"תנו רבנן הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה, ובמוקדשין, ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן". וקשיא לגמ' "הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתי לידי אבוהון, פשיטא ואי דלא אתי לידי אבוהון, ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, הכא במכירי כהונה עסקינן, ודאשתחיט בחיי דאבוהון, וקסבר מתנות שלא הורמו, כמי שהורמו דמו".
והקשה ברבינו יונה "יש להקשות דהוה ליה לאקשויי, האי לאו ממונא דאבוהן הוא כלל, ואפי' ראוי לא הוי, דלא שייך למקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו". והיינו דנתבאר בדבריו דראוי הינו ממון הבא ליורשים מכח האב אלא דצריך ביאור דבתחילת דבריו כתב האי לאו ממונא דאבוהון הוא כלל, דלכאו' כל ראוי אינו ממונא דאבוהון דהרי נעשה שלהם רק לאחר מיתתו דהאב וא"כ לא שייך להקשות משום דאינו ממונו וסגי במה דכתב דאינו מכח האב.
וביותר קשה מה דכתב לתרץ וז"ל "יש לומר, דה"ק אפילו אם התנה בעל הבית לתתם לאביהם, ומחמת כך נתנם ליורשין מ"מ ראוי הוא. ואפשר דהוה ידע מקשה דאיכא לאוקמי במכירי כהונה ומ"מ ראוי הוא משום דלא אישתחט בחיי אביהן". וזה תימא דהרי אנו ממון הבא ליורשין מכח אב דלכאו' לא שייך כלל ירושה בהכי ומפני מה יהיה מחויב ליתן ליורשין מה שמחויב לאביהן, ואף אם נדחוק לפרש דחשיב מכח אב סו"ס אינו ממונו של אב. ועוד צ"ב דמה איכא במכירי כהונה כל כמה דלא אישתחט בחיי אבוהון, דמשמע מדכתב בדרך אפשר דאיכא עדיפות בהכי הרי ממ"נ אי חשיב למציאות דמכירי כהונה אף דלא אישתחט בחיי אביהן שפיר הוה מוחזק, ואי לא חשיב מכירי כהונה א"כ מאי מעליותא במכירי כהונה יותר מהתנה לתת לאביהן דהביא הרבינו יונה בלשון אפשר.
ועוד קשה מה שכתב לבאר מה שתירצה הגמ' דמיירי במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וז"ל "ומסתברא לן כיון דיכול בעל הבית לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בו בכור פי שנים" ומשמע דאף דאינו ממונו של אבוהון כלל שפיר שייך למימר דהוה ראוי וכל מה דבעינן ממונו של אביהן רק בכדי להחשיבו מוחזק, וזה לכאו' אינו כדכתב לעיל בקושייתו על הס"ד דהגמ' דבעינן ממונו של אביהן דבלאו הכי אינו יורש כלל.
ובתוס' (ד"ה "הכא") כתבו לבאר תירוץ הגמ' ודלא כהרבינו יונה אלא דאף דיוכל לחזור מ"מ כיון דאסור לחזור משום דהוה מתנה מועטת וקיי"ל דאסור לחזור, חשיב אביהן מוחזק והבכור נוטל פי שניים. ובקצוה"ח מייתי מדברי התוס' דבכל מקום דמחויב ליתן ע"פ דין שייך ירושה בהכי וחשיב מוחזק, הילכך כתב דה"ה היכא דנישבע ליתן לאביהן לאחר מיתתו מחויב ליתן לבניו משום דירשו זכות זו מאביהן. (אמנם הכרח זה אינו מוסכם דהרבה מהאחרונים פליגי וסברי דדין התוס' נאמר רק לגבי מתנה מועטת).
אמנם הקשו באחרונים דמה עניין מתנה מועטת לירושה, דלכאו' כל עניין ירושה הינה להוריש לבניו מה דאית ליה ומשו"ה שייך להוריש נמי חובות דכל עניין חובות ממון הוא דאית ליה זכות ממון לגבי חבירו וא"כ שפיר חשיב דמוריש מה דאית ליה משום דמוריש את אותה זכות דאית ליה ומעתה חשיב לאית ליורשים זכות לגבי הבעל חוב ומחויב ליתן להם מכח סיבת הממון שברשותם, אמנם במתנה מועטת דליכא מיידי לאבוהון וכל חובתו דהנותן ליתן הוה רק משום ציווי התורה ליתן וליכא כלל סיבת ממון וא"כ מה הוא מוריש לבניו דמכח זה יהיה חייב ליתן להם.
ומכח קושיא זו ביאר הקה"י בדברי התוס' באופן אחר דבאמת לאו משום מתנה מועטת גרידא מחויב ליתן לבנים אלא מכח ממון השבט חשיב של אבוהון ומכח המתנה מועט תחשיב שלו דווקא ועיי"ש אמנם כל זה שייך רק לגבי התוס' אמנם אליבא דהרבינו יונה דביאר דחשיב יורש אמנם אינו מוחזק אלא ראוי ולפי פי' הקה"י צ"ב מ"ט אינו מוחזק וכן מוכח נמי מדכתב לגבי תירוץ הגמ' דכיון דיכול לחזור לא חשיב מוחזק משום דאינו ממונו ולפי פירוש הקה"י שפיר הוה ממונו.
ובחידושי הגרש"ר כתב לבאר דאין זה ככל מצווה דאיכא ציווי גרידא אלא הוה מצווה ממונית דמחויב ע"פ דין לחבירו ולא רק דמחויב לשמים ליתן לחבירו אלא מחוייב ממש לחבירו וחשיב חבירו תובע משא"כ לגבי גבייה אינו יכול לגבות מחבירו בכפייה משום דאין לא זכות בגוף הממון. ודבר זה תימא דע"כ דסיבת החוב הינו המצווה והציווי לקיים הדבר א"כ סו"ס ליכא מידי לחבירו וסיבת חיובו היא עצם החיוב ע"פ דין ועד כמה דכל חיובו הינו ליתן לחבירו א"כ שוב לאחר מותו כיצד מתחדש חוב לבניו.
ובהקדם נראה לבאר ענין ירושת חוב מאי מוריש לבניו (ויתבאר ביתר ביאור בסוגיא דמלווה אי הוה ראוי או מוחזק) כמו דביאר השער"י (ש"ה סי' ב') עניין שיעבוד הגוף ע"פ משפטי הממון, דהנה במשפט הממון ביאר השער"י דענינו מה ראוי לבא לאדם ע"פ משפט השכל הישר [וביאור הענין הוא דכך מוטבע בבריאה צורת התנהלות ע"פ האמת והצדק ובזה קיום העולם] וכך נמי ענין הבעלות דהבעלים הוא מי שע"פ דיני משפט הממון ראוי דיהיה בעלים ודבר זה נקבע ע"י צורות הקנינים דמי שעושה מעדה קנין הוא הראוי לנהוג מנהג בעלות (לכה"פ היכא דאין דעת אחרת מקנה דאז איכא דינים מוקדמים שהקנין נפעל מכוחם ואכמ"ל) ומכח זה שנוצר דהוא האדם הראוי ע"פ ענין זה להיות השולט הבלעדי שוב איכא פרטי דינים כיצד לנהוג בדבר (ואף למאן דפליג על דברי השער"י הנ"ל וסובר דלא שייך לומר דיהיה מחויב אילולי דיני התורה מידי שייך למימר דמ"מ צורת התנהלות זו נקבעה ע"י התורה וזה הוא המחייב לדינים אלו אף ללא משפט השכל ואכמ"ל).
