רוֹצֶ֣ה ה֖' אֶת־יְרֵאָ֑יו אֶת־הַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ

פרק ב'

היאך תשכונה היראה והאהבה יחדיו?!​

הקונוטציה של פחד ויראה משתקת רבים מאנשי החומר השקועים בהבלי העולם, הם חשים כאילו מביאים לפיתחם דרך חיים שרק תפחיד אותם, תצמצם את חייהם עד שיהיו פוחדים ויראים תמיד. החשש ה[לא] מוצדק הוא - שהלוא תדר שכזה פוגע באיכות החיים החופשיים, בריאות הנפש והנאותיה. בהבינם רק את שפת הדיבור האנושית מקשרים רבים את מושג 'יראת' שמים ו'יראת' חטא לכלל ההבנה הפשוטה של אדם והרגשתו הטבעית מול כל גילוי של פחד גשמי וחומרי. והרי הכול יודעים כי פחד אינו טוב, כי פחד, ובמיוחד זה התמידי - שמשתק ומצמצם את החיות. וזו טעות.

גם חכמינו הקדושים נדרשו להצביע על שני סוגי תנועות נפש הנגזרות מן החרדה והפחד, מצד אחד הפחד מצמית ומצמצם, וחוץ מזה הוא גם זורע הרס של התרחבות, בבחינת "ותתחלחל המלכה מאד"... ותחושות פיזיולוגיות ביולוגיות מתרחשות בגוף הפוחד משותק האימה. אז האם יהודי צריך לחיות בחרדה?! ביראה?! התשובה היא כמובן כן! כי הלוא הציווי הנשגב: "ויראת מאלוקיך", כתוב יותר מפעם אחת בתורה הקדושה. התורה בפירוש דורשת יראה, זו מצות עשה ממנין תרי"ג מצוות, ואי אפשר להתעלם ממנה.

חרף הבהירות הזו, נשמעים יותר ויותר קולות של מחאה ואנחות רווחה, אין הבריות חפצות דווקא בפריקת־עול, אלא יותר בחופש, בחיים פחות נושאי אחריות, ובמיוחד בתדר המרגיש האנושי, כאשר הוא חש כי מצמצמים אותו, כי גורמים לו את ההיפך מהחיות הפנימית שלו. המושג 'יראת שמים' הפך בימינו לערטילאי ומופשט, ההתנייה של אדם גשמי חזקה יותר ממנו, כי הוא מגדיר דברים לפי איך שהוא מרגיש אותם, את ההגדרה של אדם בימינו מול 'יראת שמים' עלינו לסתור מיידית, משום שהיא פוגעת בדרך האמיתית בה ישכון אור היראה האמיתית מאל גדול איום ונורא.

התנועה של יראה כלפי הבורא יתברך, הנדרשת מכל נברא המכיר בו, אינה מתרחשת כתנועה האנושית הפשוטה, המוכרת לנו משאר פחדים. כי המקור של היראה הזו נובע ממקור האהבה גמורה להשם־יתברך, בבחינת "אין אוהב שונא", וכדברי הרמב"ם הידועים, בהלכות יסודי התורה: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות - - - ההגדרה של יראה במובן האלוקי שלה, היא הגדרה של יראה שלא לפגום באהבה העליונה הנגולה לפניו. ליראה עליונה זו שלבי השגה ברורים, אין אדם יכול לקפוץ אל 'יראת הרוממות' זו מתוך מקומו החומרי שאינו מרגיש, המנעד של אדם חומרי מול האיכות הגדולה של אהבה עליונה – יכולה להתפרש ובצדק, כ'דמיון' בעלמא, הוא אוהב את מה שהוא נוטה להגדיר כטוב, אך אינו אוהב באמת... לאהוב את ה' באמת בא מתוך הכרה ברורה בגדלותו. יראה ואהבה באות ביחד, בהכרה חושית פנימית הנוגעת לכל נימי הנפש, ללא סייג וגבול. [אף שדברי הרמב"ם מוסבים על יראת הרוממות האמיתית והנכונה, שבאה אחרי האהבה, כמבואר בדבריו בפירוש, אך אנו משאילים את לשונו הקדוש, גם לדרגה הנמוכה שאנו דנים בה, כי גם אם היא נמוכה, היא הצעד הראשון בתוך ארמון קירבת האדם לבוראו, לבל יהין לדלג על היראה תתאה, היראה מהעונש, חלילה, ואחריה באה האהבה, ואחריה, כדברי הרמב"ם - נרתע וכו'... אלא שגם כאן כדאי להבין, שהדברים קשורים - ללא הכרת הבורא, בזיכוך אחר זיכוך, הכל דמיון אחד גדול, אף שבוודאי יש לכל תנועה קדושה - קבלת שכר.

