ראש השנה – חלק ב'

​

ה. וכולן נסקרין בסקירה אחת, יל"ע היכי משכחת לה שיהא יום ראש השנה אחד בכל העולם כולו, והנה מובא בשו"ע סימן תקצ"א סעי' ח' לא יתפלל ביחיד תפילת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות היום, וכתב המ"ב ס"ק י"ד דבשלשה שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו, ושמא יעיינו בדינו ביחוד ומי יצדק, אבל כשהוא מתפלל בציבור הן קל כביר לא ימאס.

ומאי דנקט ראש השנה, הא בכל יום הקדוש ברוך הוא דן עולמו בג' שעות ראשונות, דשם אינו אלא לפקידה בעלמא לאותו יום, אבל בראש השנה הקב"ה דן לכל השנה ולפעמים לשנים רבות כו'.

א"כ שוב לפי האמור יל"ע היכן יש רגע אחד בתוך אותן ג' שעות שלכל העולם כולו הוה יום הדין?


​

ו. הקשה הר"ן כיון שאדם נידון בראש השנה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואתו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן נמצא שהכל נידון בראש השנה?

ותירץ הר"ן שג' דברים נידונין לכל העולם, כלומר בשלשה זמנים הללו השנויין במשנתינו העולם נידון בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן ובחג על המים, אבל בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו, ע"כ.

ויש לשאול לפי תירוץ הר"ן בשלמא מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה מי ברעב מי בצמא על היחיד ניחא, אבל איך אומרים ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע, דמשמע דבראש השנה דנין על הציבור בענין השובע והרעב, ולא בפסח?

ותירץ הריטב"א בשם אחרים ד"רעב ושובע" היינו רעב של מהומה, שהבריות אוכלין ואינן שבעין, וזה דין האדם בעצמו בראש השנה, אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטה, בפסח הוא, וכן פירש ר"ת.


אבל הריטב"א סובר דאה"נ מה שאנו אומרים ועל המדינות בו יאמר כו' אין זה כמשנתינו, ולהלכה אנו סוברים שדין הכל – כלומר כל הארבעה פרקים ששנינו במשנה הוא בראש השנה.

וחולק הריטב"א בזה על הר"ן, דלעולם אין היחיד נידון כלל בראש השנה משלושת הדברים הללו של תבואה פירות האילן ומים, עי"ש.


​

ז. נאמר בתורה בפרשת פנחס ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו "יום תרועה" יהיה לכם.

ונאמר עוד בתורה בפרשת אמור דבר אל בנ"י לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש.


ולמדו בברייתא ראש השנה ל"ג ב' שיש לתקוע בראש השנה תרועה, וכן שיש לתקוע תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה ממה שנאמר ביום הכיפורים של שנת היובל "והעברת" שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים "תעבירו" שופר בכל ארצכם.


יש כאן פעמיים לשון העברה דמשמע קול פשוטה, הוא למדנו שמלבד התרועה יש לתקוע גם פשוטה לפניה ולאחריה, וראש השנה נלמד מיום הכיפורים מגזירה שוה של שביעי שביעי.


עוד למדו חז"ל שצריך לעשות את הסדר הזה "תקיעה תרועה תקיעה" שלש פעמים כיון שנאמר בראש השנה שתי פעמים "תרועה" וביום הכיפורים של שנת היובל נאמר פעם אחת "תרועה" למידין בגזירה שוה זה מזה להעריך בשניהם שלש פעמים לעשות כסדר הזה "תקיעה תרועה תקיעה"!

נמצא שיש לשמוע בראש השנה סך תשע קולות מקול השופר!


​

ח. הנה על הפסוק יום תרועה יהיה לכם נאמר בתרגום "יום יבבא" ופירוש יבבא היינו בכי כפי שלמדים מאם סיסרא שנאמר בה בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בושש רכבו מדוע אחרי פעמי מרכבותיו, שהוא לשון בכי.

ונחלקו תנאים בראש השנה ל"ג ב' בביאור תיבת "תרועה" מהו אופן הבכי שציותה עליו התורה, האם הכונה ל"גניחה" דהיינו קולות ארוכים – כדרך החולים שגניחותיהם ארוכות, או שהכונה "יללה" שהם קולות קצרים כדרך האדם שמקונן.

אם הכונה "גניחה" שהם קולות ארוכים צריך לתקוע "שברים", ואם הכונה "יללה" שהם קולות קצרים צריך לתקוע "תרועה".


​

ט. בגמ' ראש השנה ל"ד א' מבואר דמחמת שנחלקו תנאים הנ"ל מהי "תרועה" שציוותה עליו התורה האם שברים או תרועה, תיקן רבי אבהו שצריך לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה!

והקשו בגמ' כיצד מועיל "תקנת רבי אבהו" לצאת את ידי הספק, הרי אם באמת צריך לעשות מן התורה "תרועה" הרי ש"השברים" מפסיקים בין התקיעה הראשונה לתרועה.

ותירצו, שאמנם תיקן לתקוע תשר"ת וגם תר"ת.

עוד הקשו בגמ' שאם באמת צריך לעשות מן התורה "שברים" הרי שהתרועה מפסיקה בין השברים לתקיעה.

ותירצו, שלכן תוקעים גם תש"ת.

שוב הקשו בגמ' כיון שתוקעים תר"ת וגם תש"ת יצאו ידי חובת כל הספיקות, ומדוע הצריך רבי אבהו לתקן שיתקעו גם תשר"ת.

ותירצו שרבי אבהו הסתפק שמא ה"תרועה" של התורה היא גם גניחה וגם יללה, כלומר גם שברים וגם תרועה.

והקשה הרמב"ן ז"ל בדרשה לראש השנה מהיכי תיתי תיקן רבי אבהו לתקוע גם תשר"ת, הרי נחלקו תנאים רק אם תרועה זה גניחה או יללה א"כ סגי בתקנת תר"ת ותש"ת אבל תרוויהו יחד לית מאן דאמר?

ותירץ כיון דלתנאים לא וזיתה קבלה ברורה מהי תרועה שאמרה תורה, לכן חשש רבי אבהו גם שתרועה היא גניחה ויללה גם יחד!


​

י. יש בסוגית תקנת רבי אבהו שאלה גדולה? כיצד יתכן שעד תקנת רבי אבהו היה ספק אם יצאו ידי חובת מצות תקיעת שופר? שאלה זו הביאו הראשונים ז"ל שנשאל רב האי גאון.

והריטב"א הקשה עוד כיצד יתכן שהיו מסופקים במצות התקיעות, והרי ראו איך נהגו אבותיהם וכן אבות אבותיהן עד משה רבינו?

ותירץ רב האי גאון ז"ל שלא היתה מחלוקת בעיקר הדין כיצד יוצאים ידי חובת המצוה, דבאמת יוצאים ידי חובה בכל האופנים, לפי שכולם נכללים בלשון "תרועה" שאמרה תורה, אבל מכיוון שאכן אפשר לצאת ידי חובה בכל האופנים ממילא היו מקומות שנהגו לינאו באופן אחד, ומקומות אחרים שנהגו לצאת באופן אחר, ונראה היה הדבר כמחלוקת, רצה רבי אבהו להשוות את המנהגים לכן תיקן שיעשו בכל המקומות כולן את כל האופנים יחד כדי לצאת ידי חובה!

ובשערי שמחה להרי"ץ גאות ז"ל הוסיף עוד על דברי רב האי גאון ז"ל שרבי אבהו לא חידש תקנה זו אלא היא נהגה מימי נביאים הראשונים.​