ויעוין בשער"י שביאר ע"פ זה נמי ענין שיעבוד הגוף דכמו דענין הבעלות הוא היחוס של הממון לבעליו והקביעה מי הראוי לממון ה"נ עניין השיעבוד הוא קביעה ע"פ דיני המשפט שמחויב ליתן ממון לחבירו. אמנם בדבר זה נראה לבאר דאיכא תרתי א. דדין הממון לעמוד לבעליו ב. שהוא נעשה האדם שראוי להתקבל בממון ע"פ דיני המשפטים, וכמו"כ לענין השיעבוד איכא תרתי א. דהוא ראוי ע"פ דין להתקבל ממון מחבירו ב. דהממון של חבירו עומד למטרת העמדת ממון לתובע.
ומעתה נראה לומר דדין התביעה על חבירו קיימא בעצם כך שראוי ע"פ תורת המשפטים להתקבל מחבירו ממון וע"ז איכא תביעה בבי"ד שיתקיים דינו אמנם בכדי לכפות את חבירו ולירד לנכסיו לא סגי מה שדינו להתקבל דסו"ס הוה ממון חבירו ובעי קנין בפועל ולזה בעינן שאף דין הממון לעמוד לצורך העמדת הממון לחבירו.
ולפי"ז מתבאר שפיר דברי הגרש"ר דבאמת בכל מתנה מועטת כלל לא נאמר דהממון עומד לחבירו אלא דנתחדש בתורה דמחויב ליתן לחבירו והביאור דנתחדש דהיכא דנתחייב ליתן לחבירו יהיה חשיבות לדבריו וההסכם מחיבו ליתן קיים וא"כ כמו דהתורה יכולה להחיל חלות בעלות (כגון ממון השבט ירושה ועוד) הכ"נ נתחדש בתורה דצורת ההתנהלות היא שיש ערך למה שמתחייב לחבירו, וחבירו יכול לתבוע את דבריו אמנם כ"ז רק ביחס לכך שיכול לתבוע את חבירו שיעמוד בדיבורו אמנם עדין לא נעשה מידי בממון עצמו ולכך אינו יכול לרדת לנכסיו ולכופו לשלם.
ולפי"ז הכ"נ חשיב זכות ממונית שבידו לזכות ולגבי תירוץ על יתר הקושיות בראשונים וביאור צורת הירושה בעז"ה בחלק ב'
והקשה ברבינו יונה "יש להקשות דהוה ליה לאקשויי, האי לאו ממונא דאבוהן הוא כלל, ואפי' ראוי לא הוי, דלא שייך למקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו". והיינו דנתבאר בדבריו דראוי הינו ממון הבא ליורשים מכח האב אלא דצריך ביאור דבתחילת דבריו כתב האי לאו ממונא דאבוהון הוא כלל, דלכאו' כל ראוי אינו ממונא דאבוהון דהרי נעשה שלהם רק לאחר מיתתו דהאב וא"כ לא שייך להקשות משום דאינו ממונו וסגי במה דכתב דאינו מכח האב.
וביותר קשה מה דכתב לתרץ וז"ל "יש לומר, דה"ק אפילו אם התנה בעל הבית לתתם לאביהם, ומחמת כך נתנם ליורשין מ"מ ראוי הוא. ואפשר דהוה ידע מקשה דאיכא לאוקמי במכירי כהונה ומ"מ ראוי הוא משום דלא אישתחט בחיי אביהן". וזה תימא דהרי אנו ממון הבא ליורשין מכח אב דלכאו' לא שייך כלל ירושה בהכי ומפני מה יהיה מחויב ליתן ליורשין מה שמחויב לאביהן, ואף אם נדחוק לפרש דחשיב מכח אב סו"ס אינו ממונו של אב. ועוד צ"ב דמה איכא במכירי כהונה כל כמה דלא אישתחט בחיי אבוהון, דמשמע מדכתב בדרך אפשר דאיכא עדיפות בהכי הרי ממ"נ אי חשיב למציאות דמכירי כהונה אף דלא אישתחט בחיי אביהן שפיר הוה מוחזק, ואי לא חשיב מכירי כהונה א"כ מאי מעליותא במכירי כהונה יותר מהתנה לתת לאביהן דהביא הרבינו יונה בלשון אפשר.
