מאמר שני בסדרה "סגירת וולוזין - פרשת נעילתה של אם הישיבות".
בבית מדרש שחייו נמשכים גם בלילה, הוראה ממשלתית לסגור את הדלת בערב היא דבר שנוגע ללב סדריו. אבל הדיון על סגירת וולוזין אינו מתחיל בהוראה הזאת. שנים לפני הסגירה כבר התנהל משא ומתן על לימוד רוסית, על זהות המורה ועל התלמידים שיחויבו להשתתף. אם מדלגים על השנים האלה, קשה להבין מה בדיוק נדחה בסופו של דבר.
יש כאן כמה שאלות שונות: האם מותר לבחור לדעת רוסית; האם הישיבה רשאית להסדיר הוראת רוסית; האם המדינה יכולה לקבוע את מספר הלומדים ואת שעות הלימוד; והאם היא יכולה להעמיד את עצם המשך הקיום בתנאים שמשנים את הנהגת הישיבה. בני התקופה לא תמיד נתנו אותה תשובה לכל השאלות הללו.
עוד נקבעו גבולות לתוכן. המורה לא יכניס ספרות שהרבנים ראו בה סכנה לאמונה, ולא ינצל את המפגש עם התלמידים להפצת רעיונות כאלה. הסעיפים הללו מגלים היטב את החשש. לא עמדה לפניהם רק השאלה כמה מילים ברוסית ילמד הבחור. הם ביקשו לדעת מי נכנס אל סביבתו, באיזו סמכות ומה יאמר לו כאשר ייסגר הספר.
רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר אף הוא על הסכמה מתרמ"ז, ומדגיש שהייתה מצומצמת: לימוד שפת המדינה וחשבון, בשעות שייקבעו לפי סדרי הישיבה. הוא שולל את הטענה שהסכמה כזאת חייבה את הנצי"ב לקבל כל תוכנית שתגיע אחריה. לדבריו, אין להשוות בין תוספת מוגבלת לבין העברת המוסד למסגרת של בית ספר כללי.[2]
אין זו הבחנה דקה שנוצרה מאוחר כדי להסביר את הסיפור. היא מופיעה בתוך ספר זיכרונותיו של קרוב הנצי"ב, שמגן עליו מפני הטענה שחזר בו מהסכמתו. דווקא משום שהוא מבקש להגן, חשוב לשים לב מה אינו מכחיש: הייתה הסכמה מסוימת. הוויכוח שלו הוא על תוכנה ועל הגבול שמעבר לה.
בספרו של תנחום פראנק מובא מכתב הנצי"ב המתאר לימוד רוסית לאברכים העומדים לצאת מן הישיבה ולשמש ברבנות. המתכונת המתוארת בו מצומצמת מאוד, והנצי"ב מוחה על התיאור כאילו לימוד השפה הונהג בהיקף רחב. מדובר במכתב המובא בתוך ספר מאוחר; כאשר משתמשים בו, יש להבחין בין דברי הנצי"ב המצוטטים לבין המסקנות שמוסיף המחבר.[3]
מצד אחר, מירסקי מתאר שיעורים שהנוכחות בהם הייתה מעטה. גם בחומר השלטוני שהתפרסם לימים נכללות טענות על היקף ההשתתפות ועל רמת הידיעות. נוכחותו של שיעור בתוכנית אינה מוכיחה שכל בני הישיבה למדו בו. אבל העובדה שרבים לא השתתפו אינה מוכיחה שלא התקיים שיעור כלל.
זו אחת המלכודות בדיון. מי ששואל רק "האם היו לימודי חול בוולוזין?" יקבל תשובות שונות, מפני שכל משיב עשוי להתכוון לדבר אחר. יש הבדל בין לימוד עצמי, שיעור לקבוצה קטנה ותוכנית מחייבת לכל התלמידים. יש הבדל בין ידיעת השפה לבין עיסוק בספרות וברעיונות. וכמובן, יש הבדל בין שעה בשולי היום לבין מסגרת שהופכת את לימוד התורה לחלק מצומצם מתוכה.
