זכרונות בניחוח אותנטי מתוק, של תלמיד ישיבת קמניץ, כפי ששמעתי מפיו.

כשסיימתי בגיל שש עשרה ללמוד בישיבה הקטנה של ראדין, פניתי לראש הישיבה ר' מענדל זאקס (חתן החפץ חיים) שהיה כעין אפוטרופוס עלי, ואמרתי לו שברצוני להמשיך ללמוד בקמניץ.

ר' מנדל תמה - בקמניץ? אתה תסבול שם! קמניץ היא ישיבה עניה, מוטב לך ללמוד במיר. עניתי לו - אין ישיבות שטארבט מען נישט (בישיבות לא מתים)! ונסעתי לקמניץ.

בבואי לשם, היה זה יום חמישי, פניתי לר' ראובן (גרוזובסקי חתן רבי ברוך בער לייבאוויץ) שניהל את הישיבה.

- שלום עליכם...

- עליכם שלום...

- מה רצונך?

הוצאתי מכיסי מכתב, מכתב סטנדרטי שהיו מקבלים בוגרי הישיבות הקטנות מ'ועד הישיבות', והגשתי אותו לר' ראובן.

ר' ראובן זקף עיניים תמהות. - מה אתה עושה כאן? [וההגדשה היא על 'כאן'...]

- וכי היכן עלי להיות? השבתי בשאלה.

- בבראנוביץ! עונה ר' ראובן. [כך היה מקובל שמהישיבה הקטנה של ראדין ממשיכים לבארנוביץ ומשם לישיבות הגדולות. להגיע מראדין לקמניץ היה נחשב ל'קפיצה' בלתי מקובלת.]

עזות נזרקה בי, ועניתי: ההחלטה אם לקבלני לישיבה היא בידכם, ואם אינכם מקבלים הרי שלא התקבלתי, אמנם ההחלטה אם ליסוע לבראנוביץ מסורה בידי, ואני - אני נשאר כאן! כששמע ר' ראובן כך, נשא רגליו ועזבני לנפשי.

קודם תפילת מעריב ניגש אלי בחור אמריקאי בשם ברוך קפלן[1] ואמר לי, ראה, אנו ניתן לך כסף, וסע לבראנוביץ. [הוא היה כנראה שלוחו של ר' ראובן. הצעתו היתה במקומה כמובן, מפני שאפילו אם הייתי רוצה, לא היו בכיסי דמי נסיעה. רכושי הסתכם במספר גרושים...] עניתי לו, כבר שכרתי אכסניה וארוחת צהריים, אני נשאר כאן. [כך היה הסדר, כל מספר בחורים שכר 'סטאנציע' (אכסניה) בה לנו ואכלו ארוחת צהריים מעשי ידי בעלת הבית. מהישיבה לא קבלו אלא תלושים ללחם - להמרה אצל האופה, ולבשר - אותם מסרו לבעלת הבית].

אחר התפילה התלוויתי לר' ראובן בדרכו הביתה.

- ואם נניח שנקבל אותך - שואל ר' ראובן - איך תסתדר? אתה יודע שאנו נותנים רק לחם ובשר...

- אם תתנו לי לחם ובשר אני כבר אסתדר.

- איך תסתדר? [נבין, יש צורך עוד לשלם עבור הלינה, הכביסה, והארוחות חוץ מהבשר.]

- מה איכפת לכם? אסתדר!...

כבר הגענו לפתח ביתו של ר' ראובן. לא!!! הכריז ר' ראובן, נכנס פנימה, ואני נשארתי בחוץ.

למחרת, יום שישי, שבתי ונכנסתי לביתו של ר' ראובן לדון בענייני.

מצאתי אותו יושב עם בחור בן 28 מישיבת פינסק [של ר' שמואל ויינטרוב] המבקש גם הוא להתקבל לישיבה. ר' ראובן והבחור היו עסוקים בשיחה ערה של דברי תורה. הבחור מציע חידוש, ור' ראובן מערער, הבחור משיב ור' ראובן מקשה. נעמדתי בצד ליד החלון. אז הבחנתי, שמידי פעם ר' ראובן מפנה מבטו אלי, ובעיניו כעין שאלה - נו?... מה אתה אומר?... ואני עומד שם, כולי מתח, מתח, מתח, ולפתע בלי לדעת איך וכיצד, התערבתי בשיחה. אני מדבר, ור' ראובן פונה אלי וכאילו מניח את הבחור המבוגר, ר' ראובן שואל ואני מתרץ, ר' ראובן טוען ואני דוחה, כך נמשכה השיחה כעשר דקות [לאחר מעשה איני יודע עד היום מה דברנו שם ומה אמרתי, הכל אצלי כמו חלום, מרוב המתח שהייתי שרוי בו], עד שר' ראובן מכה בידו על השולחן - זה מה שרציתי לשמוע!!! לך ללמוד! [משפט זה משמעו שהתקבלתי לישיבה.]

נדהמתי. - אבל עדיין לא דיברנו!...

- דברנו מספיק! לך ללמוד!

במוצאי שבת נגשו אלי ונתנו לי תלושים ללחם ובשר.

התקבלתי כתלמיד מן המנין בישיבת קמניץ.



