ערכה של התעוררות חלקית

מקדמת דנא הורגלנו לחשוב שעיקרי התשובה באים בחבילה אחת. וככל שאדם חיסר באחת מהם אין ערך לתשובתו. אמנם במאמר הזה נראה שיש ערך לכל מעשה ואפילו מחשבה, ככל ואדם רוצה לשוב בתשובה.

חידושו העצום של המבי"ט

המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התשובה פרק י"ב) כתב לחדש יסוד עצום במעשה התשובה. וזה לשונו:

ואחר שנתבאר ענין התשובה כי היא החרטה ועזיבת החטא, נאמר כי אינם כשאר המצות שהעושה חלק המצוה אין לו חלק שכר המצוה, כמו שתאמר מצות ציצית הוא בד' הכנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד, אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבין זה את זה והרי הוא כאילו לא עשה שום דבר, ואולם התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה, וכמו שמצינו באחאב שנכנע מלפני ה' במה שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, שנראה כמתחרט על מה שעשה, ולא עזב כל חטאיו, ועם כל זה הועיל לו, כדכתיב (מלכים א' כ"א) יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', וכן מצינו באנשי נינוה ששבו לעתיד שעזבו החטא, ולא נתחרטו על העבר, כי אפילו באזהרת המלך לעם אמר (יונה ג') וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אשר כפי הנראה כי החמס אשר עודנו בכפם לא בלעוהו הוא שהיו מחזירים ולא הגזל הנאכל שקשה להשיבו, ויותר מזה א"ר יוחנן (בירושלמי תענית פ"ב) מה שהיה בכף ידיהם החזירו, בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. עד כאן לעניננו.

אם נרצה לנסח את החילוק בצורה ברורה נאמר כך:
במצוות אחרות, עצם הגדרת המצווה היא מעשה מסוים שלם כפי שציוותה תורה, וכיון שלא עשה את כל פרטי המעשה, לא עשה כלל את המצווה. וכמו הדוגמא שהביא המבי"ט ממצות ציצית - שקיום צורת המצווה הוא רק כאשר יש ציציות בארבע כנפות. אבל כל עוד חסר חלק, אין כאן עשיית "חלק המצווה", אלא "חסרון בעצם קיום הציווי". כי כך התורה הגדירה את ציווי המצווה.

לעומת זאת במצוות תשובה, מהות המצווה אינה מעשה חיצוני מסוים אלא תהליך פנימי של התקרבות לה’ ותיקון החטא. ולכן, כל פעולה בתהליך הזה שמורכב מחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, הרי כבר מגלה בזה מהלך של תשובה, כלומר, יוצר מציאות של התקרבות אל ה’. ואי לכך גם אם לא הושלמה כל התשובה, יש ערך ותוקף גם ל"חצאי התשובה".

ואם ננסה להגדיר את זה יותר לעומק או שמא להמחיש את זה יותר. נאמר כך.
במצוות מעשיות, כל חלק מצווה הוא כמו חומר גלם שמרכיב את צורת הכלי, ולכך ככל שחסר בשלמותו הרי אין כאן כלי (כלי פגום שבור אינו מיועד לשימוש).
ומנגד, במצוות תשובה, אין חלק מוגדר שממנה נוצרת התשובה, אלא עצם מהות התהליך היא גופא המצווה - כי מהותה הוא תהליך פנימי ולא מעשה חד פעמי, ולכן גם שלב אחד, כבר נחשב כמעשה תשובה ממש, רק שמדרגתו אינה שלמה.

שתי הערות בדברי המבי"ט

אמנם יש להעיר על דברי המבי"ט משני כיוונים.
ראשית מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) שמגדיר בפירוש שעיקר התשובה הוא - "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר" עיין שם.
מדבריו משמע, שהגדרת שם "תשובה" זה רק כאשר כל התנאים הללו מתקיימים יחד, עזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה על העבר. אבל כל פרט בפני עצמו אינו נושא שם "תשובה" כלל, אלא רק צעד בדרך, בעוד שלפי המבי"ט לכל שלב יש "ערך תשובה" לכשעצמו.
(כלומר, זה וודאי שגם המבי"ט מודה ששלמות התשובה דורשת הכל, אבל על פניו קיים הבדל מהותי בינו לרמב"ם בדרגת הביניים, לדעת הרמב"ם משמע שעד שלא עשה הכל, אין כאן תשובה כלל, ואילו המבי"ט מייחס שם "תשובה" גם לחלק).

