קנין כסף

קנין כסף

האם מעות קונות מהתורה??? >>> כמה משלם כשלא יודעים בכמה כסף מכר??? >>> האם קנין כסף הוא שווי ותמורה או קנין התחייבות??? >>> כמה צריך לשלם במוחל שטר חוב??? >>> האם יכול להקנות מתנה בקנין כסף??? >>> האם יש חילוק בין כסף קידושין לקנין כסף??? >>> האם ערבון תחילת פרעון??? >>> האם הזכיה בכסף עושה קנין או קבלת הכסף??? >>> מהו גדר מעשה הקנין??? >>> האם במתנה צריך מעשה קנין???

וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה. וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר. וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר. (בראשית כג, יג - טז)
והנה מצינו בגמ' בבבא מציעא (מז, ב) אמר רבי יוחנן, דבר תורה מעות קונות [ברש"י בחולין (פג, א) ביאר, שכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור שלומדים מהקדש שנאמר 'ונתן הכסף וקם לו'], ומפני מה אמרו [מדרבנן] שמשיכה קונה, גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה [וכתב שם רש"י, שאם מעמיד את הפירות באחריות הלוקח הרי משנתן מעות אם תמצא שריפה בבית המוכר שהפירות שם לא יטרח להציל ולכך תקנו שקונה במשיכה שמעביר אותם לרשותו], ומק' הגמ' שהרי סו"ס מי שהדליק את הדליקה ישלם, אלא שמא תפול דליקה באונס ולכך אם זה עדיין שלו יטרח ויציל, וריש לקיש אמר, משיכה מפורשת מן התורה, וחלקו במשמעות הפסוקים,
ובתוס' הקשה ריב"ן, מדוע היה צריך לבטל את קנין כסף שיקנו גם בכסף וגם במשיכה, ותי' שאם היה צריך גם כסף ועשו רק משיכה יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה ולכך תקנו שקונה רק במשיכה, ומבואר שרבנן עקרו את דין תורה שקונה בכסף לקניון משיכה שהוא מדרבנן, ועוד מצינו בגמ' שאמנם שמעות אינם קונות לרבי יוחנן אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו בקנין כסף וקנין דברים.
והקשה הרמב"ן איך יקנה מטלטלין ופירות בקנין סודר, ותי' כיון שתקנו שקונה ע"י חליפין שמחליף תמורת הדבר הנקה בחפץ אחר הרי כל אחד ישמור על ממונו שלא ישרף ולכך לא חלקו ותקנו גם בקנין סודר שיקנה, וכתב הרמב"ן (שם מט, א) שדוקא אם חוזר בו מהמקח הוא בטל שאם קנה בקנין כסף ונשרפו החיטים שהקנין כבר חל והפסיד הלוקח, אלא שתקנו שיכול לחזור בו קודם שישרפו אם עדיין לא משך

הלכה כר' יוחנן

וברמב"ם (פ"ג הל' מכירה ה"א) פסק הלכה כרבי יוחנן, אחד הבהמה ואחד שאר המטלטלין נקנין במעות דין תורה, ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה, וכן מבואר בתוס' וברא"ש.

כשלא יודעים בכמה כסף מכר

והנה הבית יוסף (חו"מ סי' קצט) כתב בדברי הגמ' שבדברים שאינם שכיחים לא גזרו חכמים ופירש רש"י שאם אחז מעות בידו ואמר לחברו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקבלם מיד הלוקח, קנה לוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ומשמע מדבריו כיון שהמוכר לא ידע כמה הם אף על פי שהלוקח ידע כמה הם נקנה מקח וכן משמע מדברי תלמידי הרשב"א, אך הרמב"ם (פ"ה הל' מכירה ה"ג) כתב, הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מנין אלא נטלן באכסרה ואמר לו מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו הדמים קנה, ואפשר שגם אם המוכר ידע כמה הם ולוקח לא ידע כיון שלא הקפיד לשאול כמה הם קנה לוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

