בה לא תרצח ולא תגנוב כלום רציחה וגניבה יש ביניכם משל לאיש שהיה לו בן קטוע אצבע הוליכו אצל האומן וא"ל למד את בני אומנות זו לזמן חזר אצל האומן א"ל למדת את בני האומנות א"ל לאו מפני שבנך קטוע אצבע והאומנות הזאת צריכה כל האצבעות. הסתכל במשל הנפלא הזה, התאוו שתנתן התורה להם, ובאמת לא ללמוד הלכות שחיטה וטרפות ואכילת המצה ומניעת אכילת הדברים אשר תעב השי"ת, רק לדברים המופלאים הרמוזים והמורכבים בהן, שאף מלאכי השרת לא ישיגו אותן. והוא שכתוב לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים, והחיים רמז למלאכי השרת. והוא שהשיב השי"ת למשה על מה שביקש הראני נא את כבודך, אמ' לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ובא בפירוש רז"ל לא יראני האדם ואף לא החי, רמז למלאכי השרת כי מהותו וייחודו לא יושגו על התכלית.

עוד תן דעתך לדעת, כי עשיית המצות וקיומן טוב לפני האלהים מהשתדל בטעמיהן ואף במרכבה, שהרי בביטול המצוה חייב כרת כמילה וחדל לעשות הפסח וכאכילת החלב והדם ושאר הכריתות, ואפילו אוכל ביום הכפורים או עשה מלאכה ועוסק במרכבה אינו נצול מכרת, והמתעסק במצות כתיקונן ובכוונתו לשם מי שצוה בהן זוכה ויושב בישיבה של מעלה. ובא בדבריהם שנפשות הצדיקים למעלה ממלאכי השרת, וכמו שבא בפירושם כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו' מי גדול שומר או שמור הוי אומר שמור על כפים ישאונך מי גדול נושא או נשוא הוי אומר נשוא, ואמרו אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלהים, והוא שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.

ומה שאמרו אמרת ה' צרופה מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן העורף או מן הצואר לא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות אלא לצרף את הבריות, רוצה בו שאין להקב"ה חפץ בהן מצד עצמו וכענין שאמר הכתוב אם צדקת מה תתן לו, אלא שרצה בהן לצרף בהן את הבריות. ולצרף כולל שני ענינים לחזקן ולהתמידן מלשון הגיע לצירוף, והשני מלשון מצטרפין, לומר לצרף אותן אצל האמיתות הנרמזות בתורה.
​
ה. לא להתמכר לתחושה ומישוש​

מחובתינו לחיות את מה שנתאמת אצל עובד ד', גם אם החושים לא מורגלים לכך.

אמת נכון הדבר שהקב"ה מנהיג את העולם בהסתר פנים, וממילא ברור הדבר במוחלט שאם ראש העיר ידליק נר של חומץ הנר לא ידלק, אבל צריך לחיות זאת שבשביל הקב"ה אין שום הבדל בין להדליק נר של שמן לבין להדליק נר של חומץ, ולכן במקרים שיוצאים מהגזירת הכתוב של הסתר פנים, כגון בדורות מיוחדים או בצרכים מיוחדים או בצדיקים מיוחדים ולצורך מצוה, יש לנו ספק השקול אולי כשהם ידליקו נר של חומץ זה ידלק. ואם יש לנו גילוי פרטי מהקב"ה שזה ידלק או שיירד מבול וכיו"ב, אז זה ברור מעל לכל ספק שזה יקרה, כמו שברור זריחת השמש.

