גדרי קנין משיכה

א. קיימא לן דכל המטלטלין נקנין במשיכה, ובפשוטו גדר הקנין הוא הכנסה לרשות דמשיכת החפץ הנקנה ממקום למקום הוי כהוצאה מרשות המקנה והכנסה לרשות הקונה, וכ״מ בד' הרמ״ה פרק המוכר את הספינה (אות כו) וז״ל ״דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה לה מדוכתה בלחוד הוא דקניא, אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח לאוקמיה בגויה, דהוה ליה כמאן דעיילה לרשותיה״, ומפו' בזה כדברינו דעניין המשיכה משום דמכניס לרשותו.

והנה פליגי הרמב״ם והראב״ד במושך מקצת החפץ אי קנה כולו וז״ל הרמב״ם (פ״ד ממכירה ה״ד) ״דבר הנקנה במשיכה אם היה ברשות הרבים ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשית הרבים קנה״, ובהשגות הראב״ד השיג עלה דלא מהני מקצת משיכה דהא קיימא לן כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה, וביאר באבן האזל דפליגי ביסוד דין משיכה דהראב״ד סבירא ליה דיסודו הכנסה לרשות ומהאי טעמא צריך שימשוך את כולה, דהא אם משך חציה לא הכניס החפץ לרשותו והוי כחצר דמקצת החפץ חוצה לו לא קנה כולו, אבל דעת הרמב״ם דאין הקנין משום הכנסה לרשותו אלא דהוא מעשה קנין כחזקה, דבזה שהוא מושך החפץ מרשות הבעלים לרשותו או לסימטא הוי בזה גדר בעלות שמראה בזה בעלות על החפץ הנקנה [א], ולכן אם משך רק מקצת החפץ לסמטא או לרשותו יש בזה הוכחת בעלות על החפץ, וכעניין שאמרו בחזקה שאם החזיק קרקע במקום א' קנה כל השדה [ב].

ועל פי אלו הדברים יש לבאר הא דאיתא בבבא מציעא (צט,ב) כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, שכירות מאי עבידתיה אמר רב חסדא בשכירות קרקע, ופרש״י ״מאי עבידתיה להקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ליה״, ובריטב״א עמד על דברי רש״י דאינו מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה, כי המשיכה היא חזקתן של מטלטלין, ויעויין בדבריו שכתב לבאר באופן אחר קו' הגמ' ולדעתו עיקר הקו' משטר יעויין שם, ועכ״פ מבואר בזה פלוג' רבוותא קמאי דלפי דעת הריטב״א ענין המשיכה הוא מעשה קנין כחזקה, ולפיכך לא יתכן דכוונת הגמ' להקשות דחזקה לא מהניא דהא משיכה היא גופא חזקת המטלטלין, מאידך לדעת רש״י ענין המשיכה הוא ההכנסה לרשות ולהכי קשיא ליה היאך אפשר לקנות שכירות מטלטלין בלא משיכה, וע״ז תירצו דאיירי בשכירות קרקע דמהני ביה חזקה לחוד בלא משיכה [ג].

ב. והנה בב״ב (עה,ב) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה, ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה, וברא״ש (סי' ב) הביא בשם יש אומרים דהוא הדין במשיכת כל המטלטלין דפליגי רב ושמואל והא דנקט ספינה לאשמעינן רבותא דשמואל דאף על גב דיש טורח למשוך את כולה אפילו הכי קאמר שמואל דבעי שימשוך את כולה, אבל הרא״ש גופיה פליג וסבירא ליה דדוקא בספינה נקט דפליגי משום דספינה אי משך כל דהוא אזלא כולה וכן בבהמה, ולהכי לא סגי במשיכה כל דהו [לשמואל בספינה לרב אחא בבהמה יעויין שם בסוגיא] כיון דאין המשיכה מכח המושכן אלא ממילא אזלא, ולהכי בעינן שיעקור ממקומו הראשון, אבל בשאר מטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן כולי עלמא מודו דסגי במשיכה כל דהו, וכן דעת הרשב״א דבשאר מטלטלי סגי במשיכה כל דהו אפילו לשמואל מהאי טעמא דרק במשיכת מטלטלי מקרי משיכה גם במשיכה כל דהו.