גם המילה "הסכימו" דורשת זהירות. הסכמה שניתנה תחת לחץ כדי לאפשר את המשך הלימוד אינה בהכרח הבעת רצון חינוכי. ומנגד, אין למחוק אותה מן ההיסטוריה רק מפני שניתנה מחמת אילוץ. צריך לברר מה הסכימו לעשות, מי היה חייב בזה וכיצד ניסו לבצע.
זה תיאורו של אפשטיין, ולא לפנינו כאן צילום התקנות עצמן. מירסקי חוזר עליו ומפנה אליו. משום כך נכון לומר "לפי התיאור שבמקור ברוך", ולא להציג את שני הספרים כשני עדים בלתי תלויים לכל אחד מן הסעיפים. אבל משמעות התמונה שהוא מצייר ברורה: לא דובר עוד על מורה לשפה שפועל בהיקף מוגבל לצד הישיבה.
אילו התקבלו התנאים במתכונת הזאת, השעות המרכזיות ביום היו מוקדשות ללימודים כלליים. חלק מלימוד הלילה, שהיה סימן היכר של המקום, היה מתבטל. גם הדרישה לתעודות נגעה לשאלה מי יכול להנהיג ומי יכול ללמד. מוסד שנבנה על סמכותם התורנית של ראשיו היה צריך להתאים את הנהגתו למדדים שקבע השלטון.
אפשטיין מסביר שהנצי"ב ראה בכך שינוי יסודי. כאן אין צורך להוסיף לסיפור משפט דרמטי שלא נאמר. עצם פירוט התנאים מספיק כדי להבין את הקושי. ראש הישיבה אינו אחראי רק לקיום הבניין. הוא אחראי לכך שהמקום שבתוכו יהיה הישיבה שהוא נטל על עצמו להנהיג.
הדברים אינם פוטרים אותנו מלקרוא את עדות רבי חיים ברלין, שתידון במאמר האחרון. הם מחייבים לקרוא אותה לצד כתבי הנצי"ב האחרים. אין יסוד להניח שכל התייחסות חיובית לידיעה כללית היא הוראה להכניס אותה לסדר הישיבה. באותה מידה, אי אפשר להסיק מן העמידה על צורת וולוזין שהנצי"ב התעלם מכל צורכי הציבור שמחוץ לה.
לשאלה מה דרשה הממשלה יש אפוא חשיבות גדולה יותר מן הוויכוח הכללי אם לימודים כאלה מועילים. גם דבר שיש בו תועלת יכול להיות בלתי מתאים למסגרת מסוימת, בשעות מסוימות ובידי מורה מסוים. ובוודאי שהרחבת דרישות מעבר למה שסוכם מעמידה בעיה חדשה בפני מי שמנסה לשמור על אחריותו למוסד.
התמונה נעשית קשה יותר כאשר בתוך אותו מוסד עצמו מתערערת ההסכמה על ההנהגה. מי שמנהל את המגעים עם השלטון זקוק גם לכוח פנימי: לתלמידים שמכירים בסמכותו, לצוות שפועל עמו ולסדר שאפשר להגן עליו. בשנותיה האחרונות של וולוזין, גם הדברים האלה עמדו למבחן. על כך בפרק הבא.
מקורות למאמר השני:
[1] מירסקי, "ישיבת וולוזין", מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, עמ' 69–70; נוסח ההסכמות מובא שם.
[2] מקור ברוך, חלק ד, פרק נ, סעיף א, עמ' 2025–2026.
[3] תנחום פראנק, תולדות בית ה' בוואלאז'ין, חלק א, עמ' 130. המכתב מובא שם במקוטע; אין לקבוע על פיו בלבד את היקף הלימודים בכל תקופות הישיבה. מירסקי, שם, עמ' 70 והערה 5, מפנה גם לזיכרונות רבי מאיר ברלין.
[4] מקור ברוך, שם, עמ' 2025; מירסקי, שם, עמ' 70–71, המצטט ממנו.
[5] שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן מד. בתורה פורום, באשכול "סגירת ישיבת וואלוז'ין", עמ' 2, מצויות הפניות לנוסחים בעיתון מחזיקי הדת. גיליונות העיתון לא שימשו כאן להכרעה על שינויי נוסח, מפני שלא נבדקו במלואם.
בבית מדרש שחייו נמשכים גם בלילה, הוראה ממשלתית לסגור את הדלת בערב היא דבר שנוגע ללב סדריו. אבל הדיון על סגירת וולוזין אינו מתחיל בהוראה הזאת. שנים לפני הסגירה כבר התנהל משא ומתן על לימוד רוסית, על זהות המורה ועל התלמידים שיחויבו להשתתף. אם מדלגים על השנים האלה, קשה להבין מה בדיוק נדחה בסופו של דבר.
יש כאן כמה שאלות שונות: האם מותר לבחור לדעת רוסית; האם הישיבה רשאית להסדיר הוראת רוסית; האם המדינה יכולה לקבוע את מספר הלומדים ואת שעות הלימוד; והאם היא יכולה להעמיד את עצם המשך הקיום בתנאים שמשנים את הנהגת הישיבה. בני התקופה לא תמיד נתנו אותה תשובה לכל השאלות הללו.
הסכמות עם גבולות
מירסקי מביא נוסח הסכמות של רבנים שנחתם בפטרבורג בה' באדר תרמ"ז. ביחס לישיבות נקבע שראש הישיבה יחזיק מורה לכתב ולשון רוסית, ושיהיה סמוך לישיבה בית מתאים ללימוד. תלמידים הזקוקים לכך יבואו ללמוד בשעה קבועה. גם בחירת המורה לא נמסרה לגורם זר בלבד: הוא אמור היה להתקבל על דעת ראש הישיבה, ובה בעת להיות בעל תעודה מטעם הרשויות.[1]עוד נקבעו גבולות לתוכן. המורה לא יכניס ספרות שהרבנים ראו בה סכנה לאמונה, ולא ינצל את המפגש עם התלמידים להפצת רעיונות כאלה. הסעיפים הללו מגלים היטב את החשש. לא עמדה לפניהם רק השאלה כמה מילים ברוסית ילמד הבחור. הם ביקשו לדעת מי נכנס אל סביבתו, באיזו סמכות ומה יאמר לו כאשר ייסגר הספר.
רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר אף הוא על הסכמה מתרמ"ז, ומדגיש שהייתה מצומצמת: לימוד שפת המדינה וחשבון, בשעות שייקבעו לפי סדרי הישיבה. הוא שולל את הטענה שהסכמה כזאת חייבה את הנצי"ב לקבל כל תוכנית שתגיע אחריה. לדבריו, אין להשוות בין תוספת מוגבלת לבין העברת המוסד למסגרת של בית ספר כללי.[2]
אין זו הבחנה דקה שנוצרה מאוחר כדי להסביר את הסיפור. היא מופיעה בתוך ספר זיכרונותיו של קרוב הנצי"ב, שמגן עליו מפני הטענה שחזר בו מהסכמתו. דווקא משום שהוא מבקש להגן, חשוב לשים לב מה אינו מכחיש: הייתה הסכמה מסוימת. הוויכוח שלו הוא על תוכנה ועל הגבול שמעבר לה.
מה היה בפועל?
בנוסח הדברים שמביא מירסקי נשמע גם חשש לגורל ההחזקה הכספית. הרבנים טענו ששינוי צורת הישיבה עלול לגרום לתומכיה למשוך את ידיהם ממנה. זו הייתה בעיה ממשית מבחינת ההנהגה: מי שמחזיק מוסד מכספי נדיבים נושא באחריות למטרה שלשמה ניתנו הכספים. אם יבקש השלטון לשנות את המוסד, אין ודאות שאפשר יהיה להמשיך להחזיקו מאותו מקור. הדברים מופיעים בעמ' 69, לפני פירוט ההסכמות. הם מוסיפים להבנת המגעים: החשש היה גם מן המורים ומהתכנים, וגם מכך שהניסיון לקיים את הישיבה באמצעות פשרה ייטול ממנה בסופו של דבר את הבסיס שאפשר את קיומה.בספרו של תנחום פראנק מובא מכתב הנצי"ב המתאר לימוד רוסית לאברכים העומדים לצאת מן הישיבה ולשמש ברבנות. המתכונת המתוארת בו מצומצמת מאוד, והנצי"ב מוחה על התיאור כאילו לימוד השפה הונהג בהיקף רחב. מדובר במכתב המובא בתוך ספר מאוחר; כאשר משתמשים בו, יש להבחין בין דברי הנצי"ב המצוטטים לבין המסקנות שמוסיף המחבר.[3]
מצד אחר, מירסקי מתאר שיעורים שהנוכחות בהם הייתה מעטה. גם בחומר השלטוני שהתפרסם לימים נכללות טענות על היקף ההשתתפות ועל רמת הידיעות. נוכחותו של שיעור בתוכנית אינה מוכיחה שכל בני הישיבה למדו בו. אבל העובדה שרבים לא השתתפו אינה מוכיחה שלא התקיים שיעור כלל.
זו אחת המלכודות בדיון. מי ששואל רק "האם היו לימודי חול בוולוזין?" יקבל תשובות שונות, מפני שכל משיב עשוי להתכוון לדבר אחר. יש הבדל בין לימוד עצמי, שיעור לקבוצה קטנה ותוכנית מחייבת לכל התלמידים. יש הבדל בין ידיעת השפה לבין עיסוק בספרות וברעיונות. וכמובן, יש הבדל בין שעה בשולי היום לבין מסגרת שהופכת את לימוד התורה לחלק מצומצם מתוכה.
גם המילה "הסכימו" דורשת זהירות. הסכמה שניתנה תחת לחץ כדי לאפשר את המשך הלימוד אינה בהכרח הבעת רצון חינוכי. ומנגד, אין למחוק אותה מן ההיסטוריה רק מפני שניתנה מחמת אילוץ. צריך לברר מה הסכימו לעשות, מי היה חייב בזה וכיצד ניסו לבצע.
כשהתנאים נגעו לעצם הישיבה
ב"מקור ברוך" מפורטות הדרישות המאוחרות: לימודים כלליים מתשע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים, הפסקת הלימוד בערב וסגירת בית הישיבה, הגבלת משך הלימודים הכולל לעשר שעות ביממה, ותעודות השכלה נדרשות מן העומד בראש הישיבה וממוריה.[4]זה תיאורו של אפשטיין, ולא לפנינו כאן צילום התקנות עצמן. מירסקי חוזר עליו ומפנה אליו. משום כך נכון לומר "לפי התיאור שבמקור ברוך", ולא להציג את שני הספרים כשני עדים בלתי תלויים לכל אחד מן הסעיפים. אבל משמעות התמונה שהוא מצייר ברורה: לא דובר עוד על מורה לשפה שפועל בהיקף מוגבל לצד הישיבה.
אילו התקבלו התנאים במתכונת הזאת, השעות המרכזיות ביום היו מוקדשות ללימודים כלליים. חלק מלימוד הלילה, שהיה סימן היכר של המקום, היה מתבטל. גם הדרישה לתעודות נגעה לשאלה מי יכול להנהיג ומי יכול ללמד. מוסד שנבנה על סמכותם התורנית של ראשיו היה צריך להתאים את הנהגתו למדדים שקבע השלטון.