נפש החיים שער ג פרק יב

וזהו שמביא שם הש"ס ע"ז עובדא דההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותא כרעי' דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב. ופריך והאר"י למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. שאני ר"ח דנפיש זכותיה. ודאי שלא היה מחזיק עצמו ר' חנינא דנפיש זכותי' כ"כ מתורתו ומעשיו הטובים המרובים עד שבעבורם היה סמוך לבו שלא ישלוט בו פעולת הכשפים. אבל הענין כמש"ל כיון שבאמת אין בכחות המרכבה טמאה שום כח מעצמם חלילה. אלא שהוא יתב' קבע כחם למעלה מכחות טבעי הכוכבים ומזלות כדי שעל ידי זה יהא ביכולתם לעשות פעולות אף גם לשנות סדרי טבעי המזלות. ובלתי יתב' הם אפס ותהו. ולכן גם ר"ח לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים. רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתב' שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו לבעל הכחות כולם אדון יחיד המלא כל עלמין ואין כאן שום שליטה ומציאות כח אחר כלל. לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה טמאה. ז"ש לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב:

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. וזה הענין הוא גם כן בכלל כוונת הזוהר בהקדמה דף י"ב סוף ע"א פקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלקי'. כד"א וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלקים ולאתכללא שמא דאלקים בשמא דהוי"ה וכד ינדע ב"נ דכלא חד ולא ישוי פרודא אפי' ההוא ס"א יסתלק מעל עלמא כו' והבן. וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים. כיון שמשעבד ומדב' טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתב' לבד ואצלו יתב' הכל שוה כל רגע. לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ר"ל הלא אצלו יתב' שוה זה כמו זה כנ"ל. וכן הספיק הבורא ב"ה בידו. וכהנה רבות אתו כמובא בש"ס מנפלאות עניניו:

חידושי הגרי"ז סימן יט

ותצחק שרה בקרבה וכו', ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר וכו'. ומבואר דכל התביעה על שרה שלא האמינה שתלד היתה רק היפלא מה' דבר, וצ"ע הרי נאמרה לה נבואה בשם ה' שתלד וחייבת היתה להאמין ולשמוע לדברי הנביא דכתיב אליו תשמעון וא"כ התביעה אליה צריכה היתה להיות מדוע לא האמינה לדבר ה' בפי הנביא, ובאמת איך לא האמינה שרה לדבר ה'. והנראה לומר בזה דודאי האמינה שרה באמונה שלימה לדבר ה', והיה הדבר ברור שתלד כדבר ה', אלא שהיה זה אצלה בגדר פלא ותימא, אף שלמעשה ידעה בודאי שכך יהיה בכ"ז התפלאה והיה זה משונה בעיניה, וכן מבואר בת"י על הפסוק ותצחק שרה בקרבה, ותמהת שרה בלבה, והיינו דהיה זה אצלה בתימא וכדבר שקשה להבינו, אף שהוא קיים במציאות וע"ז נתבעה היפלא מה' דבר דלא היתה צריכה להתפלא על זה כלל, וצריך היה להיות פשוט אצלה שאין כל נפקא מינה אצל הקדוש ברוך הוא בין זקינה ובין צעירה, ומה הפלא בדבר וכדברי ר"ח בן דוסא מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, דאצל הקדוש ברוך הוא אין כל נ"מ בדבר ולא היה צריך להיות אצל שרה כל פלא בשינוי הטבע ע"י ה'.

בריך רחמנא דסייען
​

[1] א"ה- יש לחלק דבריהם לשני חלקים, א. מה שפירשו שלא ניתנו מצוות אלא להבחין בין צדיק לרשע, ולא כפעולות תחזוקה של העולמות העליונים, מסייע לפירוש זה, אומרו בספרי פרשת שלח- תקריב ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ולא אמרו נחת רוח לפני שנתקן עולם פלוני ונבררו ניצוצות פלוניות. וכן מצד מקיימי המצוה אמרו בגמרא (ר"ה ט"ז א') למה תוקעין רחמנא אמר תקעו. [אמנם זה נכון שחכמי הסוד ייחסו למצוות גם פעולות בעולמות העליונים, אבל אין זה עיקר עבודתינו.]

ב. אך מה שקראו הפילוסופים משום כן לדקדוקי המצוות דבר קטן, זה הבל ורעות רוח, כי הדבר הגדול ביותר הוא לעשות רצון עילת העילות, ושאר ההסברים שינתנו למצוות, על כרחם הם נותנים ערך לנבראים שאינם מחויבי המציאות, כגון למידת הרחמים וכדו', אבל אנו עינינו נשואות רק למי שבראם, וזה הכל.​