ומאידך מד' הרשב״ם נראה איפכא (שם פו,ב ד״ה והא פירות) דהא כתב התם דאיכא למימר דאפילו רב דפליג בספינה מודה הכא [לגבי משיכת פירות] דבעינן משיכת כולה, דהתם מים יש תחתיו ומדניידא פורתא חשיב כנעקרה כולה ממקומה אבל במשיכה על גבי קרקע איכא למימר דמודי דבעינן משיכה שיעקור ממקומו, ומבואר מזה היפך סברת הרא״ש דהא להרא״ש נתבאר האי סברא דהוי ריעותא במשיכת בהמה וספינה דכיון ותזוז מאליה צריך משיכה לגמרי ממקומה הראשון ולא סגי במשיכה כל דהו, ומאידך רשב״ם כתב מכח האי סברא גופא דבכל דבר בעינן שיעקור ממקומו לגמרי ורק בבהמה וספינה דאזלי מעצמם יש סברא לומר דחשיב כאילו עקר לגמרי במשיכה כל דהו.

ולפי מה שנת' לעיל יש לפרש דבהא נמי פליגי הרא״ש ורשב״ם, דהרא״ש סבר כהרמב״ם דהמשיכה הוי מעשה קנין כחזקה, וממילא סבר הרא״ש דכל מה דאמר שמואל דבעינן לעקור כל החפץ ממקומו הוא דוקא בדברים דאם מושכם במקצת ממשיכים הם לזוז מעצמם וממילא חסר במעשה המשיכה, ומשום הכי בעינן בהו מעשה חשוב שיוציאם לגמרי ממקומם, אבל רב דפליג סבר דגם בכהאי גוונא חשיב מעשה משיכה כיון דסו״ס הוא גורם המשיכה ולא חסר במעשה דידיה מידי.

מאידך רשב״ם דפליג סבר כדעת הראב״ד דגדר המשיכה הוא הכנסה לרשות ואם כן בעינן שיעקור כל החפץ ממקומו משום דכל זמן שלא יצא ממקומו הראשון לא שייך להכניסו לרשותו ורק אחר שמוציאו מרשות המוכר יכול להכניסו לרשות קונה, ובכל גווני בעינן שיעקרנו לגמרי ממקומו, ואפילו רב דפליג בספינה וסבר דכיון דמשך כל דהוא קנה זהו רק משום דסבירא ליה לרב דהעיקר שיצא מרשות המוכר ויכנס לרשות הקונה, ואפילו אם גורם לכך שהספינה או הבהמה יגמרו הפעולה מעצמם מכל מקום כיון שיצאו מרשות המוכר לרשותו בגרמא שלו מהני לקנות בזה, אבל הא מיהת דלרב נמי עיקר הקנין הוא מה שיוצא מרשות המוכר ונכנס לרשות הלוקח, וממילא בשאר מטלטלין בעינן שיוציא לגמרי ממקומן מרשות המוכר.