כמו כן יש לעיין מסברא בדברי המבי"ט שמדגיש כי גם תשובה "שאינה שלימה... עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת". ומדוקדק בלשונו שעכ"פ נחשב תשובה במשהו! וזה דורש הסבר. הלא אם נאמר שכל מהלך בפני עצמו בתשובה, כגון חרטה בלבד או קבלה בלבד - כבר נחשב "חלק תשובה", נמצא שאף מי שמתחרט על העבר בלי קבלה לעתיד, עדיין עומד הוא במצב שבו הוא מוכן לשוב ולחטוא. ואם כך, איך יעלה על הדעת שהתורה תגדיר מצב כזה כקיום כלשהו של מצוות תשובה? כי לית מאן דפליג שתכלית התשובה היא לעקור את החטא מן השורש, ואם לא נעקרה סיבת החטא, אלא רק נתעורר רגש רגעי של חרטה, הרי מהות החטא בעינה עומדת. וניחא מה שכתב להגדיר עזיבת החטא בלא חרטה כתשובה במשהו. כי סוף סוף זו מהות התשובה, אבל חרטה בלי עזיבת החטא, לכאורה אין בה אפילו משהו מתשובה.

ולכן נראה לומר בהסבר דברי המבי"ט, שזה נכון שהחרטה לבדה אינה עוקרת את החטא מהשורש, שהרי עדיין האדם עלול לחטוא שוב, בפרט שלא עזב את חטאיו. אבל בכל זאת יש ערך גם לחרטה גרידא, כי בכך האדם מגלה שהחטא איננו חלק ממהותו הפנימית, אלא הוא מתבייש בו ומתחרט עליו. ועל כן זה עצמו כבר שינוי במעמדו הרוחני, כי עד עתה החטא היה מקובל עליו, ועכשיו הוא דוחה אותו בלבו.
וממילא יש חילוק. לגבי עזיבת החטא בלא חרטה, יש בזה מעלה של מעשה, שהאדם פורש מן החטא בפועל, אבל חסר כאן שינוי פנימי. מקיף ויסודי.
ומנגד חרטה בלא עזיבת החטא, יש בזה מעלה של פנימיות, שהאדם מתנתק מן החטא ברצונו, אלא שעדיין חסר במעשה.
ומכל מקום שניהם יחד משלימים את התשובה, אבל כל אחד מהם לחוד מגלה פן אמיתי של תשובה, ולכך גם "חצי תשובה" נקראת בשם "תשובה במשהו".

ומכאן ניגש ליישב את דברי הרמב"ם עם המבי"ט. לעולם כשנתבונן היטב בדבריהם נגלה שאין סתירה ביניהם, אלא ההבדל הוא בנקודת המבט של כ"א מהם!
הרמב"ם בא להגדיר מהי תשובה שלמה ומהותית. כלומר, באיזה מצב האדם מוגדר "שב בתשובה" גמורה ומעיקר הדין. לכן הוא כותב בלשון הגדרה: "ומה היא התשובה? שיעזוב… ויתנחם". עד שלא התקיימו כל התנאים אין כאן תשובה גמורה.
המבי"ט לעומת זאת עוסק בערך שיש גם ל"תשובה חלקית". הוא מחדש שגם אם עדיין לא השלים את התהליך, עצם ההתעוררות - חרטה או עזיבה - כבר נחשבת לפני ה' כהתקרבות, ויש לה תוקף של "משהו במצוות תשובה".
נמצא ששניהם מודים שבשביל שלמות התשובה צריך את כל החלקים, אלא שהרמב"ם מדבר על הגדרה הלכתית מהותית, ואילו המבי"ט מוסיף שהחלקים בפני עצמם יש בהם ערך וחשיבות, כפי שייסד את דבריו מהא שמצינו שגם באחאב או באנשי נינוה הועילה להם חצי תשובה.

סתירה עצומה בדברי המבי"ט - חילוק בין מהות התשובה ובין ערך חלקי

אמנם יש לעיין ממה שכתב המבי"ט שם בפרק ב', שמהות התשובה היא החרטה על השעבר ועזיבת החטא לעתיד. וזה לשונו.
"מהות התשובה הוא החרטה על מה שעבר, ועזיבת החטא לעתיד, ולא תושלם התשובה כ"א בשתיהן, שאם יתחרט ולא יעזוב החטא לעתיד, נראה שלא נתחרט, ואם יעזוב החטא ולא נתחרט על מה שעבר, נראה כי מה שעזב החטא לא היה לסבת היותו מוזהר ממנו, כ"א לסבה בלתי היותו מתאוה לעשות מה שהיה עושה, כ"א היה לסבת היותו מוזהר מאתו יהיה מתחרט ג"כ על מה שעשה".

