תפילה בציבור - חלק א' | פורום אוצר התורה

מעלת התפילה בציבור

איתא בגמרא ברכות דף ו' ע"ב, וז"ל:

"אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' (ישעיהו נ, ב) מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".

היינו שמבואר בגמרא שיש ענין שיהיו עשרה אנשים בבית הכנסת – לכאורה משמע בזמן התפילה, ואם אין עשרה הקב"ה כועס.

ועוד איתא שם בגמרא (ברכות דף ז: - ח.), וז"ל:

"א"ל רבי יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר א"ל מאי כולי האי א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אאימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (ישעיהו מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה) הן אל כביר ולא ימאס וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם אמר ר"ל בכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר (ירמיהו יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנא' (ירמיהו יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם. אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי א"ר אחא ברבי חנינא מאי קרא (משלי ח, לד) אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים".

מבואר בגמרא שיש ג' דרגות בתפילה. א' – להתפלל בבית הכנסת. ב' – להתפלל עם עשרה אנשים. ג' להתפלל ביחידות בזמן שהציבור מתפללים. ומכל מקום חזינן שעיקר התפילה הוא בציבור, וכמו שמוכיחה הגמרא מכמה וכמה פסוקים.

ומסתבר שאין מעליותא בבית הכנסת לבד, אלא אך ורק כשיש שם עשרה שמתפללים.

ומבואר בגמרא, שבזמן שהציבור מתפללים הוא עת רצון, ואין הקדוש ברוך מואס בתפילה זו. ואם אין אדם הולך להתפלל שם – נקרא שכן רע. ומי שכן מתפלל בציבור זוכה לאריכות ימים.

ובגמרא להלן (ברכות דף מז:) מובא, וז"ל:

"מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני".

היינו שרבי אליעזר עבר על מצוות עשה, כדי שיוכל להתפלל בציבור. והגמרא מקשה איך עשה כן, ומתרצת שזה לדבר מצווה. ושואלת הגמרא שהוה מצוה הבאה בעבירה, ומתרצת שכיוון שזה מצוה דרבים מותר לעבור על עשה כדי לקיימה.

ותוס' מוכיח מהכא שמצוה דרבנן דוחה עשה דאורייתא, וז"ל התוס':

"מצוה דרבים שאני. מכאן קשה לה"ג דפירש דמי שמת לו מת בי"ט האחרון דאבילות נוהג ולא אתי י"ט האחרון דרבנן ודחי אבילות דאורייתא דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר דהכא חזינן דאתיא תפלה דרבנן ודחיא קרא דלעולם בהם תעבודו וכן משמע נמי בריש כתובות (דף ד.) גבי חתן נוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות ומדשבעת ימי המשתה מבטלין אבלות דאורייתא כל שכן יום טוב שני".

היינו שתוס' מוכיח מכאן שמצוה דרבנן דוחה עשה דאורייתא. אך תוס' לא מסביר מדוע, וזה תמוה איך באמת מותר לדחות עשה דאורייתא בשל כך.

והרמב"ן מבאר (גיטין לח:), וז"ל:

"מצוה שאני. תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחי עשה שבתורה, ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין שנאמר בעכו"ם לא תחנם, אבל כשהוא משחררו כשנותן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וי"ל נמי אין ה"נ דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס".

היינו שהרמב"ן מתרץ ב' תירוצים. א' – שכל האיסור לשחרר עבד הוא רק משום מתנת חינם לעבד, אך כיוון שזה צורך מצוה וכן צורך לרב מותר לשחרר. ב' שכאן שאני שכיוון שאם לא יהיה עשרה יכעס הקב"ה כמבואר לעיל, לכן כאן מותר לדחות מצות עשה.

וכן הריטב"א מתרץ כתירוץ הראשון של הרמב"ן – שאין זה מצות עשה, אך מטעם אחר, וז"ל (גיטין ל"ח:):

"מצוה שאני. ואי קשיא לך משום האי מצוה דחינן עשה שבתורה, כתב רבינו נר"ו דמהא שמעינן דלאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן וסמיך ליה אקרא ור"ע דאמר לקמן חובה – חובה דרבנן קאמר".

אמנם מתוס' לא משמע כן, שתוס' מוכיח מכאן לדברים אחרים, על כרחך שסבר שאין זה משום שאין כאן עשה או משום כעסו של הקב"ה, ויל"ע בטעם הדבר.

אבל מכל מקום, חזינן גודל מעלת התפילה בציבור – שלפי תוס' דוחה אפילו מצות עשה דאורייתא, וכן לפי הרמב"ן בתירוצו השני. ואפילו לרמב"ן בתירוצו הראשון ולריטב"א – מצות עשה דרבנן הוא בוודאי דוחה.

לסיכום:

המתפלל עם עשרה – הוא עת רצון, ואין הקב"ה מואס בתפילה, וזוכה לאריכות ימים.

ומי שאינו מתפלל עם הציבור נקרא שכן רע, וכשהקב"ה מגיע לבית הכנסת ואין שם עשרה מיד הוא כועס.

ומצאנו שיש ג' דרגות במעלת תפילה בציבור.

א. להתפלל בבית הכנסת עם הציבור.

ב. להתפלל בעשרה שלא בבית הכנסת.

ג. להתפלל ביחידות בזמן שהציבור מתפללים.

ומצאנו מחלוקת הראשונים האם התפילה בציבור דוחה מצות עשה דאורייתא. ולדעת התוס' והרמב"ן בתירוץ אחד הוא דוחה, אמנם לתירוץ השני ברמב"ן ולריטב"א אין זה דוחה מצות עשה מהתורה, אך מצות עשה דרבנן הוא בוודאי דוחה.

תגובות: אוצר התורה

תפילה בציבור - חלק א'

בחר מאמר

הערות

תוכן עניינים של הסדרה

מידע על המאמר

עוד ב-תפילה

מאמרים נוספים מ-אחד יחיד

שתף מאמר זה