ג. ולפי הנתבאר יש להוסיף ולבאר דעת הסמ״ע (סי' קצו סק״ה) בהא דכתב השו״ע דבעבד קטן מהני קנין על ידי שקראו ובא אצלו, וכתב בסמ״ע דהוא הדין אם אמר לו האדון הראשון לעבד לך אצל הלוקח מהני לקנין, ובקצוה״ח תמה דמה קנין הוא זה דהא משיכה אינו אלא היכא דאזיל מחמתיה דהו״ל כמנהיג, אבל מה דאזיל מחמת המוכר לא עביד הלוקח מידי [ד], ובאמת דבר זה משמע בב״ב (פד,ב) דמדד והניח על גבי סימטא קנה ופירשו הראשונים דאיירי במדד מוכר ואפילו הכי קנה לוקח, דהוי כאילו הניחם מוכר ברשותו של לוקח, ומבואר דמהני מדין משיכה ואפילו דהוי פעולת המוכר [ונת' כן להדיא בתוס' שם], ואמנם הריטב״א שם פליג וסבר דלא מהני התם מדין משיכה אלא מדין חצר הוא דמהני, ואע״פ שהמוכר יש לו בו רשות גם כן להניחו שם ונראה כאילו המוכר הניח ברשות עצמו, אפ״ה יכול המוכר להיות כשלוחו של לוקח והרי הוא כאילו הניחו שם הלוקח ממש [ה], איברא דשאר ראשונים סברי דקני מדין משיכה.

וביאור הדברים כמו שנתבאר דאם אמרינן דגדר המשיכה הוא שיכניס לרשותו ליכא נפ״מ בזה אם הוא הכניס או המוכר הכניס כיון דהוי הכנסה לרשות, ויסוד ההכנסה לרשות הוא שיצא מרשות המוכר לרשות הקונה, ואם כן מה לי אי עביד הכי מוכר מה לי עביד הכי קונה, והריטב״א דפליג א״ש לשיטתו שנתבאר לעיל דסבירא ליה דמשיכה הוי מעשה קנין כחזקה ומשום הכי בעינן שיהא מעשה קנין של קונה, והיכא דעביד המוכר למעשה הקנין לא מהני [ו].

ד. והנה בכתובות (לא,א) תניא הגונב כיס בשבת כו' היה מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, והק' בגמ' ודאפקיה להיכא אי דאפקי לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא [ויעוי' פרש״י], ובגמ' שם תירצו בכמה אנפי ותי' רבינא התם דברשות הרבים נמי קונה, ובתוס' שם (עמ' ב' ד״ה וברשות) הביאו שיטת ר״י דרבינא פליג אדאביי ורבא דמשיכה לא קני ברשות הרבים, וגניבה שאני דמתחייב גם על ידי משיכה ברשות הרבים אף דבמקח לא קניא, ושיטת ריצב״א דרבינא לא פליג ואין גנב מתחייב אלא במשיכה הראויה לקנין יעוי' בדבריהם, ובביאור פלוג' כתב בקובץ שיעורים (ב״ב אות שח) דפליגי במעשה הקנין הנצרך בגניבה, דלפי דעת ר״י בגניבה אין צריך הכנסה לרשותו ומתחייב בשביל הוצאה גרידא [וכסברא זו מבואר בחזון איש ב״ק סימן טז ריש אות כ], והריצב״א ס״ל דגם בגניבה בעינן שיכניס לרשותו דבשביל הוצאה גרידא אינו נעשה גנב.

ואכן הרמב״ם (פ״ג מגניבה ה״ב) הביא דין הברייתא דגונב כיס בשבת ולא הביא האוקימתות דהגמ', ועמד בזה בביאור הגר״א (סימן שמח סקט״ו) דמשמע דסבר הרמב״ם כרבינא דגנב קונה ברשות הרבים במשיכה, ואף דפסק בהל' מכירה כמשנ״ת לעיל דהמשיכה אינו קונה ברשות הרבים, אפילו הכי בגניבה מהני כיון דסבירא ליה כמשנ״ת בדעת ר״י דמשיכה דגניבה שאני דמתחייב גם על ידי משיכה ברשות הרבים כיון דמתחייב בשביל הוצאה גרידא, וכ״כ בשער המלך ובאבן האזל, ועיין עוד בגליון הגרעק״א בשו״ע (סימן שמח ע״ד הסמ״ע בסק״ג).

