מוסיקה רועשת בסוכות

(סוכות תשפ"ו)​

עוררו שישנם הסבורים שמכיון שהפעלת מוסיקה מרבה שמחה - הם מזכים את הרחוב בשמחתם, אלא שלא נתנו דעתם שמא השכנים אינם אוהבים את סגנון המוסיקה הזו, אולי הם כלל לא אוהבים מוסיקה, ואולי אין להם רצון למוסיקה רצופה שהולמת להם בראש? אולי הם רוצים לישון או לנוח? וסביר שהמוסיקה הורסת ומטרידה ומעצבנת את שמחת החג של חלק מהשכנים, וממילא השמחה של אחד היא האבלות של האחרים! אף בשעות שלא מוגדרות כשעות מנוחה - מוסיקה רועשת גורמת סבל לאנשים רבים, שדעתם שונה, וגם להם מותר ומגיע לשמוח ולא לסבול, עכת"ד.

טענת המרעיש לכאורה מעוגנת בהלכה, שהרי גמ' מפורשת היא (ב"ב כ':) שטענת 'איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות' - אינה מתקבלת, ועוד, הרי ידוע שהמזיק בעת עשיית מצוה פטור, ושנינו (סוכה מ"ה.) "מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן", ופירש"י שהגדולים שומטין את אתרוגי הקטנים בשביעי "ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום - שכך נהגו מחמת שמחה".

בתחילה יש להקדים שהלכות שכנים אינן מקבילות בהכרח להלכות נזיקין, שישנם דברים שאינם מוגדרים כנזק ממוני שמשלמים עליו, ועם זאת אסורים מחמת הלכות שכנים, כי הלכות שכנים מיועדים למצוא את האיזון בין מה שכל שָכן אמור להיות מסוגל לעשות בשטחו כפי רצונו, ובין הנזק שנגרם ליכולת שכניו לחיות את חייהם באופן סביר; במסגרת זאת נפסק להלכה שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא על המזיק להרחיק את הנזק (ב"ב י"ח:, כדעת רבי יוסי), אך עם זאת לגבי נזקים המוגדרים כ'חיצים' - על המזיק להרחיק את הנזק (ב"ב כ"ה:) - ואלו הם סוגי נזקים ישירים ועוצמתיים שלא ניתן לחיות אתם, כגון ריח קבוע של בית הכסא, הרעדת האדמה, ועפר ואבק שמזיקים את האדם - שבהם חזקתו שאינו מוחל.

אף שטענת "איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות" אינה מתקבלת, אבל עם זאת מתקבלת הטענה (ב"ב כ':) נגד הפעלת ריחיים "מרחיקין את הריחים... משום קלא", וכ"פ השו"ע (חו"מ קנ"ה ז') "מרחיקין את הריחים מן הכותל... כדי שלא יבהילנו בקול הריחיים", ובפשטות ההבדל הוא האם הרחיק את ההרחקה הנצרכת של ג' [מהאבן התחתונה] או ד' [מהאבן העליונה] טפחים מהכותל, וכתב הרמ"א "וכל זה ברחיים קטנה כגון רחיים של יד, אבל רחיים גדולה... צריך הרחקה טפי", כלומר שישנם סוגי רעשים הנחשבים כמזיקים, וחובה על המזיק למונעם.

דבר פשוט הוא ששכן המציב רמקול עוצמתי סמוך לכותל המשותף לשכנו - לא גרע מקול הריחים שצריך הרחקה טפי, ובפרט כשהרמקול מפיק צלילי 'בס' השולחים גלי הלם לכותל, ומפריעים ביותר לשכנים, שבעוד שבבית שבו הצלילים נשמעים - קול הבס נבלע בשאר התדרים, אבל אצל השכנים שמעבר לכותל צלילי הבס מוגברים ביחס לשאר הצלילים - וגורמים עינוי של ממש שאין דרך להתחמק ממנו.

כתב הרמב"ם (שכנים ו' ב') "חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים", והוסיף הרמב"ם "שהרי החזיק לעשות כן", וביאר המגיד משנה (שם) "ומתוך מ"ש המחבר שהרי החזיק לעשות כן נ"ל שהוא סובר דדוקא החזיק, אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב, וסובר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין, ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היא בחצר - יאמרו 'מי שביקש לעשות חנוני', או 'לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין' - אלא כוונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו" - וממילא ברור שקיימת זכות מחאה נגד רעש המפריע למנוחה, ורק כשהוחזק לעשות כן בלי שמחו בו - אזי אינם יכולים לעכב עליו מלהשתמש בפטיש לצורך פרנסתו (וכ"כ רבינו ירוחם ל"א ו' והסמ"ג עשה פ"ב - שמדובר רק כשהוחזק [והוסיף רי"ו שאם לא החזיק בדבר "...ויש להם בכל עת לעכב עליו ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין - שזה הזק קבוע הוא כעשן ואבק"]), וכ"פ השו"ע (חו"מ קנ"ו ב') "חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו 'אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים' - אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק, אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר 'אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים' - מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו".

אמנם, לדעת הרשב"א (ב"ב כ':) היתר המחאה במי שמבקש להעשות רופא אינו מפני קול הנכנסים, כי זו אינה סיבה למחות בו כפי שאינו יכול למחות מפני קול הריחיים, אלא המחאה היא מפני שכעת יגיעו אנשים מחוץ למבוי ויזיקוהו (וכ"כ הרמב"ן, תוס' ד"ה וגרדי, והג"א), וכ"פ הרמ"א (חו"מ קנ"ו ב') "וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות", וביאר הסמ"ע (קנ"ו י"ב) "ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר".

עוד סייג הרמ"א "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם - יכולים למחות", ומקורו בריב"ש (קצ"ו) שכתב לגבי אשה חולה - שרעש שמזיק לה בראשה נחשב כחיצים, ואף כשהיא בחצר אחרת "...זהו בשאר בני אדם הבריאים, אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא" שהם נזק אינדיבידואלי "וכדאמר רב יוסף (כ"ג) הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי", והגדיר הריב"ש ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידיה כקוטרא ובית הכסא, כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג"; ועוד הוסיף הריב"ש בשם הרשב"א "מיהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקין שהנפש קצה בהן - אין לו חזקה, כי הא דרב יוסף, שאע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו - אין מחזיקין עליו בכך, ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל", ודבר פשוט הוא שכל אדם סובל מרעש עוצמתי שהולם בראשו זמן ארוך, לשמחת המשמיע ולצער השומע, והוא לגביו כחיצים, ומחובת המזיק למונעם [כתבו לי "לדעת הנתיה"מ אין חזקה נגד טענת חולה, ובחזו"א כתב שיש" (לע"ע לא עמדתי על דבריהם)].

המהרש"ך (ב' צ"ח) ביאר מדוע אינו יכול לעכב על שכנו אף שנזק הרעש גדול יותר "שאפשר שמעכבו מלישן מחמת קול הפטיש וקול הריחים... אפשר דטעמא דמלתא, שכיון שעושה מלאכתו לצורך מחייתו ואין לזרים אתו - אינו יכול למחות בו" - וממילא מובן שהיתר זה הוא כדי שלא לקפח את פרנסת השכן - שאז אין מחייבים אותו לפתוח את בית המלאכה לכלים מחוץ לביתו, אבל כשהנידון הוא מוסיקה להנאתו ולא לפרנסתו - לא שמענו בזה היתר להציק לשכניו במוסיקה עוצמתית, ובפרט שאת המוסיקה ניתן לשמוע חלש באופן שאינו מזיק לשכניו - ואין חובה להרעיד את אמות הסיפין, אלא אם כן מדובר בסוג שכונה שבה זו הנהגה מקובלת, והבא לדור בה - אינו יכול לטעון נגד מה שמקובל, כגון לומר שקול הצופר של כניסת השבת מפריע לו [כפי שהמתאשפזת במחלקת יולדות אינה יכולה לטעון שקול התינוקות מפריע את מנוחתה], וכל כיו"ב.

כל זאת כשמדובר במי שנמצא בביתו שמסוגל לעמעם במקצת את הרעש [כגון בהפעלת מאוורר, וונטה, מכשיר 'רעש לבן'], אבל מי שנמצא בסוכה, ובינו ובין הרחוב ישנה דופן דקיקה שאינה מעמעמת רעשים, והוא גם חשוף לא רק למספר שכנים מצומצם אלא לכל עושי הרעש לסוגיהם, כגון ילדים עם בימבה המרעישים בכל שעות היממה, ונערות החוזרות משמחת בית השואבה ויושבות על הספסל וצווחות כהרגלן, וקולותיו של רכב פינוי האשפה, וצפצוף הרוורס של משאיות, והצ'קאלקה של רכבי החירום, ומי שמגיע לאסוף את חברו בשעה 12 בלילה וצופר כי מתעצל לצאת מהרכב, וכל כה"ג שאין כלל אפשרות להתגונן מהרעש פרט ליציאה מהסוכה, ומנוחתו אינה מנוחה, ושמחת החג שלו הופכת לתוגה - ברור שיש להשתדל ככל שניתן לצמצם את הרעשים המפריעים בבת אחת לעשרות אנשים שאין להם דרך להתגונן מפניהם.

גם הטענה שבשעות הבוקר רעש אינו אמור להוות הפרעה - אינה טענה, שכן רעש חזק הוא כחיצים המפריעים גם לאדם ער, ובפרט שהרגלי השינה אצלנו הם רבים ומגוונים מאז שהתאורה מאפשרת להשאר ערים בשעות הלילה, שפלוני ער בלילות ונח בבקרים, הלה הולך לישון לאחר תפילת ערבית וקם לפנות בוקר, הלה ישן כמה פעמים ביום מעט כל פעם, הלה היה ער בשל דלקת אזנים של בנו, זו היתה ערה כי עבדה במשמרת לילה ולכן שנתה העיקרית בבוקר, וכל כיו"ב; הלכות שכנים הן בעצם מציאת איזו דרך שבה כולם מפסידים מעט כדי לאפשר איזון בין הצרכים החזקים של כולם - על כן קבעו חוקי עזר עירוניים של הגבלת שעות הרעש [רעש של בניה מותר בצהרים אך אסור בלילה, מוסיקה אסורה בצהרים ומותרת עד השעה 23 בלילה, וכל כה"ג - כדי שלא לאסור לחלוטין עשיית רעש, אך לצמצם אותה למינימום, ובודאי שהשימוש בבוקסה עוצמתית שגבולות הרעש שלה חורגות מהפרופורציות המקובלות בבית מגורים - בודאי אסורה, ולכן אולמות השמחות בדרך כלל ממוקמים במתחמים מבודדים ולא בתוך הערים (ואף בבני ברק שבה האולמות נמצאים בתוך העיר - חוקי עזר מחייבים בידוד מסויים והגבלת שעות הרעש העוצמתי); לדוגמא, חוק העזר העירוני בחיפה מתיר רעש של מוסיקה בבנין המשמש למגורים לאחר חצות הלילה (ובערים אחרות - רק עד השעה 23:00) רק בעוצמה שאינה עולה על ארבעים דציבל (40 דציבל הוא בערך הרחש של מאוורר ממרחק כמטר אחד, וכן רעש הרקע בספריה שקטה), ורק בימים או אירועים מיוחדים מתיר עד 80 דציבל עד חצות הלילה (80 דציבל הוא בערך הרעש של מוסיקה שאדם שומע בביתו בעוצמה לא חזקה במיוחד, וכן של צידי כביש מהיר במרחק חמשה מטרים, מקסימום הרעש המותר שיהיה ליושבים באולם שמחות הוא 85 דציבל, ומחיאת כף או שריקה ליד האוזן היא כתשעים דציבל)].

עוד טען המרעיש שמצאנו שהמזיק בעת קיום מצוה - פטור, כגון הרץ בע"ש והזיק (ב"ק ל"ב.) "ומודה איסי בע"ש בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות", והמזיק מתוך שמחת פורים - פטור כמ"ש הרמ"א (תרצ"ה ב') "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם", ומקורו מתה"ד (ק"י) "שמעתי מה"ר טוביה בשם ריב"א שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות, משום שמחת פורים... אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה, ואין להזמינו לבית דין ואין חוששין עליו, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר", וכתב המג"א (תרצ"ה ז') "ובכ"ה כתב דוקא שהזיק ממונו אבל גופו חייב" אך הוסיף שהאגודה חולק; כוונתו למה שמצאנו מנהג לחטוף את אתרוגי הילדים ביום השביעי של סוכות (סוכה מ"ה.), ולמדו מכאן תוס' (ד"ה מיד תינוקות) "ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן", והוסיף האגודה (סוכה ד' מ"א) "וכן פסקתי לפעמים בשבתות בחצר בית הכנסת כשמשחקים הבחורים ומכין זה את זה ובלבד שלא יתכוונו" - הרי שהתייחסות שונה יש למי שמזיק את חבירו מתוך שמחה.

אמנם, נתבונן בטעמי המתירים: תה"ד (ק"י) הגדיר את ההיתר בלקיחת המאכלים בפורים "ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי שבעה טובי העיר", הובא גם במהר"י מינץ (ט"ו) שהוסיף "בזמנו משום שמחת פורים לא אקרי גזל - כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרויח אלא משום שמחת פורים" [ולמד מכך לגבי היתר תחפושת איש לאשה ולהיפך, כי "אינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים"] והד"מ (תרצ"ו) כתב שאין להתיר מטעם זה בתחפושת כלאים "אמנם ראיתי למהר"י ברי"ן שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים, וכתב ויש תולין עצמן בתשובת ריב"א שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה, ולאו מילתא היא דממון ניתן למחילה דהפקר בית דין הפקר, מה שאין כן באיסור"; הגר"א (רצ" ד"ה וי"א דאסור) חילק לגבי תחפושת כלאים "בשלמא ממון אתיהיב למחילה משא"כ איסורא", ובדומה לזה כתב הפמ"ג (א"א תרצ"ה ז') "היינו שלא בכונה, אבל בכוונה אף הזיק ממונו חייב, דמאי שנא פורים משאר ימים, ושלא בכונה בעלמא חיוב, ובפורים מסתמא מוחלין".

טעמים אלו בפשטות לא שייכים בנדו"ד: או שמדובר כאן בנזקי רכוש שהמנהג לפטור נשען בבסיס על כח בי"ד להפקיר ממון באופנים מסויימים כשהמנהג הוא שלא לחייב על נזק לרכוש באופן שאינה התנהגות 'שלא כהוגן' עפ"י ז' טובי העיר, או כשנהגו למחול זה לזה על הנזק; גם לדעת האגודה שפטורים כשמכין זה את זה הוא דוקא כשלא מתכוון להזיק, ובודאי שאין זה היתר להזיק לכתחילה אלא רק פטור מתשלומין - משא"כ בנדו"ד הרי זה נזק לגוף ולא לרכוש, והוא מרעיש בכוונה תחילה [אלא שמדמה שזה גורם הנאה לכל שכניו הקרובים והרחוקים], ואי אפשר לומר שיש מנהג המקובל על טובי העיר להרעיש - ומה ההיתר לצער את שכניו? ובפרט כשיכול להשמיע את המוסיקה לעצמו ומשפחתו בעוצמה נמוכה שאינה הולמת בראשם של שכניו! ולגבי האתרוגים הרי מדובר רק במה שלוקחים את האתרוגים לאחר תום השימוש בהם, ומדובר שם בנזק ליחיד, ולא בהשבתה של שכונה.

מה שטוען המרעיש שצלילים אלו מהנים את הנפש ולא מענים אותה - אינה טענה, וכבר ביאר המהר"ם שיף (בדרוש) מדוע אינו מוזכר במגילה שאחשוורוש העמיד גם תזמורת במשתה, וביאר שהרי מטרתו היתה לעשות כרצון איש ואיש, והרי במוסיקה לא ניתן למצוא מוסיקה שתהא אהובה על הכל, כי מה שלזה נעים - לזה הוא צורם.

עוד נקודה שיש להדגיש, היא שמה שאדם לא מתעורר מעצמו להבחין שמה שמשמח בעיניו עלול להיות מאד מצער לאנשים רבים - מעיד על חסרון ביכולת לראות בני אדם אחרים השונים ממנו, ולהתחשב במה שמצער אותם, ובודאי שאין זו מדה טובה [כתוב בתהלים (י"א ה') "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ", ומבואר בגמ' (נדה ט"ז:) "אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום ואצ"ל לבית חבירו...", ופירש הערוך לנר (נדה ט"ז:) "וכל מדות המגונות געלה נפשו בהם ולכן נאמר ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, וכן ג"כ מה שנאמר הכא הקדוש ברוך הוא שונאם - שהם דברים מגונים שהקב"ה בקדושתו גועלם"].