ומבואר שמהות התשובה מורכבת משני חלקים הללו, וכל שחיסר באחד מהם אינו כלל בשם תשובה. וכמו שפירש שחרטה ללא עזיבת החטא מגלה שחסר בעצם החרטה. ועזיבת החטא ללא חרטה מגלה שלא עזב החטא שלא להכעיס את בוראו אלא מטעם אחר. ודבריו לכאורה עומדים בסתירה לדבריו בפרק י"ב שכתב לחדש שיש ערך גם לחרטה בלבד או עזיבת חטא בלבד.

אמנם נראה ליישב את הסתירה, אך ראשית יש לחלק בין הגדרת המהות לבין ערך חלקי. בפרק ב' המבי"ט מגדיר את מהות התשובה בגדרה ההלכתי, מתי אפשר לומר "האדם הזה שב בתשובה". וכשם שהרמב"ם מגדיר בלשון מוחלטת "ומה היא התשובה? שיעזוב… ויתנחם", כך גם המבי"ט מטעים שם שאין זה "שם תשובה" אלא כשנמצאים שני הצדדים - חרטה ועזיבה. אבל בפרק י"ב המבי"ט לא עוסק בהגדרה ההלכתית, אלא בערך הרוחני מוסרי של חלקי התשובה. כלומר, אף על פי שליתא שם "תשובה גמורה", מכל מקום לפני המקום יש משמעות גם לחרטה בלא עזיבה או לעזיבה בלא חרטה, ובלשונו "מועיל קצת".
(ובנוסח מעט שונה. המבי"ט בפרק ב' דן בהגדרת התשובה כמעשה מצווה שלם. ולכן אם חסר חלק, חסר בעצם המהות, ואין כאן תשובה. ואילו בפרק י"ב הוא מתייחס לכך כיצד הקב"ה מתייחס להתעוררות חלקית של האדם. אף שאין זה בגדר "קיום מצוות תשובה" בשלימותה, מ"מ יש לזה ערך של זכות או קירוב, כפי שמצינו באחאב ואנשי נינוה שהועילה להם התעוררות מסוימת בלבד).
ובאמת בדקדוק לשונו נשים לב שבפרק ב' הוא כותב "מהות התשובה", היינו ההגדרה המלאה. ואילו בפרק י"ב לשונו "מועיל קצת", היינו שגם חסרון אינו אפס גמור אלא יוצר רושם ותועלת לפני ה'.

אם כן לכשנסכם בקצרה את החילוק בין שני הפרקים, : נעשה הבחנה בין בין תשובה כמצווה (שעניינה חרטה ועזיבה יחד - הגדרה מחייבת), לבין תשובה כתהליך (שהיא תנועה של התקרבות, ואף חצי צעד בה נחשב). בפרק ב' מדבר המבי"ט על המצווה, בפרק י"ב על התהליך. ולפי זה אין כאן סתירה אלא שני מבטים משלימים. מצד הגדר ההלכתי ומצד הערך הרוחני והתייחסות הקב"ה להתעוררות חלקית.

חידושו העצום של רבינו ניסים בגדר תשובה

והנה דבר נפלא כתב רבינו הר"ן בדרשותיו (דרשות הר"ן - הדרוש העשירי) וז"ל:
.... אבל הדברים הפרטיים כל אחד ואחד יודע נגע לבבו, והמצוה עליו לרפאות את שברו כפי מה שידו משגת. ומי שמשלים חק תשובתו הרי זה משובח, ומי שאינו משלים בה אלא שהתחיל בה ולא גמרה הרי הקל מחטאתו, שאפילו מי שמשים אל לבו דעת לשוב בתשובה מקל עונשו:

מדברי הר"ן עולה חידוש גדול יותר ממש"כ המבי"ט - שאדם הרוצה לשוב בתשובה, אף אם בפועל לא עשה שום חלק מחלקי התשובה אלא רק נתן דעתו לחזור בתשובה, כבר זכה בזה להקל מחטאתו ולהקל בעונשו.

והר"ן מוכיח דבריו ממקרא מפורש בפרשת נצבים וז"ל:
ואני למד דבר זה ממה שכתוב בתורה: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה וגו' והשבות אל לבבך וגו', ושבת עד ה' אלהיך וגו', ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב גו'. וצריך לדקדק במקראות הללו, כי אמר ראשונה: והשבות אל לבבך, ואחר כך אמר: ושבת עד ה' אלהיך, ופסוק אחרון גם כן אמר: ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ואמר עוד: ושב וקבצך מכל העמים, וצריך ביאור מה הם שני זוגות הללו. ונראה לפרשם כך, ראשונה אמר והשבות אל לבבך כלומר שתהרהר התשובה בלב אבל לא תשלימנה עדיין שתעשנה בפעל, ואחר תתחזק להשלימה, וזהו שאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו', ואחר אמר: שעל שני דברים הללו יגמלך ה' על כל אחד ואחד כפי ענינו, על ראשון שהרהרת תשובה בלבך יאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, כלומר שיתנך לרחמים לפני כל שוביך ויניח לך מעצבך, ויהיה "ושב" נגזר מלשון בשובה ונחת תושעון. אבל לא יוציאך ה' בשביל זה בלבד לרוחה, שכשם שאתה לא השלמת חק תשובתך כן הוא לא ישלים עמך לפדות נפשך לגמרי, אבל על הדבר השני שהזכיר למעלה והוא ושבת עד ה' אלהיך השמעת בקולו, שפירושו שתשלים חק תשובתך לגמרי, עליו שנה ואמר ושב וקבצך, כלומר שכמו כן ישלים הוא גאולתך מכל וכל, וכתוב אחריו: אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך עכת"ד.

ונראה להטעים מעט מה שכתב הר"ן "ראשונה אמר והשבות אל לבבך כלומר שתהרהר התשובה בלב אבל לא תשלימנה עדיין שתעשנה בפעל, ואחר תתחזק להשלימה, וזהו שאמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו". על פי מה שכתב בספר צרור המור להעיר על כפל התשובה שהוזכר בפסוק "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ואתה תשוב ושמעת בקול השם" וכתב ליישב וזת"ד: כי מה שכתב למעלה "ושבת עד ה' אלוקיך" אותה תשובה לא הייתה תשובה גמורה. על כן אמר, כשתכיר מעלת התשובה, אתה תשוב מעצמך ועשית את כל מצותיו, כעין מה שאמרו חז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה עיי"ש.

הבחנה בין מדרגה ראשונה של תשובה ובין מרכיבי התשובה

עכ"פ לכאורה יש הבדל מהותי בין המבי"ט והר"ן. המבי"ט כתב שכל אחד מן החלקים (חרטה או עזיבת החטא) יש בו כבר מציאות של "משהו מתשובה" אבל ככל ולא קיים אחד מחלקי התשובה לא די בכך "שמשים אל לבו דעת לשוב בתשובה".
ומנגד הר"ן שכתב: "אפילו מי שישים אל לבו לשוב בתשובה וכוליה". לא מדבר על "חלקים נפרדים" של תשובה (חרטה לחוד או עזיבה לחוד), אלא על מדרגה ראשונה של תשובה, עצם ההרהור וההתעוררות שעדיין לא הושלמו הרי הוא נחשב כעשיית תשובה עכ"פ במקצת.

אמנם במחשבה שניה נראה לומר, שלכאורה אין מחלוקת ביניהם אלא אדרבה, הם מהלכים באותו קו. הן לר"ן והן למבי"ט התעוררות האדם לעשות תשובה, אף שאינה מהווה תשובה שלימה אבל תשובה במקצת להקל מחטאו ועונשו. אלא שהר"ן שם את הדגש על ההתחלה לעומת השלמות, (באופן כללי ולא ביחס למרכיבי התשובה). ואילו המבי"ט הגדיר את זה על פי מרכיבי התשובה. אבל כך או כך שניהם מודים שיש ערך בעצם המחשבה של האדם לשוב בתשובה. כי כפי שהוסבר, מהות התשובה היא תהליך פנימי, ולכן כל צד מגלה בחינה מסוימת של תשובה. וזה יכול להתבטא בחלקי התשובה, או בעצם התעוררות האדם לשוב בתשובה. ויש לעיין.

בסיכומו של דבר, נמצאנו למדים מדברי הר"ן והמבי"ט שאף טרם השלים האדם את תשובתו, ואפילו אם רק נתן דעתו להשיב ליבו בתשובה, יש בזה תועלת רבה.​