ועוד קשה מה שכתב לבאר מה שתירצה הגמ' דמיירי במכירי כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וז"ל "ומסתברא לן כיון דיכול בעל הבית לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בו בכור פי שנים" ומשמע דאף דאינו ממונו של אבוהון כלל שפיר שייך למימר דהוה ראוי וכל מה דבעינן ממונו של אביהן רק בכדי להחשיבו מוחזק, וזה לכאו' אינו כדכתב לעיל בקושייתו על הס"ד דהגמ' דבעינן ממונו של אביהן דבלאו הכי אינו יורש כלל.
ובתוס' (ד"ה "הכא") כתבו לבאר תירוץ הגמ' ודלא כהרבינו יונה אלא דאף דיוכל לחזור מ"מ כיון דאסור לחזור משום דהוה מתנה מועטת וקיי"ל דאסור לחזור, חשיב אביהן מוחזק והבכור נוטל פי שניים. ובקצוה"ח מייתי מדברי התוס' דבכל מקום דמחויב ליתן ע"פ דין שייך ירושה בהכי וחשיב מוחזק, הילכך כתב דה"ה היכא דנישבע ליתן לאביהן לאחר מיתתו מחויב ליתן לבניו משום דירשו זכות זו מאביהן. (אמנם הכרח זה אינו מוסכם דהרבה מהאחרונים פליגי וסברי דדין התוס' נאמר רק לגבי מתנה מועטת).
אמנם הקשו באחרונים דמה עניין מתנה מועטת לירושה, דלכאו' כל עניין ירושה הינה להוריש לבניו מה דאית ליה ומשו"ה שייך להוריש נמי חובות דכל עניין חובות ממון הוא דאית ליה זכות ממון לגבי חבירו וא"כ שפיר חשיב דמוריש מה דאית ליה משום דמוריש את אותה זכות דאית ליה ומעתה חשיב לאית ליורשים זכות לגבי הבעל חוב ומחויב ליתן להם מכח סיבת הממון שברשותם, אמנם במתנה מועטת דליכא מיידי לאבוהון וכל חובתו דהנותן ליתן הוה רק משום ציווי התורה ליתן וליכא כלל סיבת ממון וא"כ מה הוא מוריש לבניו דמכח זה יהיה חייב ליתן להם.
ומכח קושיא זו ביאר הקה"י בדברי התוס' באופן אחר דבאמת לאו משום מתנה מועטת גרידא מחויב ליתן לבנים אלא מכח ממון השבט חשיב של אבוהון ומכח המתנה מועט תחשיב שלו דווקא ועיי"ש אמנם כל זה שייך רק לגבי התוס' אמנם אליבא דהרבינו יונה דביאר דחשיב יורש אמנם אינו מוחזק אלא ראוי ולפי פי' הקה"י צ"ב מ"ט אינו מוחזק וכן מוכח נמי מדכתב לגבי תירוץ הגמ' דכיון דיכול לחזור לא חשיב מוחזק משום דאינו ממונו ולפי פירוש הקה"י שפיר הוה ממונו.
ובחידושי הגרש"ר כתב לבאר דאין זה ככל מצווה דאיכא ציווי גרידא אלא הוה מצווה ממונית דמחויב ע"פ דין לחבירו ולא רק דמחויב לשמים ליתן לחבירו אלא מחוייב ממש לחבירו וחשיב חבירו תובע משא"כ לגבי גבייה אינו יכול לגבות מחבירו בכפייה משום דאין לא זכות בגוף הממון. ודבר זה תימא דע"כ דסיבת החוב הינו המצווה והציווי לקיים הדבר א"כ סו"ס ליכא מידי לחבירו וסיבת חיובו היא עצם החיוב ע"פ דין ועד כמה דכל חיובו הינו ליתן לחבירו א"כ שוב לאחר מותו כיצד מתחדש חוב לבניו.
ובהקדם נראה לבאר ענין ירושת חוב מאי מוריש לבניו (ויתבאר ביתר ביאור בסוגיא דמלווה אי הוה ראוי או מוחזק) כמו דביאר השער"י (ש"ה סי' ב') עניין שיעבוד הגוף ע"פ משפטי הממון, דהנה במשפט הממון ביאר השער"י דענינו מה ראוי לבא לאדם ע"פ משפט השכל הישר [וביאור הענין הוא דכך מוטבע בבריאה צורת התנהלות ע"פ האמת והצדק ובזה קיום העולם] וכך נמי ענין הבעלות דהבעלים הוא מי שע"פ דיני משפט הממון ראוי דיהיה בעלים ודבר זה נקבע ע"י צורות הקנינים דמי שעושה מעדה קנין הוא הראוי לנהוג מנהג בעלות (לכה"פ היכא דאין דעת אחרת מקנה דאז איכא דינים מוקדמים שהקנין נפעל מכוחם ואכמ"ל) ומכח זה שנוצר דהוא האדם הראוי ע"פ ענין זה להיות השולט הבלעדי שוב איכא פרטי דינים כיצד לנהוג בדבר (ואף למאן דפליג על דברי השער"י הנ"ל וסובר דלא שייך לומר דיהיה מחויב אילולי דיני התורה מידי שייך למימר דמ"מ צורת התנהלות זו נקבעה ע"י התורה וזה הוא המחייב לדינים אלו אף ללא משפט השכל ואכמ"ל).
ויעוין בשער"י שביאר ע"פ זה נמי ענין שיעבוד הגוף דכמו דענין הבעלות הוא היחוס של הממון לבעליו והקביעה מי הראוי לממון ה"נ עניין השיעבוד הוא קביעה ע"פ דיני המשפט שמחויב ליתן ממון לחבירו. אמנם בדבר זה נראה לבאר דאיכא תרתי א. דדין הממון לעמוד לבעליו ב. שהוא נעשה האדם שראוי להתקבל בממון ע"פ דיני המשפטים, וכמו"כ לענין השיעבוד איכא תרתי א. דהוא ראוי ע"פ דין להתקבל ממון מחבירו ב. דהממון של חבירו עומד למטרת העמדת ממון לתובע.
ומעתה נראה לומר דדין התביעה על חבירו קיימא בעצם כך שראוי ע"פ תורת המשפטים להתקבל מחבירו ממון וע"ז איכא תביעה בבי"ד שיתקיים דינו אמנם בכדי לכפות את חבירו ולירד לנכסיו לא סגי מה שדינו להתקבל דסו"ס הוה ממון חבירו ובעי קנין בפועל ולזה בעינן שאף דין הממון לעמוד לצורך העמדת הממון לחבירו.
ולפי"ז מתבאר שפיר דברי הגרש"ר דבאמת בכל מתנה מועטת כלל לא נאמר דהממון עומד לחבירו אלא דנתחדש בתורה דמחויב ליתן לחבירו והביאור דנתחדש דהיכא דנתחייב ליתן לחבירו יהיה חשיבות לדבריו וההסכם מחיבו ליתן קיים וא"כ כמו דהתורה יכולה להחיל חלות בעלות (כגון ממון השבט ירושה ועוד) הכ"נ נתחדש בתורה דצורת ההתנהלות היא שיש ערך למה שמתחייב לחבירו, וחבירו יכול לתבוע את דבריו אמנם כ"ז רק ביחס לכך שיכול לתבוע את חבירו שיעמוד בדיבורו אמנם עדין לא נעשה מידי בממון עצמו ולכך אינו יכול לרדת לנכסיו ולכופו לשלם.
ולפי"ז הכ"נ חשיב זכות ממונית שבידו לזכות ולגבי תירוץ על יתר הקושיות בראשונים וביאור צורת הירושה בעז"ה בחלק ב'
