מצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד

מצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד



מאמר חנוכה תשפ"ו​

א. בנוסח דעל הנסים אנו אומרים שגזרה מלכות יון הרשעה 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך', נוסח זה מלמדנו שכלל גזירות יון הרשעה מתבטאים הם בלשוננו בחלוקה לשתים, 'השכחת התורה', ו'העברה על דת'. חלוקה זו עומדת בפנינו לעיון, דהלא השכחת התורה היא פרט מכלל מיני העברה על דת, ומדוע חולקת היא מקום לעצמה בהודאה דעל הנסים.

והנה המצות המעשיות של כל מועד ומועד, מלמדות אותנו על תוכנו ומהותו של היום, איזה חלק בנשמותינו בא המועד להאיר, אם זה את הגאולה בחג המצות, או את הכיסופין של ספירת העומר, או את ההסתופפות בחצרות ה' במועד חג הסוכות. ובימי החנוכה תקנו חכמים לקיים את מצות היום על ידי הדלקת הנרות, קביעות זו עומדת היא כנגד נס פך השמן, שהיה מונח בחותמו של כה"ג פך השמן הטהור, ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים. מצות הדלקת הנרות מעמידה אותנו על ההבנה, כי מרכזו של היום עומד הוא כנגד נס זה שנעשה בפך השמן הטהור. ואכן אף דבר זה צריך תלמוד, שכל המתבונן בפורקן החנוכה, לבבו יבין שמלכות הרשעה גזרה גזרות ושמדות על ישראל, וכיוונו את עיקר הגזירות על ביטול הדת וכמו שהאריך בזה הלבוש (בסימן תרע, ביסוד החילוק בין חנוכה לפורים שלא קבעום למשתה ושמחה).

ונמצא איפוא שבעת שנצחו בני חשמונאי הכהנים הגדולים את מלכות הרשעה, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, בנקודת ההכרעה הזו התמצה תוכנו של הנס, דהלא מעת כזאת שוב התבטלו כל הגזרות על הדת, ושוב לא היה שום גורם מפריע לעם ישראל בלימוד התורה ובקיום המצות, וחזרה הדת על תילה. וא"כ תמוה הוא לקבוע את עיקרו של נס במעשה שנראה לכאורה בזוטר ביחס לכללות הנס, הואיל ונשבר גאון עוזם של היונים, חזרה הדת על תילה, מהו הנקודה היותר עמוקה מהחזרת הדת על תילה שאותה אנו מנציחים ומחנכים בה את בנינו.

ב. במה התייחד עניינו של פך השמן הטהור שלא מצינו דוגמתו בביטול גאון עוזה של מלכות יון.

ג. וכדי שיתחוורו הדברים היטב יש לנו להקדים עוד ולשאול על דברי הרמב"ם, דהנה מצינו ברמב"ם דבר שאינו מצוי כלל ועיקר במשנה תורה לנשר הגדול, הרמב"ם כותב (פ"ד הלי"א) 'מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו'. ודבר פלא כתב כאן הרמב"ם שמצות נר חנוכה היא מצוה חביבה עד מאד, ולא מצינו דוגמת זה בספרי הרמב"ם שכותב על מצות ארבעת המינים או מצות ציצית או תפילין וכדו'. וכאן שומה עלינו להבין כי אין הרמב"ם כותב ציונים בעלמא למצות מסויימות, אלא שעיקר רצונו בא להשמיענו הלכה בזה. ובזה צריך ביאור, מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה, שמצוה זו היא חביבה עד מאד. ומאחר שיצא לו דין זה נוסיף להתבונן, למאי נפקא מינה להלכה שמצוה זו היא חביבה עד מאד.

ד. ואכן בסוגיא דנר חנוכה בפרק במה מדליקין נמצא דין שאין לו חבר בכל התלמוד, והוא החילוק שבין עיקר הדין שנאמר עליו דין ה'מהדרין', וה'מהדרין מן המהדרין', ונהי שמצינו דיני 'הידור' בכל מצותיה של תורה, מ"מ 'הידור מן ההידור' הוא דין מיוחד שנמצא אך ורק בהלכות חנוכה בדיני הדלקת הנרות, והשלחן ערוך השמיט את עיקר הדין ואת ה'מהדרין', מפני שנקבע בכל ישראל המנהג הפשוט לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין', וזה דבר שלא מצינו דוגמתו בשום מקום, והדברים צריכים ביאור.

