איתא בספר מטה משה (תלמידו של המהרש"ל) סימן ל"א, בשם ר"י החסיד שרב שרירא גאון ורב האי בנו אמרו, שכל המכוין בעת התחלת "אדון עולם" שהוא שיר נאה ומשובח מובטח לו שתפילתו נשמעת, וכ"כ השל"ה בסדורו "שער השמים", וכתב בעל סידור "שער הרחמים", שתקנו לומר אדון עולם לפני תפילת שחר, כי תפלת השחר אברהם אבינו תקנה, שהיה הראשון שקרא להקב"ה אדון (ברכות ז:) ואמרה קמיה דהגר"א וקלסיה.
וזהו נוסח הפיוט:
"אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא:
לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא:
ואחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא:
והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה בתפארה:
והוא אחד, ואין שני, להמשיל לו להחבירה:
בלי ראשית בלי תכלית, ולו העוז והמשרה:
והוא קלי וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה:
והוא ניסי, ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא:
בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה:
ועם רוחי גויתי, ה' לי, ולא אירא:"
וזהו ביאורו בעז"ה.
הנה, במציאות של מלכות בעולם ידוע שאין מלך בלא עם", וסיבת הדבר, שכל מלכות של מלך היא ע"י שבני אדם מסכימים לקבל על עצמם עול של בן אדם, ולהשתעבד לרצונותיו וחוקיו, אמנם, בזמן בו הם יחליטו שאינם מעוניינים עוד במלכותו עליהם ולא יצייתו לחוקיו, הרי שבאותו הזמן לא תהיה שום משמעות למלכותו.
וא"כ יוצא שכל מלכותו של מלך בשר ודם מבוססת רק על בני עמו, אך בזמן שלא יקבלו את מלכותו אין למלכות זו שום משמעות אך לא כן הם הדברים במלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל כן ייסד הפייטן "אדון עולם אשר מלך - בטרם כל יציר נברא, והיינו שעל אף שעוד לא נוצר כל יציר, אעפ"כ הוא כבר מלך, וזאת מכיון שמלכותו היא עצמיית ואיננה מבוססת על העם, והוא ית"ש מולך על האין בדיוק כפי שמולך על היש, ואין שום שינוי במלכותו.
אמנם, על אף שהוא היה מלך גם קודם שהיה עם, אך לא היה מי שיקראוהו מלך, כיון שלא היה שום יציר, ועל כך ממשיך הפייטן לעת נעשה בחפצו כל - אזי מלך שמו נקרא, והיינו, שאחר שברצונו ברא ויצר לברואים, הרי שאף יש שקוראים לו מלך, כיון שכבר היה נוצר שיקראוהו כך.
אך אל תעלה חלילה בדעתך שדבר מה נשתנה בין קודם שנקרא מלך לאחר שנקרא מלך, כי מלכותו נותרה ללא שינוי, וכל השינוי הוא רק בקוראים במלכותו.
וגם באחרית הימים כאשר יתכלה הכל ,ויתכן שלא יהיה מי שיקראוהו מלך, עדייין הוא ישאר במלכות כבתחילה, "ואחרי ככלות הכל - לבדו ימלוך נורא", ועל אף ששוב הוא יהיה לבד, עדיין לגביו ב"ה אין שום שינוי במלכותו, והוא לבדו ימלוך.
וא"כ נמצא ש"והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה בתפארה" והיינו שהוא היה הווה ויהיה בתפארה בלא כל שינוי, ועל אף השינויים בעולם, מצידו אין שום שינוי והוא בתפארתו היה הוה ויהיה.
"והוא אחד, ואין שני להמשיל לו להחבירה, והיינו שהוא אחד ואין לו שום שותף ח"ו, והוא יחיד המיוחד ביחוד שאין כמוהו, שהרי אין שני להמשיל לו, והיינו, שבכל הברואים יש דברים המייחדים אותם, ואף בדברים המאוד רחוקים זה מזה, וכגו' הדומם והמדבר, שעל אף שהם שונים מאוד במהותם, עדיין יש דברים המשתווים בהם, וכמו ששניהם ברואים ושלשניהם יש תכלית, ואין דבר בעולם שאין שני להמשיל לו, לבד מאדון יחיד ב"ה, שהוא יחיד ואין בלתו שאין שני להמשיל לו ואין שום דבר שיכול להשתוות אליו ב"ה, וכמאמר הכתוב "ואל מי תדמיון קל, ומה דמות תערכו לו (ישעי' מ' הרי שהוא יחיד ביחוד שאין כמוהו, ואין שני להחבירה, והיינו מלשון חבר שהוא מלשון חיבור, שאין דבר בעולם שאפשר לחבר אליו ית"ש בצורה או באופן כל שהוא.