אם קנין כסף הוא שווי ותמורה או קנין התחייבות

והנה כתב בשולחן ערוך (חו"מ קצ, א – ב), קרקע נקנה באחד מארבעה דברים בכסף, בשטר, בחזקה ובקנין סודר, וכתב הרמ"א וכדין המקח כך דין שכירות קרקע כל ימי השכירות, וכתב בשו"ע, בכסף כיצד, מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ואפי' נתן לו הכסף על מנת שיחזירהו לו, קנה.
וכתב בסמ"ע (סק"א), שפחות מפרוטה אין חשיבות לקנות בו, ודוקא שנתן לו תמורה לכסף פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה, וכפי שמבואר בשו"ע (סעיף י) שאם לא נתן בפרעו החוב שאינו קונה אלא כנגד מה ששילם, או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה, אבל אין לומר שקונה בקנין זה ע"י שנותן פרוטה ולא יוכל לחזור בו כקנין שטר חזקה וסודר, שהרי קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה, וכן כתב פרישה.
ומבואר ששיטת הסמ"ע שכל קנין כסף הוא דוקא ע"י שמשלם את כל תמורת שווי הדבר הנקנה, ולא מועיל אם נתן לו רק חלק מהסכום או שנתן לו פחות משווי המכר שקנין כסף הוא קנין בשווי המכר.
אמנם בט"ז (סק"א) הקשה על דברי הסמ"ע, דהנה מצינו בגמ' בקידושין (ב, א) שהקשו בהבדל הלשונות בין האשה נקנית להאיש מקדש, אלא לומר שהאשה נקנית בכסף לפי שלומדים בגזירה שוה 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון שנא' בקידושין 'כי יקח איש אשה', ונאמר בשדה עפרון 'נתתי כסף השדה קח ממני', ולשון קיחה נקרא קנין, שנאמר שם 'השדה אשר קנה אברהם', הרי שקנין קידושין נלמד משדה עפרון שהוא קנין קנין כסף ופשוט שקונה אשה דרך נתינה ולא דרך שווי כמה שהיא שוה.
ולכך נקט הט"ז שקנין כסף הוא אינו בתורת שווי ותמורה אלא הוא קנין כשאר הקניינים שקונה תמורת התחייבות שנעשתה ע"י הקניין.
והנה נראה שגם הט"ז סבר שקנין כסף עיקרו הוא שווי ותמורה למקח רק שמ"מ המקנה יכול לקבוע את גדר השווי ולכך גם אם שילם רק על חלק מתמורת הדבר הנקנה וגמר בדעתו לקנות הרי נעשה קנין להתחייב שכבר קיבל את תחילת שווי התשלום.
וכן נראה לומר בדברי הסמ"ע שנקט שבקנין כסף צריך כנגד שווי המקח מ"מ לעניין קידושין מודה שצריך קנין שאמנם הוא קנין כסף אבל מ"מ אינו תמורה ככל קנין כסף אלא שהוא תמורה הסכמה ורצון ואי"ז שקונה את האשה בשווי הכסף אלא שבהתחייבות זו היא מסכימה לקניין ולכך לא קשה קושיית הט"ז מכל כסף קידושין שאינו שווי ותמורה, אמנם יש להקשות בזה שמצינו בתתוספות בקידושין (ו, א ד"ה אז יג, א ד"ה בשם) שלומדים קנין כסף קידושין מכסף קנין וא"כ היה מקום לומר דהיינו שצריך גם שווי ותמורה כמו שמצינו בקנין כסף, אמנם אפשר לומר שאי"ז קנין שקונה את האשה אלא שהוא קנין והסכמה לרצון האשה בקידושין וא"כ השווי אינו נמדד ביחס לכסף.

מוחל שטר חוב כמה צריך לשלם

ובאבני מילואים (כט, ב) כתב ליישב את קושיית הט"ז מקידושין, מדברי הרא"ש (בב"מ פ"א סי' מח) שכתב, שמוחל שטר אינו צריך לשלם כל שווי השטר אלא דמים שנתן, ממה שמצינו בגמ' בקידושין (מח, א) שהמקדש בשטר חוב של אחרים אינה מקודשת לפי שהאשה לא סמכה דעתה וסברה שימחול על החוב, ומבואר שקידושי אשה הם גם שווי ואם מקדשה בפרוטה הרי זה שווי הקידושין ואם מקדשה במנה ונתן לה דינר או פרוטה צריך שיהיה הדינר או הפרוטה בתורת תחילת פרעון שווי הקידושין ונותן לה אח"כ מנה חסר דינר או חסר פרוטה וכמו בשדה והכל בתורת תחלת פרעון ובתורת שיוי ולא לשום קנין.

אם יכול לקנות מתנה בקנין כסף

ונראה נ"מ בין הט"ז לסמ"ע אם אפשר לקנות מתנה בכסף, שלדברי הסמ"ע לא מועיל כיון שאינו תמורה אלא כל מה שעושה קנין הוא רק להתחייב ולא מועיל קנין להתחייב בקנין כסף אלא קנין של שווי ותמורה, ולכך אינו יכול לקנות מתנה בכסף, ולדברי הט"ז שיסוד קנין כסף הוא התחלת פרעון ולא משום תמורה שהוא כעין התחייבות הרי גם במתנה הוא מתחייב ע"י שקונה כסף, וכן סבר בקידושין שקונה את ההתחייבות בכסף.
והנה בתוס' ריד בקידושין (יג, א) כתב שמועיל במתנה כסף, שאם רוצה ליתן שדה מתנה לחברו ואינו יודע לכתוב לו שטר וגם היה השדה רחוק ממנו שלא היה יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו מקבל ממנו פרוטה, ואמר לו הרי שדי קנויה לך בפרוטה זו, מועיל הקנין לפי שקרקע נקנה בכסף, ובמנחת אשר כתב שנראה שסבר כדברי הט"ז שיכול להקנות מתנה בקנין כסף לפי שעיקר דין קנים כסף הוא התחייבות ולא משום שווי.
אמנם באמרי בינה (דיני הקניינים סי' א) כתב, שמבואר כדברי הסמ"ע והביא שכ"כ באבני מילואים, כיון שאין בקידושין כסף אחר אלא כסף קנין הרי הפרוטה היא דמי שווי המקח, ואם אומר בפירוש שאינו נותן תמורת המקח אלא לשם קנין בזה דעת הסמ"ע שלא מועיל.

ערבון תחילת פרעון

ועוד הקשה הט"ז, שהרי כתב הרמ"א (סעיף יא) באמר ערבוני יקון, קונה כנגד מעותיו ואם התנה הכל קונה, ומוכח שאין הקנין כתמורה שהרי קונה כנגד מעותיו, ובסמ"ע כתב ליישב, שערבון תחילת פרעון ויש לו תנאי שאם יפרע שיחזיר לו את הערבון, ואינו בגדר שמירה שאם לא יפרע שיגבה את הפערבון אלא שמתחילת ההלואה הערבון נחשב לפרעון על תניא שישלם, אמנם ברש"י (ב"מ מא, ב) כתב, שערבון אינו תחילת פרעון, ובאבן האזל (פ"א מהל' מכירה ה"ד) כתב, שנחלקו בזה רש"י ותוס' ותלה את מחלקות הט"ז והסמ"ע במחלוקתם.

חילוק בין כסף קידושין לקנין כסף

ובשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"א סי' שנד) הביא ראיה לדברי הט"ז מהגמ' בקידושין (ה, א) שרצו ללמוד שחופה קונה בקידושין מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינה בדין שיקנה, ואם כסף הוא דווקא השווי איך אפשר ללמוד ק"ו לחופה שהיא קנין, וכן הקשה ממה שלמדו שטר מכסף, מה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס, ואם יש שווי בכסף מה הלימוד לשטר, ועוד קשה מכל חייבי לאוין שמתקדשין בכסף הא שם לא שייך שווי דהא אסורה עליו ואינו רק קנין איסור שצריכה גט בקידושין לבד וא"כ לא שייך שם ענין שווי ומ"מ מתקדשת.
אמנם לדברינו שבקידושין הוא גם מדין שווי שאי"ז תמורה לאשה אלא תמורה לקידושין שסומכת דעתה בכך, יתיישבו קושיות השואל ומשיב, שאי"צ שווי ממש אלא כעין השווי בקנין כסף שהוא גמירות דעת שנגמר המקח גם בקידושין צריך שיהיה גמירות דעת על הקידושין אפי' בפרוטה.
והנה הרמב"ם (פ"א הל' מכירה ה"ג) כתב, ובמה יקנה המקח, הקרקע נקנית באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בחזקה, ולגבי מתנה כתב (פ"ג הל' זכיה ומתנה ה"א) הנותן מתנה לחברו אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהם במקחו, אם מטלטלין רוצה ליתן לו עד שיגביה או עד שימשוך, ואם קרקע או עבדים נתן עד שיחיזק וכדרך שיחזיק הלוקח עד שיגיע שטר מתנה לידו.
וכתב בדברי יחזאל, שמוכח בדברי הרמב"ם כשיטת הסמ"ע שקנין כסף הוא קנין של שווי ותמורה, ואינו ככל הקניינים, והוכיח מזה שלא כתב הרמב"ם לגבי מתנה שיכול לקנות גם בקנין כסף, וכפי שביארנו שלדברי הסמ"ע א"א לקנות מתנה בקנין כסף שאי"ז שווי ותמורה

זכיה בכסף עושה קנין או קבלת הכסף

ובשו"ת הר צבי (או"ח ב סי' מ) הסתפק, בסברת קנין כסף, אם זכיית הכסף גורם לקנין החפץ, או דסגי בקבלת הכסף בלבד, ואם נאמר שפעולת התשלומים הוא עיקר הקנין, יש לדון שלא צריך בזה שלוחו של בעל הממון, שכל זה שייך רק שיעשה שליח לזכות בכסף, משא"כ בקנין כסף אי"צ אלא שיהא שליח לקבל הכסף ולא לזכות, ומכיון שהנכרי זוכה בחפץ, א"כ זוכה המשלח בכסף בקנין כסף, וא"כ לרבי יוחנן שדבר תורה מעות קונות, במה קנה המוכר בהכסף, ואם נאמר שקנה במשיכה, הרי סבר שמשיכה לא קונה מהתורה, ואם נאמר שאי"צ קנין יתבאר לפי שבקבלת הכסף אינו צריך לקנות אלא לקבל את הכסף.

מה גדר מעשה הקנין

והנה יש לדון האם בכל מעשה קנין הוא תלוי בגמירות דעת והמקנה והקונה, וצריך את מעשה הקנין ע"מ שיוכיח שדעתם לקנין לפי שדברים שבלב אינם דברים, ולכך צריך לעשות מעשה קנין, או שמעשה הקנין הוא קונה עבור הלוקח שיקנה ולא ראיה על גמירות דעתם, ובמשפט שלום (סי' קצד) כתב שהיה מקום לומר שבכל הקנינים מה שקונה הוא הסמיכות דעת ולכך מועיל בזה דינא דמלכותא או מנהג שהעיקר הוא הסמיכת דעת והמעשה סומך את דעתו, וכ"כ החזון איש (חו"מ סי' כב) בשם אביו, כלל גדול יהיה לך בקנינים שעיקר הקנין שיגמור בלבו להקנות לחברו וחברו יסמוך דעתו עליו, ויש דינים שאמרו חז"ל שבדיבור קונה, ובקובץ שיעורים (בב"ב קל) ועוד כתבו, שמה שקונה הוא הרצון והמחשבה לקנות ווהמעשה מורה על הרצון.
וא"כ אפ"ל שהסמ"ע סבר שקנין כסף הוא תלוי בשווי המקח לפי שבכדי להקנות צריך שיהיה גמירות דעת על הקנין ולכך צריך שישלם כנגד כל המקח שאם לא שילם אין ראיה שגמר בלבו על המקח, והט"ז סבר שבכל קנין המעשה קנין הוא קונה ולכך גם אם לא שילם את כל שווי המקח כיון שכבר עשה מעשה קנין הריש שאר החוב יהיה הלואה וקונה.

אם במתנה צריך מעשה קנין

והנה בפני יהושע (גיטין עז, ב) כתב, שבמתנה נקנת ע"י דיבור בלבד וכל מה שצריך מעשה קנין הוא רק שלא יוכל לחזור בו, שהוא הוכחה על הדיבור אבל עצם הקנין כבר חל קודם, וא"כ גם לדברי הסמ"ע שעיקר הקנין הוא במחשבה ובכוונה לזכות הרי מועיל הקנין במתנה גם בלא מעשה רק שעושים מעשה שלא יוכל לחזור בו.
והנה בנתיבות המשפט (קצ, סק"ב) הביא ראיה מדברי השו"ע (סעיף ב) שאפי' נתן המקונה למוכר אתת הכסף ע"מ שיחזיר לו קנה, וא"כ מוכח כדברי הט"ז שאין הכסף כשווי המקח לפי שהיה תנאי שיחזיר לו, אמנם אפשר לומר שהרי מצינו לענין ד' מינים שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ויכול ליטול לולב של חברו ביום הראשון עי"ז.