ה. והיסוד שעליו עומד הבנין, ובו יתבאר תוכנו של מהות מועד החנוכה, כתוב בספר פני יהושע במסכת שבת בסוגיא דחנוכה (כא, ב, ד"ה מאי חנוכה) דהנה יש לתמוה, על מה כל טורח הנס, והא קיי"ל דטומאה הותרה בציבור, והיו יכולין להדליק בשמן טמא, ומדוע הוצרכו לנס שימצא להם פך שמן טהור.

ולזה ביאר הפני יהושע – 'לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם, כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד (אבות פ"ה מ"ב) שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם, והואיל ואתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, וגזרו כמה שמדיות, ועכשיו שנגאלו נעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם, כדדרשו נמי לענין נר מערבי, אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך, לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה. כן נ"ל נכון' עכל"ה.

ו. ועל כן נהי שנתבטלו גזרות מלכות יון הרשעה כנגד לימוד התורה וקיום מצותיה בנצחון מלכות בית חשמונאי עליהם, מ"מ ע"ז גרידא אפשר שלא היה נקבע לדורות ההודאה על הנס, אלא שעיקרו של קביעות הנס לדורות עומד הוא על החביבות הבנים לאביהם, החיבה יתירה שהראה להם הקב"ה באותו הדור, שלמרות שמצד הדין לא היה צורך בלעשות להם נס בנרות, ואף על פי כן נעשה להם נס, מאיר לעם ישראל באור מיוחד את חביבותן בפני המקום. ונמצא שאע"ג דגזירה עבידא דבטלה, ומצד ביטול הגזירה אין לקבוע מצוה לדורות, מ"מ על חביבות הבנים בפני האב, על יסוד זה עומד קביעות ימי חג החנוכה, על התוספת המרובה על העיקר.

וכשתמצי לומר, שחביבות תוכן עניינה מגיע מתוספת שאיננה נצרכת לעיקר ובאה רק להראות חיבה יתירה, וכשאב רוצה להראות לבנו שמעשיו טובים הם אצלו, מביא הוא לבנו מתנה שהיא בגדר תוספת המרובה על העיקר, דהיינו דבר שהוא מעבר לדברים הנצרכים לו, בזה ניכרת החביבות יתר מהפעמים שקונה לו את צרכיו העיקריים כדוגמת בגדיו ונעליו, שהמתנה שמעבר לנצרך מראה את החביבות היתירה שהאב מחבב אצל הבן. ותפנוקי האב על הבן הם מעדני המלך שמוסיף לו טהרה על טהרתו.

ז. ויאירו לנו שמונת הנרות בתוכן דברי הרמב"ם שמצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. שתוכנה של מצוה זו עניינה ושרשה מורה על ענין החביבות המיוחד בדוקא למצוה זו. שכל ענין מציאת פך השמן הטהור היתה בבחינת 'מותרות' של טהרה, מותרות אלו ילמדו אותנו פרק בפרקי חביבות שבין הבנים לאביהן שבשמים, וברור הוא איפוא שמצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. שכל מהותה ועניינה של המצוה נוגע הוא אך ורק בשרשי ענייני החביבות שבינינו לבין אבינו שבשמים.

ועל כן מכוונים הם הדברים שרק במצות חנוכה מצינו בחז"ל דיני מהדרין ומהדרין מן המהדרין, אע"ג שלא מצינו דוגמתם בשום מקום אחר בדיני התורה, והיינו מפני שכל שרשה של מצות הדלקת נרות חנוכה נוגע הוא בשרש החביבות בדוקא, א"כ דוקא בנקודה זו שייכת היא ההידור וההידור מן ההידור, שכל נקודת ההידור נובעת היא מהרצון להראות שאנו עושים מעבר למה שאנו צריכים לעשות, ואם נותן המתנה נתן לנו מתנה שהיא מעבר לצרכינו, וגובלים הם ב'מותרות של טהרה', כמו כן הוא הדין והיא המידה שהמקבל יחזיר לנותן כמים הפנים לפנים, אין הבעת התודה נמדדת היא במדה של צורך, אלא אך ורק במדה של מותרות, ומותרות של טהרה הם מהדרין ומהדרין מן המהדרין.

מדה כנגד מדה נמדדת הם תפנוקי הבן על האב במהדרין מן המהדרין בתוספת טהרה המרובה על העיקר.

ח. וממשיכים אנו את הקו הלאה, מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ונמצא שאע"ג שאנו אחוזים בחשכת הגלות ובהסתר פנים, ואין לנו השראת שכינה במקום המקדש, לא מזבח ולא כרובים, לא כיור ולא מנחה, לא ארון ולא מנחה, וכשהיונה רוצה לדרוש את דודה, גילו לנו חז"ל שהמקום המיוחד הוא להשראת שכינה נמצא בתוך הד' אמות של הלכה, והיינו לימוד התורה שבעל פה, שעליה אמרו בתנחומא בפרשת נח, שהעם ההולכים בחושך ראו אור גדול, נאמר על הלומדים תורה שבע"פ, שתחילת דרכה קשה כשאול, וסופה מאיר באור יקרות – עין לא ראתה.

ונמצא שהעם היהודי הספון בעומק חשכת הגלות וימש חושך, אין לו דרך להאיר את חשכת הגלות, אלא על ידי עמלה של תורה, שאור התורה הבוקע מהעמל בדברי תורה בוקע ומפציע ומאיר את חשכת הגלות מתוך תוכם של ד' אמות של הלכה.

וידועים דברי רבינו יונה כי החשיכה היא סיבת האורה, ומתבאר בדברי הרמח"ל בדעת תבונות, כי אין הפירוש שהגאולה תבוא 'למרות' הגלות, אלא שחושך הגלות הוא הוא סיבת אור הגאולה, שגאולת האמת תצמח מתוך מתוך החושך, החשכה יוצרת כר פורה לאור הבא לאחריה. ומלכות הרשעה כעשן תכלה.

ולכן נקרא המשיח 'צמח', מפני שהגאולה תפציע כמו צמיחה, מהרקבון של זרע השקר שנרקב באדמה, מפציע וצומח ממנו עצמו אורו של משיח (וכבר האריך בכיוצא בזה רבינו המהר"ל בספר הנצח, יעו"ש).

ט. וחז"ל אמרו על גלות יון שהיא המלכות השלישית הנרמזת בפתיחת התורה בפסוק 'חושך על פני תהום', שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה, שאמרה להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ברור איפוא שהתנגדות יון לישראל נובעת היא מלבד בעיקר מלחמתם כנגד הקדושה, יון רצו להעמיד תחליף (אלטרנטיבה) לחכמת התורה, אבל לא רק בבחינה של חכמה כנגד חכמה, אלא בראותם שחכמת התורה היא חיות של האומה הישראלית, וכמאמר רס"ג שאין ישראל אומה אלא בתורתה, והתורה היא תורת חיים המלמדת אותנו מה יעשה ישראל על כל צעד ושעל, בזה ראו בני יון להעמיד תחליף לתורת ה', והיא חכמת יון, אלא בעוד שחכמת התורה משליכה היא על כל חלקי החיים, בנו אף הם בחכמתם הגדולה (יפיפותו של יפת) את חכמתם על בסיס הבנוי על 'תרבות יון'.

הוי אומר, יון העמידו את חכמתם כנגד חכמת התורה, ומכיון שחכמת התורה היא 'תרבות של תורה', ואינה מתמצית רק בחכמה גרידא, העמידו והעמיקו את התנגדותם בלהעמיד את 'תרבות יון' כנגד תרבותה של תורה.

י. ומהי 'תרבות יון'.

ברמב"ן בפרשת אחרי מות (ויקרא טז) כתוב במילים קצרות כדרכו מהו תוכנם של 'תרבות יון' ו'חכמת יון'. שכאמור עיקר חכמתם בנויה היא על חכמת אריסטו ותלמידיו, ועליו כותב הרמב"ן – 'כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת'. תורתנו תורת אמת היא, ויסודה מנותן התורה אין לה גבול ושיעור, ואין בעל שכל יכול לתפוס אלא עד שיגיע שכלו, אבל אין תורתנו מוגבלת היא בגבול השכל, יסודה הוא חקוק תחת כסא הכבוד, ומה שאין אנו מבינים, יודעים אנו שתורת אמת היא ואין בה נפתל ועקש, ואין החסרון אלא בלומד שאין דעתו רחבה לתפוס את תורתנו לעומקה ולרוחבה. שרשה בשמי מרומים ופירות פירותיה בארץ.