מהו האוהב באמת?! האוהב האמיתי יודע שיש מחיר לאהבתו, לכן הוא מוכן להשקיע ולוותר כל מה שנצרך לוותר, כדי שמושא אהבתו לא יחמוק ממנו, תנועת המשיכה שלו למקור אהבתו היא היראה,מתוך הבנה עמוקה לתגמול של כל בחירה שיבחר, הוא בוחן את עצמו מול כל תנועה שהוא נע לעבר אהבתו הגדולה כדי שתנוע נכון ותשיג את חפץ האהבה הכמוס. כאשר אדם כזה חווה אהבה אמיתית, שיש בה מן האמת, ונובעת מתוך פנימיות הלב האוהב, הוא ירא ממש שלא תפוג ממנו האהבה הגדולה, ונמצא, שהוא שוחה בים האהבה הקסום עם יראתו המופלגת. ההרגשה של יראה כזו היא להיפך מהתיאור דלעיל, ההיפך הוא הנכון, ולגמרי.

רבי נחמן מצביע על התדר המיוחד הזה, בדבריו בשיחות הר"ן (סימן קב), הוא מביא לראיה את דברי הפסוק במשלי (י, כז): "יראת ה' תוסיף ימים", לנגד שכל היראות וכל היסורים שיש לאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו וכו', אבל כל היראות וכל היסורים שיש לאדם מחמת יראת ה', הם מוסיפים ימים וחיים... כלומר, היראה הזו אמורה להביא את האדם לתוככי עולם האהבה הגדול, שבו יש את הכל, בכל צומת בחיים, האהבה הגדולה הזו תעטוף את האדם האוהב באמת, להצליחו בחיי הקסם שלו.

האוהב האמיתי אינו מדלג על שום שלב בדרך לאהבתו, השלבים מאד ברורים, המפסיד חלק מהתדר שלהם, מאבד את היופי של התמונה בכללותה, משום שהבסיס של אהבה היא לאהוב ולדעת את מי אוהבים, כאשר אדם אוהב את ה' מתוך עידון בלבד, הוא לא אוהב את ה', הוא אוהב את החופש והנוחות שלו. כי באהבה, כידוע, אין חופש תמיד, וכל אדם שחווה את קסם האהבה מוכן לכבול את עצמו בכבלי האהבה ולשקוד בכלאה כמו היושב בארמון מרהיב ונהדר ומתענג ממנעמיו.

אז כדאי לשכוח לגמרי את ההתניה המעוותת הזו של יראה מפחידה, אלא להבין, כי מתכונות הנשמה הקדושה באה תכונה של יראת הנברא מפני בוראו, באורח טבעי ושרשי, ובחיצוניות היא מתבטאת בחרדת הקיום האנושי, שאדם חש על חייו ונפשו, ומפחד ממש בכל פעם כשהוא חווה איזה שהוא צמצום החיים, כך הנשמה הקדושה, היא יראה ממש כשהיא מרגישה את הריחוק הטבעי שלה מ'אור פני מלך חיים', אך האדם הנוטה להרגיש ביראה זו, תנועה שלילית ונרתע ממנו, הוא בעצם מרדים את צרכיה של הנשמה, בכך שהוא לא מכיר בקיומה או מתעלם מצרכיה הבסיסיים.

אם תראו אנשים 'יראי שמים' והם עצובים, אם תפגשו באנשים שנטל היראה הוא למעמסה עליהם, גם אם אינם מורדים בה במאומה [לא כל כך יתכן במציאות, אבל נניח...], האמינו נא, כי הם לא הצליחו להשיג ולהבין אפס קָצֶהָ של אותה יראה שלימה, שאינה אוהבת ומתאהבת, יראה משתוקקת - משתתקת באימה ובאהבה ביחד, בלי שום פירוד בין התכונות, המנוגדות לכאורה, האלו, בבחינת 'יראתי מתוך שמחתי'.

ההיפך הוא הנכון, דוד מלכא משיחא, אומר: "רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו", שימו לב, איך שתי תנועות, שלכאורה הן קוטביות ומנוגדות זו לזו, היראה והחסד באות יחדיו כתפורות באריגה אחת היטב בפסוק הנפלא הזה, אלו דרכי היראים האמיתיים, שה' רוצה בם, הם אותם אלו המייחלים ל'חסדו', היינו לאהבתו, מתוך ידיעה ברורה ועמוקה כי ה' הוא מקור החסד והאהבה. יראתם של ייראיו יתברך, היא יראה של אוהבים! שמאד לא רוצים לצער או להפסיד את מי שהם אוהבים - והיראה גוררת את האהבה, וממשיכה להתגבר מתוך תחושה שאסור להפסיד את זה, בשום פנים ואופן.

בסיכומו של דבר, אפשר להגיד נחרצות, כי אי אפשר לאהוב באמת את ה' אם לא יראים ממנו. אם כן חשים אהבה כלשהי - נטיה חמודה של להיות בפנים ולחשוב כאילו אני בפנים - זה די טוב, אמנם ילדותי, אבל יש בזה קדושה, וזו מתנה כשלעצמה, אבל בשום פנים ואופן, אין היא האהבה העליונה הנדרשת מאתנו, כי כמה שזה נחמד להרגיש אהבת ה', אפילו בדמיון ובסיפור שלך, כי זה באמת מחמם את הלב, אך אהבת ה' אמיתית באה אך ורק אחרי מיסוד עמוק של מדת היראה בנפשו של האדם, יראה מוחלטת שהרבה שלבים לה, הראשונה היא האמונה המוחלטת והנוכחת בלבו ובנפשו של אדם - שה' משכיר ומעניש, ונוכחותו נמצאת גלויה במדעו.​

פרק ג'
מתיקות היראה​

נעים זמירות ישראל, דוד מלכנו משיחנו, מזמר במזמור קדשו: "אשרי אדם ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאד". אפשר לקרא את הפסוק הזה כשכר עתידי, אשרי האדם שזכה ליראת שמים וכו', שבזכות זו יזכה למה שיזכה. אך נתן בזהירות לחשף עמק נוסף במלים האלו. האשר שכל בני העולם רודפים אחריו, הוא אשר שבא כתוצאה מיראת ה', משום שלשם כך נתנה לאדם מדת היראה,

כל מה שאדם מפחד בחייו, כל התכונה הזאת בכלל של "אשרי אדם מפחד תמיד", היא תכונה שהועידה הבורא למען יזכו בוראיו לירא מפניו, ומכח זה לחוש באור הגדול של היראה. וכמו שכתוב: "והאלוקים עשה שיראו מלפניו", כל מדת הדין והגבורה שיש בעולם היא המידה שהוכנה למען ייראו בני העולם את בוראם.

וכמו כן סופו של הפסוק: "ובמצוותיו חפץ מאד", הרצון לחפוץ ולחשוק בדבר כלשהו בחיים, מקורו בחפץ הנשמה להמשך אל הטוב המושלם שאין טוב אחריו.

מי הוא האדם המאושר? זה האדם שתכונות נפשו המולדות מדייקות את עצמן במהלך חייו. אם אדם ממלא את תפקיד תכונותיו כראוי, ומספק את עצמו במילוי תנועות התכונות אלו בצמוד למטרת הווצרותן של תכונות אלו, הרי שהוא מרגיש את הנעימות של התכונות שמתאזנות לכלל צביונן הנכון, לא כן כאשר יתעלם מצרכיו הרוחניים הבסיסיים, לא עליו התכוון דוד באמרו 'אשרי', וכל אדם יכול לבטא את מה שהוא ההיפך מ'אשרי', בזכרונות נוגים על תלאות שפקדוהו מבלי שיצליח לתת עצה לעצמו.

האמת חייבת להאמר, הירא שאינו מרגיש את מתיקות היראה, ואין הנועם המענג ננסך בכל ההוויה שלו, הרי שברור שאינו ירא את השם כלל, לפחות אפשר לומר, שאת ה' הוא אינו ירא כראוי, כי כל תזוזה לעבר ה' – היא אמורה להיות מענגת בלבד, כי "עוז וחדוה במקומו", ואין לה דבר עם היראה והפחד המוכרים לו מהליכות החיים שלנו, והחרדות האנושיות הבלתי נעימות בעליל... הירא את ה' – נדבק בו, ומכיר עד מהרה באהבתו הגדולה של הבורא הקדוש והנורא, כי היראה מצד עצמה גוררת עמה את האהבה, כי אין הירא יכול לירא, כי אם כאשר הוא זוכה להכרת הבורא, והכרת הבורא היא תוצאה מההתבוננות מתמדת בנפלאות נוראות גדולתו של יוצר בראשית, וזה מביא אותו לאהבה עצומה לבורא יתברך שנתן לו את הזכות להיות בהתקשרות עמו, ואפילו על ידי יראה.

מתיקות היראה היא סוד גדול ביותר, יראה ללא מתיקות – אינה היראה שעליה נדרשנו למסור את נפשנו, גם הפחד מהעונש המעותד לבוא על עוברי רצונו של הבורא, אינו פחד חיצוני ומושלל כמו שחושבים רבים, 'יראת העונש' היא שיעור עמוק ביותר. כי כאשר אנו מדברים על עונש אלוקי, עלינו להבין כי אין המדובר כאן במשג 'עונש' המוכר לנו ממהלך חיינו, כי אדם המעניש אדם, יענישנו מפני שתי סיבות, או שהוא רוצה שהוא לא יעשה את הדבר הרע הזה שוב, וכאשר יבין שיש תגמול לא נעים למעשיו, לא יחזור עליהם עוד. או שרוצה לנקום בו על שהרע לו, ולכן יקבל עונש – רעה תחת רעה.

לא כן העונש האלוקי, אין בו את שתי הסיבות הללו, אין העונש שלאחר החיים מיועד לחנכו, וכל שכן שלא לנקום ממנו, כי אם אמנם אכן "אל נקמות ה'" (תהלים צד, א), אך זו נקמתו ברע העולמי, ולא מתייחס לגבי עונש הנשמות שחיו בעולם הזה. ומהו אם כן, העונש הרוחני הקדוש הזה? העונש הזה הוא זיכוך שמביא ניקיון לאדם העתיד להשתתף באירוע נוצץ, עונש שהנענש חפץ בעונש הזה, משום שהוא מותיר אותו נקי, וזה מה שהוא רוצה להיות בהתכלל נשמתו באור העליון.

כאשר מתבוננים בדבר זה, נרעשים אנו מאד, משום שאם בורא עולם בעצמו מתעניין בזיכוכי, הרי שהעונש הזה הוא קרבת אלוקים הכי גדולה שתיתכן, משום שאין העונש נגדי כי אם בעדי ולמעני, הן אמת, שהעונש הוא הרבה יותר מ'לא־נעים', וזה נורא ואיום, אבל זה הזיכוך שאנו נעבור, אם לא נעשה את הזיכוך הזה כאן ועכשיו, כמבואר במסילת ישרים. על ידי זיכוך הנשמה כאשר היא בתוך גוף, והיא עושה את רצון קדשו של בוראה מתוך קשיים, ומסירות והתמסרות אף בתוך ההסתרה הכי גדולה של העולם הזה, בכך אנו מונעים מעצמנו את הזיכוך הנוראי ההוא, ממעיטים אותו בכל תלאה שאנו נתקלים בעולמנו בחיינו, ואנו מודעים לתהליך של כל דבר, אנו מול הבורא, אנו יוצרים במו ידינו את העתיד שלנו, לאחר שתפרח הנשמה מן הגוף.