והוא ית"ש "בלי ראשית, בלי תכלית, ולו העוז והמשרה", והיינו שמציאותו ית"ש אין לו התחלה או סוף, אלא אין סוף ב"ה, וח"ו אינו מוגבל או מצומצם בזמן או בתבנית כל שהיא, ולו העוז והיינו הכח, שהוא אדון כל הכוחות כולם, והוא מחייה את כולם, ומלבדו ית"ש אין עוד שום כח בעולם, וה"משרה", והיינו שאף הממשלה בידו, וכל העולם נוהג ע"פ רצונו ית"ש, והוא המנהיג הבלעדי ואין עוד מלבדו.
"והוא קלי, וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה" והיינו שהוא התקיף ובעל היכולת כולם הוא עצמו משגיח בפרטות עלי, והוא הגואלני מכל צרה וצוקה החי לעולם, והוא "צור" והיינו משען חזק שאין כדוגמתו שנפל לחבלי, ועל צור חזק זה אני נסמך בעת צרות.
"והוא ניסי, ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא", "ניסי" היינו "הנס" שלי וכדוגמת הדגל שאליו מתקבצים אנשי המלחמה, ויודעים להתאסף סביבו, ואף אני יודע, שבשעה שמנוס לי, שאני צריך לברוח מצרה וצוקה הרי שאני בורח אל ה"נס" הזה וכשם שאר ביד המלך (תהילים קמ"ד) "סלעי ומצודתי משגבי ומפלטי לי, מגיני ובו חסיתי" ואתה "מנת כוסי" ופירוש המילות הן המנה שניתנה לי בחלקי, וענינו בא לומר, שאני יודע שכל טובתי אינה אלא ממך, ועל כן ביום בו אני קורא איני קורא אלא לך, שהרי אתה הוא היכול לספק לי את צרכי.
"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" והיינו שבידו ית"ש אפקיד את נשמתי בעת אשר אני הולך לישון, וזהו ע"פ המדרש (במ"ר פ"כ) שכאשר האדם הולך לישון הרי הוא כמפקיד את נשמתו בידי אדון יחיד ב"ה, ובטוח אני ברחמיו המרובים שיתקיים בי "ואעירה", והיינו שישיבנה לי כדי שאזכה לקיים עוד יום את רצונו, וע"י שאתעורר משנתי.
ועם רוחי גויתי, ה' לי ולא אירא", והיינו שכאשר אתעורר, רוחי תשוב אל גויתי - גופי.
ורק כאשר "ה' לי'" והיינו שהוא לי לעזר, הרי "שלא אירא", ולא אפחד משום דבר, כיון שאני יודע שהוא מלך העולם היה הוה ויהיה ולי הכוח והממשלה, והוא משגיח עלי בפרטות, ואליו אני בורח בעת מנוסתי, ועליו נסמך בעת צרתי, והוא המספק את צורכי, ובידו אני מפקיד את נשמתי, ועל כן לא אירא.
וזהו נוסח הפיוט:
"אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא:
לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא:
ואחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא:
והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה בתפארה:
והוא אחד, ואין שני, להמשיל לו להחבירה:
בלי ראשית בלי תכלית, ולו העוז והמשרה:
והוא קלי וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה:
והוא ניסי, ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא:
בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה:
ועם רוחי גויתי, ה' לי, ולא אירא:"
וזהו ביאורו בעז"ה.
הנה, במציאות של מלכות בעולם ידוע שאין מלך בלא עם", וסיבת הדבר, שכל מלכות של מלך היא ע"י שבני אדם מסכימים לקבל על עצמם עול של בן אדם, ולהשתעבד לרצונותיו וחוקיו, אמנם, בזמן בו הם יחליטו שאינם מעוניינים עוד במלכותו עליהם ולא יצייתו לחוקיו, הרי שבאותו הזמן לא תהיה שום משמעות למלכותו.
וא"כ יוצא שכל מלכותו של מלך בשר ודם מבוססת רק על בני עמו, אך בזמן שלא יקבלו את מלכותו אין למלכות זו שום משמעות אך לא כן הם הדברים במלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל כן ייסד הפייטן "אדון עולם אשר מלך - בטרם כל יציר נברא, והיינו שעל אף שעוד לא נוצר כל יציר, אעפ"כ הוא כבר מלך, וזאת מכיון שמלכותו היא עצמיית ואיננה מבוססת על העם, והוא ית"ש מולך על האין בדיוק כפי שמולך על היש, ואין שום שינוי במלכותו.
אמנם, על אף שהוא היה מלך גם קודם שהיה עם, אך לא היה מי שיקראוהו מלך, כיון שלא היה שום יציר, ועל כך ממשיך הפייטן לעת נעשה בחפצו כל - אזי מלך שמו נקרא, והיינו, שאחר שברצונו ברא ויצר לברואים, הרי שאף יש שקוראים לו מלך, כיון שכבר היה נוצר שיקראוהו כך.