לא כן היא חכמת יון, נקודת המוצא שלה בנוי הוא על שכל האדם, ועל כן אריסטו שהשכיל בדעתו להבין בחכמת הטבע מה שתפס והבין, 'הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו', והגיס בדעתו לחשוב כי כל ענין שלא השיג בסברתו איננו אמת. כה עז הוא מייסדה של חכמה זו, שהגיס בדעתו לחשוב ששכלו הוא הדבר הגבוה ביותר עלי אדמות. זו היא חכמת יון, והיא באה להוות כתחליף לחכמת התורה על ידי חכמת הטבע הנובעת מסיבה ומסובב.

יא. כתוצאה מזו השכילו חכמי יון להעמיד תרבות שיסודה בנוי על הבנת נפש האדם, אריסטו הבין כי האדם ביסודו הוא פראי, וכדי להוציא את פראות האדם במקומות חיוביים בנו היונים מקומות תרבות לבלות את זמן בני האדם, ולכלות אותו בתאטראות וקרקסאות, שכל מהותם ועניינם לייקר ולהעריך ערכי ספורט וערכי בילוי. [ולהבין הענין היטב יעויין בפחד יצחק פורים ענין א, וקח לכאן, שכח ההילול מגדיר את האדם מה עיקר עניינו ומהותו, ולפ"ז כשבני יון העריכו והאלילו את ענין ה'בילוי' כ'אלילות' והפכו את הדבר ל'תרבות', ממילא כל ענין אחר מאבד את חשיבותו] והרי זה שקר, לקחת בכח המדמה דבר שאינו אלא הבל ולהפוך אותו לערך עליון, ממילא דוחק הוא את ערכי האמת אל הצד וגורם להם להתזלזל בעיני הבריות ביחס לחשיבות של ערכי הספורט והבילוי.

נמצא שבני יון ניסו להחדיר שני דברים, כנגד חכמת התורה הם העמידו את חכמת יון שהיא בגדר זה לעומת זה [ובביאור הדברים ראה בפחד יצחק חנוכה מאמר ד, שחכמת יון בנויה על ההכרח, וחכמת התורה על הבחירה, ע"ש דברים עמוקים]. ואילו כנגד התרבות האמיתית שהיא מצותיה של תורה, והם הם הערכים האמיתיים שאנו מגדלים עליהם את בנינו ובנותינו, העמידו היונים את 'תרבות יון', שמהותה היא להחשיב ולהעריך ערכי שקר, ערכים של ספורט ובילוי שיהפכו ל'חשובים' בפני עצמן, כנגד חשיבות חיי התורה והמצוה.

יב. ובזה חולקת היא לעצמה בעל הנסים הודאה על 'להשכיחם תורתך' – כנגד חכמת יון שניסתה לקעקע את חכמת התורה. ועל 'להעבירם מחוקי רצונך' – כנגד תרבות יון שניסתה להעמיד תחליף לחיים האמיתיים חיי התורה והמצות, בתחליף זול של ערכי שקר מסולפים בתרבות של ספורט והבל.

יג. ובזה יובן עוד ענין, שרק אצל היונים מצאנו 'מתייונים' דבר שאין לו דוגמתו בשאר גלויות, שאין לנו מתבבלים או מתכשדים וכדומיהן. והביאור הוא שבני יון ניסו להפוך את עם ישראל ליונים בתרבותם ובמהותם, להחליף את התורה והמצות בשפחה שהיא חכמה פילוסופית, שאינה אלא בורות נשברים אשר לא יכילום המים. ולהעביר את העם הישראלי שינוי מהותי בתוכן חייהם הפנימי, מלחמת תרבות זו נחלה כשלון צורב במפלתה של יון וגרורתיה ובעליית קרנם של הכהנים הגדולים שהחזירו את כבוד התורה הנרמס למקומו הראוי לו.

ונודה לך על נסיך ועל נפלאותיך.​