לכן צריך להסתכל על יראת העונש בדרך חדשה, אין אנו יכולים באמת להשיג את עומק העונש דלעתיד רק על ידי אמונה, ומי שזוכה לאמונה כזו, שהיראה הזו מפרידה אותו מאי קיום רצונו יתברך, הרי שאמונתו התפשטה בכל ההוויה שלו, והוא מושלם בקרבת אלוקים, אף כי היא מדרגה מאד מסוימת, אבל בתוך המדרגה הזו, יש מקום לעלות ולעלות, עד שעולים אל מדרגה עליונה של יראת הרוממות, שעוד נדבר עליה בהמשך המאמרים.

אבל הזיכוך והבירור הראשון של ענין יראת העונש, הוא - שאני ירא מלגרום לנשמה כזו להיענש, כי זה לא היה רצון השם יתברך, ואני לא הייתי צריך להיות נענש, ואין זה גם רצוני, ולכן אני יירא מלהגיע למקום הזה, ואני עושה את הזיכוך שלי בדרך חוקית, כאן בעולם הזה, כרצונו של הבורא, היינו לא הכאב 'שלי' הוא המניע לעבודת השם, שזו מדרגה מאד נמוכה במדרגות ה'יראת הענש', אלא הכאב הפנימי של הנשמה, שרוצה להיות מזוככת, שרוצה להיות מרואי 'אור פני מלך חיים', מבינה הנשמה, כי אין עונש יותר גדול מאשר להיות מרוחק משולחן המלך ולא לחזות בפניו המאירות, ולחיות חיי חושך נטולי קרבת אלוקים חי, זה ממש מפחיד, וזו 'יראת העונש' המביאה לשמחה גדולה מאד, בהיותנו מקורבים ואהובים אצל השם יתעלה, הרוצה בזיכוכנו. וזו דרגה גבוהה יותר ומבט יותר מעמיק באמונת 'יראת העונש', שהיחס אליה לא כפחד מעונש [בדרך של 'דאגה לעצמי'] אלא כאמונה, ואמונה היא דבקות, ובכל מדרגותיה היא מביאה אל "קרבת אלקים לי טוב".

בדורנו, התודעה של 'א'ל מעניש' – מרחיקה אותם מלהתקרב לזה בכלל, ונמצא שהאמונה בשכר ועונש, חוסמת אותם מלהרגיש חיות בדרך הקירבה אל השם. הסיבה לכך, היא התרחקות התודעה מהנקודה הפנימית של שכר ועונש, ובכך אולי נבין איך תיתכן 'מתיקות' ביראה, כאשר מדובר ביראת העונש, מה מתוק בזה, שאיענש על כל דבר שאני עושה בעולם? אמת שזו יראה, אבל מתיקות?! כאשר נצא מתוך הקופסה של הגדרות, ונסתכל בדרך כללית על התמונה, על מסע נשמתנו לעבר האור שלה, שהיא נוסעת לטוב ולתיקון, ומתנה טובה נתן לנו השם, שאת הרכישה המוכרחת לפני ההילולא הגדולה, אנו חייבים לבצע, כדי שלא נבוא לשם בלעדיה, חלילה, ואז העניינים יהיו קשוחים יותר, כי שם אין להשיג את מה שאפשר להשיג פה, הרי שהידיעה אודות ה'שכר והעונש', אמורה לקרב אותנו יותר אל שולחן המשא ומתן, לא רק בגלל העונש הלא נעים, אלא מתוך מודעות למה שאנו עושים פה בעולם הזה, ואנו מתחילים להכיר בטיב הלבושים שאנו תופרים לעצמנו ולמעננו.

ואין צריך לומר, שכאשר אדם זוכה אל היראה העליונה, בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכידוע, שהיראה הזו באה לאדם לאחרי השגת האהבה, בשיא העומק שלה, כאן כבר מדובר בדבר אחר לגמרי, זה שיא השיאים של הקירבה למלך, לאב, לאהוב, יראת הרוממות, שלנוכח הרוממות הבלתי נתפשת שמתגלה בהשגת הזוכה לכך, הוא עומד משותק מול הגדלות הזו, הוא מבקש להיות נשאב אל גדלות הבורא ולהתאפס שם בזרועות האינסוף.​