אך אל תעלה חלילה בדעתך שדבר מה נשתנה בין קודם שנקרא מלך לאחר שנקרא מלך, כי מלכותו נותרה ללא שינוי, וכל השינוי הוא רק בקוראים במלכותו.
וגם באחרית הימים כאשר יתכלה הכל ,ויתכן שלא יהיה מי שיקראוהו מלך, עדייין הוא ישאר במלכות כבתחילה, "ואחרי ככלות הכל - לבדו ימלוך נורא", ועל אף ששוב הוא יהיה לבד, עדיין לגביו ב"ה אין שום שינוי במלכותו, והוא לבדו ימלוך.
וא"כ נמצא ש"והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה בתפארה" והיינו שהוא היה הווה ויהיה בתפארה בלא כל שינוי, ועל אף השינויים בעולם, מצידו אין שום שינוי והוא בתפארתו היה הוה ויהיה.
"והוא אחד, ואין שני להמשיל לו להחבירה, והיינו שהוא אחד ואין לו שום שותף ח"ו, והוא יחיד המיוחד ביחוד שאין כמוהו, שהרי אין שני להמשיל לו, והיינו, שבכל הברואים יש דברים המייחדים אותם, ואף בדברים המאוד רחוקים זה מזה, וכגו' הדומם והמדבר, שעל אף שהם שונים מאוד במהותם, עדיין יש דברים המשתווים בהם, וכמו ששניהם ברואים ושלשניהם יש תכלית, ואין דבר בעולם שאין שני להמשיל לו, לבד מאדון יחיד ב"ה, שהוא יחיד ואין בלתו שאין שני להמשיל לו ואין שום דבר שיכול להשתוות אליו ב"ה, וכמאמר הכתוב "ואל מי תדמיון קל, ומה דמות תערכו לו (ישעי' מ' הרי שהוא יחיד ביחוד שאין כמוהו, ואין שני להחבירה, והיינו מלשון חבר שהוא מלשון חיבור, שאין דבר בעולם שאפשר לחבר אליו ית"ש בצורה או באופן כל שהוא.
והוא ית"ש "בלי ראשית, בלי תכלית, ולו העוז והמשרה", והיינו שמציאותו ית"ש אין לו התחלה או סוף, אלא אין סוף ב"ה, וח"ו אינו מוגבל או מצומצם בזמן או בתבנית כל שהיא, ולו העוז והיינו הכח, שהוא אדון כל הכוחות כולם, והוא מחייה את כולם, ומלבדו ית"ש אין עוד שום כח בעולם, וה"משרה", והיינו שאף הממשלה בידו, וכל העולם נוהג ע"פ רצונו ית"ש, והוא המנהיג הבלעדי ואין עוד מלבדו.
"והוא קלי, וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה" והיינו שהוא התקיף ובעל היכולת כולם הוא עצמו משגיח בפרטות עלי, והוא הגואלני מכל צרה וצוקה החי לעולם, והוא "צור" והיינו משען חזק שאין כדוגמתו שנפל לחבלי, ועל צור חזק זה אני נסמך בעת צרות.
"והוא ניסי, ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא", "ניסי" היינו "הנס" שלי וכדוגמת הדגל שאליו מתקבצים אנשי המלחמה, ויודעים להתאסף סביבו, ואף אני יודע, שבשעה שמנוס לי, שאני צריך לברוח מצרה וצוקה הרי שאני בורח אל ה"נס" הזה וכשם שאר ביד המלך (תהילים קמ"ד) "סלעי ומצודתי משגבי ומפלטי לי, מגיני ובו חסיתי" ואתה "מנת כוסי" ופירוש המילות הן המנה שניתנה לי בחלקי, וענינו בא לומר, שאני יודע שכל טובתי אינה אלא ממך, ועל כן ביום בו אני קורא איני קורא אלא לך, שהרי אתה הוא היכול לספק לי את צרכי.
"בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" והיינו שבידו ית"ש אפקיד את נשמתי בעת אשר אני הולך לישון, וזהו ע"פ המדרש (במ"ר פ"כ) שכאשר האדם הולך לישון הרי הוא כמפקיד את נשמתו בידי אדון יחיד ב"ה, ובטוח אני ברחמיו המרובים שיתקיים בי "ואעירה", והיינו שישיבנה לי כדי שאזכה לקיים עוד יום את רצונו, וע"י שאתעורר משנתי.
ועם רוחי גויתי, ה' לי ולא אירא", והיינו שכאשר אתעורר, רוחי תשוב אל גויתי - גופי.
ורק כאשר "ה' לי'" והיינו שהוא לי לעזר, הרי "שלא אירא", ולא אפחד משום דבר, כיון שאני יודע שהוא מלך העולם היה הוה ויהיה ולי הכוח והממשלה, והוא משגיח עלי בפרטות, ואליו אני בורח בעת מנוסתי, ועליו נסמך בעת צרתי, והוא המספק את צורכי, ובידו אני מפקיד את נשמתי, ועל כן לא אירא.