הבעיה הראשונה שנתקלתי בה היתה כמובן חברותא. מי ירצה ללמוד עם נער בן 16 נמוך ורזה שכל הופעתו אומרת ילדותיות?... היה זה שוב ברוך קפלן שנחלץ לעזרתי. הוא פנה אל אחד הצעירים [במושגי המקום, אך מבוגר ממני] ובקשו ללמוד איתי.

באחד הסדרים, החברותא שלי לפתע סוגר את הגמרא. - בא נצא, יש שיעור עכשיו!... שיעוריו של הגרב"ב נחשבו לקשים, ולנחלתם של מבוגרים יותר. היה מקובל שהצעירים לא משתתפים בשיעור.

- השתגעת? שאלתי אותו. אני נשאר! נשארתי, ובעקבותי נאלץ אף הוא להשאר. [מאז החלו הצעירים להשתתף בשיעורי הגרב"ב. ניתן לומר שאני פתחתי את הפתח הזה].

את השיעור הראשון הבנתי. הבנתי... לי נראה שהבנתי.

השיעור השני היה בענין 'גיטה וידה באין כאחת', לא הבנתי את השיעור.

לאחר השיעור היו הבחורים נאספים חבורות חבורות מסביב לאריות שבחבורה, והם היו חוזרים על השיעור. הטיתי אוזן כאן, הטיתי שם, ועדיין לא הבנתי. ניגשתי לליב גרוסנס[2], אותו הכרתי מראדין [שם הייתי אוכל יום אחד בשבוע על שולחנו, ר' לייב היה מיוצאי אשכנז והפרוטה היתה מצויה בכיסו יחסית לבחורים האחרים].

- ליב, חזור לי על השיעור. הוא חוזר, ואני לא מבין.

אמור לי - שאלתי - אתה הבנת את השיעור? - כן! ענה לי. עזבתי אותו, מיהרתי לשירותים, ופרצתי בבכי. עד היום אני מתרגש בכל פעם שאני נזכר בזה.

במשך שנים מאז, לא הבנתי את אותו שיעור. לפני מספר חודשים [הערת הכותב: אנו מדברים על מרחק זמן של כ60 שנה!...] עלתה בדעתי הבנה חדשה בכל הענין, ונראה לי שעכשיו הבנתי זאת. ר' ליב לא הבין את השיעור!...


עברו מספר שבועות. ברוך קפלן ניגש אלי. חיימקה, מה חסר לך? בצהריים - עניתי - אני אוכל עם שאר חברי האכסניה. בבוקר ובערב אני ניזון מלחם וכוס חלב... הוא הוציא חמשה זהובים: קח! יהיה לך גם לחמאה! וכך מידי חודש היה ברוך נותן לי את הסכום הזה בו שילמתי לאכסניה. חמאה לא אכלתי בכל זמן היותי בקמניץ... לא עבר זמן רב, ואף הישיבה הוסיפה לי קצבה של שלשה זהובים. מצבי השתפר קימעה.

מנת הלחם לא הספיקה לי, למרות שהמרתי את זכותי ללחם לבן בלחם שחור וקיבלתי מנה גדולה יותר. נאלצתי לקחת 'על החשבון', קרי, האופה רשם אותם על שמי.

באחד הימים הודיע לי האופה שכבר הצטבר לי חוב גדול של 50-60 ק"ג לחם, וכל עוד לא אפרע את חובי לא יוכל להמשיך לספק לי לחם. נכנסתי לישיבה ונגשתי לר' ראובן. - יש לי חוב גדול של 60 ק"ג לחם, והאופה מסרב להמשיך לספק לי...

ר' ראובן הופתע. - מה אתה אוכל כ"כ הרבה לחם?...

- מה אעשה...

- אז תמיר את זכותך ללחם שחור!...

- מדובר בלחם שחור...

ר' ראובן הוציא פיסת נייר ורשם עליה דבר מה. נטלתי ממנו את הפתקה, פתחתי אותה ואני קורא: נא לרשום 20 ק"ג לישיבה... נטלתי את הפתק, ולעיני כל הישיבה קרעתי אותו!...

ר' ראובן הסתלק מן המקום ולא הוסיף מילה. אך לא רק ר' ראובן לא הוסיף מילה, מיני אז המשיך האופה לתת לי לחם ולא שב לדבר על אותו חוב...

---

[1] כנודע מקורות ימי הישיבה רבי ברוך קפלן שימש בישיבה כעין 'ממוצע' בין ההנהלה לבחורים. לימים נישא לעלמה ויכנע אייזן, תלמידתה של שרה שנירר, שהיתה המורה של 'בית יעקב' בבריסק. לימים היו הרב והרבנית קפלן אלו שהקימו את רשת בית יעקב בארה"ב.
מספרים, שבימיה הראשונים בארה"ב הגיש לה מישהו את ידו לברכת שלום. היא נמנעה כמובן ולא הגישה את ידה בחזרה. הוא הסתכל בזלזול: גב' קפלן, את יודעת שמן הסתם את האשה האחרונה במאה ה20 שאינה לוחצת יד לאיש... יתכן - ענתה בקור רוח - אבל במאה ה21 יהיו רבות רבות כמוני...

[2] לימים אב"ד לונדון.