---

[א] ומה דלא קנה ברשות הרבים זהו משום דברשות הרבים אין בזה הוכחה על בעלות כיון דבעלים אין מניחים שם חפציהם.
[ב] ובאבן האזל במקו״א (פ״ב ממכירה ה״ט) כתב לבאר על פי זה פלוג' הראב״ד והמ״מ בדעת הר״מ, דהנה הר״מ שם כתב ״האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה, ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, ואפי' היתה עומדת באגם ביום שלשים שזה כמו שהקנה אותו מעתה על תנאי נעשה התנאי נתקיים הקנין וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו״, ובראב״ד שם פליג וס״ל דגם באומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אם הפרה עומדת ברשות הלוקח קנה, מידי דהוי אקידושין לאחר ל' דחיילי קידושין בההיא יומא, וכתב במ״מ עלה דיש לחלק דהא אם דמיא לאשה אם כן אפילו ברשות הרבים יהני, והכא טעמא דמילתא דלא מהני משום דכלתה משיכתן, ולפי דברינו יש לבאר כמין חומר דהרמב״ם לשיטתו דקנין משיכה הוא מעשה קנין כחזקה וממילא בכה״ג כלתה קניינו, מאידך הראב״ד לשיטתו דסבירא ליה דמשיכה היינו הכנסה לרשות מהני מה שמשך מתחילה בסימטא, וגם אם בסוף ל' היתה עומדת באגם מהני וכמו שכתבו התוס' ביבמות (צג,א ד״ה קנויה) דעל ידי תחילת משיכה שהותחל קנין נעשה האגם רשותו, והו״ל כמשיכה אריכתא ואפילו יצתה מן האגם תוך ל' או אפילו משכה המקנה לחצירו ושוב חזרה בסוף ל' לאגם קני כיון דהאגם הוא מקום הראוי לקנין.
[ג] ויש לעיין בדעת רש״י דלפי מה שנת' בדעתו לכאו' סתר משנתו במה שכתב בקידושין (כח,ב) בביאור דברי המשנה דרשות ההדיוט בחזקה, ופרש״י ״בחזקה, משיכה״ ומבואר בזה דמשיכה היא חזקתן של מטלטלין וכשיטת הריטב״א שנתבאר דלא כשיטתו, ואולי יש לפרש דאין כוונת רש״י חזקתן של מטלטלין אלא דבמשיכה זו הוא מחזיק בחפץ להיות בחזקתו, ואכן ד״ז מוכרח דהא בלאו הכי קשה מה שכ' במשנה רשות ההדיוט בחזקה דהא יש קנינים נוספים, ומוכרח כמש״נ דכוונת המשנה רשות ההדיוט הוא במה שמכניס החפץ להיות בחזקתו.
[ד] והוסיף שם דבשולחן ערוך נקט בלשון 'קראו ובא אצלו' דמשמע דוקא הלוקח.
[ה] ואף על גב דקיימא לן שאין אדם מזכה שלו לאחרים על ידי עצמו כדקיימא לן בעירובין (עט,א), ביאר הריטב״א דהכא שאני כיון דסימטא או חצר השותפין רשות שניהם הוא ולפיכך יכול המוכר להיות שליח שלו לזכות במקום ההוא בשבילו, ואילו הניחו מוכר ברשות עצמו אפילו על דעת לזכות ללוקח לא קנה, ולא איירי השתא אלא לפי שהניחו מוכר בסימטא או בחצר השותפין וקמ״ל דקנה.
[ו] יש להעיר במה שנת' בדעת הרא״ש דהנה בשיטה מקובצת (ב״ב פד,ב) הביא מתוס' הרא״ש דסבירא ליה כדעת הראשונים דמהני מדין משיכה, ולפי זה נפקא דס״ל ביסוד קנין המשיכה דהוא הכנסה לרשות, וד״ז סותר למה שנת' בדברינו לעיל בדעת הרא״ש [גבי משיכת פירות] דיסוד קנין משיכה הוא מעשה קנין כחזקה, ואכתי לא נתיישבתי בזה וה' יאיר עיני, [כמובן אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום]