שני פנים ביום ראש השנה - דין ומלכות

אנו נצבים ועומדים סמוך ונראה לפתחה של שנה חדשה, והיום העומד בראשה, הלא הוא 'ראש השנה' - יום בו הקב"ה ברא את אדם הראשון ובזה התבטאה מלכותו ביחס לבני האדם -אין מלך בלא עם, ומידי שנה בשנה הקב"ה יושב ביום זה על כס המלכות מעביר את נתיניו במשפט וסוקר את כל מעשינו משך השנה. בכל קטעי התפילה שזורים תוארי המלכות שאנו מכתירים את הקב"ה, ומצד שני אנו גם מזכירים את אימת הדין ומתחננים שהקב"ה יגזור עלינו חיים טובים, ומצד שלישי ראש השנה הוא יום טוב, כך מזכירים בתפילה וכך זה מתבטא בחיובי האכילה והשמחה.

אבל ברשותכם: נעצור לרגע וננסה להתבונן מעט, האם יום הדין –ראש השנה המבטא חרדה ואימה "מתאים" שננהג בו באכילה ושתיה כמו בשאר ימים טובים? לא יותר מתאים שננהג בו בשביתת אוכל -צום, כמו ביום כיפור, והרי למה הדבר דומה: אדם העומד למשפט על חייו -'פותח שולחן במסעדה'?..או נמנע להכניס דבר לפיו?! האם זו לא סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים -על פניו יותר מאשר סתירה רעיונית, יש כאן קושי מעשי איך להביא לידי ביטוי את השמחה מאידך והיראה מצד שני ("גילו ברעדה") ולשלב בין השנים בלי למתוח את החוט לכאן ולכאן.

אז איך באמת מישמים את שני ההנהגות הללו למעשה בראש השנה? ובכלל האם יש קשר בין יום המלכת המלך, ליום הדין מבחינה רעיונית?

בכדי להבין את מהותו של יום ראש השנה -וממילא גם יפתרו השאלות שהעלינו- נפתח במשל –"הצאר הרוסי 'הראשון' מת, ואת מקומו ירש בנו -הצאר השני. בשבוע ההכתרה 'הצאר' הסתובב עם פמלייתו ברחבי המדינה, האזרחים התקבצו ובאו לחזות בזיו פניו של המלך. במעמד אלפי אזרחים החל טקס ההכתרה, ואחר שענדו את הכתר לראשו, הכניסו לפניו שורה של אנשים עם אזיקים לידם, לבושים בלויי סחבות ושערם פרא. התברר שאלו אסירי עולם שנעצרו על עבירות פלילות חמורות. המלך הסתכל על כל אחד מהם, לקח את הטופס שהגישו לפניו וחתם בחותם המלכותי. חתימה ששווה חירות, המלך חנן אותם על סמך התחייבותם שלא לחזור לסורם, וכעת הם משוחררים לכל ימי חייהם. ילד קטן שנכח במעמד ההכתרה, שאל את אביו 'מפני מה כל זה נצרך כעת? תוך כדי הכתרת המלך להביא את הפושעים ולחנון אותם האם זה לא טרחה למלך? לא עדיף שאת החנינה יעשו במועד אחר? ענה לו האב: בני זה לא טרחה למלך, ולהיפך זו דרישת המלך שיביאו בפניו את הפושעים. והחנינה היא בעצם חלק מהכתרת המלך, זה מבטא את מלכותו לשחרר אסירי עולם דבר שאין לשום אדם הרשות והכח לעשות, וכך יראו האזרחים כולם את תוקף מלכותו שלו, וכמו עכשיו כך גם בשנה הבאה המלך יציין את שנת מלכותו בחנינה לפושעים".

וכעת לנמשל: הדין והמשפט מלבד שהם בין הכלים הניהוליים של כל מלך, אבל בעיקר הם מלמדים על כוחו ועל תוקף מלכותו. הקב"ה מאהבתו לעם ישראל עורך את המשפט דווקא ביום מלכותו שאז גם לפושעים ביותר הוא מעניק חנינה על פשעיהם משך השנה, כל עוד הם באים בבקשה ומקבלים על עצמם להשתנות ושלא לחזור לסורם, המלך מעניק להם חנינה. בכך גם נבין מדוע אין סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים, משום שראש השנה הוא גם יום מלכות –הכתרת המלך, וגם יום הדין והמשפט, ועל כן אנו מצויים לשלב את שניהם יחד, מצד אחד לשמוח בהמלכת הקב"ה וזה עושים בין השאר גם באכילה ושתיה ומאידך אנו יראים מחמת הדין שגם הוא חלק בלתי נפרד מתוקף מלכות הקב"ה. ושוב על השאלה איך עושים את זה בפועל זה הרבה מעבר לשאלה רעיונית, ב"ה עם הרבה עבודה ימים קודם ר"ה נהיה מוכנים כמו שצריך.

ובחכמת שלמה או"ח הלכות ר"ה מביא באריכות נפלאה את הקושיא הזו, ותוכן דבריו בישוב הדברים, שיום ר"ה צועד בשני מישורים המישור הפרטי -האדם, והמישור הכללי -עם ישראל בכללותו. ואכן במישור הפרטי של כל אדם ואדם הנדון על גורלו, האדם פוחד ורועד מאימת הדין הצפוי לו אחר שלא ידוע לו מראש תוצאת גזר הדין, אך מאחר ומובטח לנו מראש קיומו הנצחי של עם ישראל (כמו שאומר המדרש על הפסוק בפרשתנו "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם" לשם מה? "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כרת עמך היום" ובזה מבאר המדרש, שמשה מפייס את עם ישראל שהם עדיין ניצבים חיים וקיימים למרות כל קללות התוכחה של הפרשה הקודמת - כי תבא) ותוצאת דין זה ידועה לנו מראש בשל אותה כריתת ברית בין האלוקים ועמו ישראל על כן יש גם סיבה לחוג ולשמוח ביום ר"ה. ומכאן שקיומו של כל אדם בפני עצמו יכול ויהא חשוב, בעיקר בעיניו שלו, אך היא מקבלת משמעות אמיתית ואף נצחית בעיקר כשהוא מביט על עצמו כחלק מכלל עם ישראל. שכן הברית של ה' עם כל אחד מהאדם בישראל הנה כאורך חייו של האדם, אך בריתו עם 'עם ישראל' נצחית היא.