אפשטיין מסביר שהנצי"ב ראה בכך שינוי יסודי. כאן אין צורך להוסיף לסיפור משפט דרמטי שלא נאמר. עצם פירוט התנאים מספיק כדי להבין את הקושי. ראש הישיבה אינו אחראי רק לקיום הבניין. הוא אחראי לכך שהמקום שבתוכו יהיה הישיבה שהוא נטל על עצמו להנהיג.
ומה כתב הנצי"ב ב"משיב דבר"?
לדיון הזה מצטרפת תשובת הנצי"ב ב"משיב דבר", חלק א סימן מד. הוא עוסק שם בצורכי חינוך הציבור ובאפשרות של לימודי חול, ומבחין בין מטרות ומסגרות שונות. בתוך דבריו הוא מסביר שהעמדת גדולי תורה דורשת התמסרות שאין להשוותה לכל צורך חינוכי אחר.[5]הדברים אינם פוטרים אותנו מלקרוא את עדות רבי חיים ברלין, שתידון במאמר האחרון. הם מחייבים לקרוא אותה לצד כתבי הנצי"ב האחרים. אין יסוד להניח שכל התייחסות חיובית לידיעה כללית היא הוראה להכניס אותה לסדר הישיבה. באותה מידה, אי אפשר להסיק מן העמידה על צורת וולוזין שהנצי"ב התעלם מכל צורכי הציבור שמחוץ לה.
לשאלה מה דרשה הממשלה יש אפוא חשיבות גדולה יותר מן הוויכוח הכללי אם לימודים כאלה מועילים. גם דבר שיש בו תועלת יכול להיות בלתי מתאים למסגרת מסוימת, בשעות מסוימות ובידי מורה מסוים. ובוודאי שהרחבת דרישות מעבר למה שסוכם מעמידה בעיה חדשה בפני מי שמנסה לשמור על אחריותו למוסד.
הדלת שנשארה פתוחה למשא ומתן
מהחומר עולה שראשי הישיבה לא בחרו מיד בסגירה. היו מגעים, הסכמות מצומצמות וניסיונות לשמור על הלימוד תוך התמודדות עם דרישות חיצוניות. קשה לראות בכך חולשה; קשה לא פחות להפוך כל ניסיון כזה לתמיכה בתוכנית הממשלה. אנשים שנושאים באחריות למאות תלמידים מבקשים למצוא דרך שהלימוד יוכל להימשך בה.התמונה נעשית קשה יותר כאשר בתוך אותו מוסד עצמו מתערערת ההסכמה על ההנהגה. מי שמנהל את המגעים עם השלטון זקוק גם לכוח פנימי: לתלמידים שמכירים בסמכותו, לצוות שפועל עמו ולסדר שאפשר להגן עליו. בשנותיה האחרונות של וולוזין, גם הדברים האלה עמדו למבחן. על כך בפרק הבא.
מקורות למאמר השני:
[1] מירסקי, "ישיבת וולוזין", מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, עמ' 69–70; נוסח ההסכמות מובא שם.
[2] מקור ברוך, חלק ד, פרק נ, סעיף א, עמ' 2025–2026.
[3] תנחום פראנק, תולדות בית ה' בוואלאז'ין, חלק א, עמ' 130. המכתב מובא שם במקוטע; אין לקבוע על פיו בלבד את היקף הלימודים בכל תקופות הישיבה. מירסקי, שם, עמ' 70 והערה 5, מפנה גם לזיכרונות רבי מאיר ברלין.
[4] מקור ברוך, שם, עמ' 2025; מירסקי, שם, עמ' 70–71, המצטט ממנו.
[5] שו"ת משיב דבר, חלק א, סימן מד. בתורה פורום, באשכול "סגירת ישיבת וואלוז'ין", עמ' 2, מצויות הפניות לנוסחים בעיתון מחזיקי הדת. גיליונות העיתון לא שימשו כאן להכרעה על שינויי נוסח, מפני שלא נבדקו במלואם.
