למקורו של ציון יום ל"ג בעומר - חלק א'

ביום ל"ג בעומר יש ב' עניינים.

שהוא יום שמחה בשונה משאר ימי הספירה – ולכל הפחות בשונה משאר ימי הספירה עד אליו.
שהוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי.

בשני המאמרים שלפנינו נרד למקורם של ב' עניינים אלו.

וזה החלי בע"ה.

בגמ' יבמות דף ס"ב: כתוב:

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".

ואם כן בכל ימי הספירה יש לנהוג מנהג אבלות.

אמנם המאירי ביבמות שם מביא שקבלה בידיו מהגאונים שביום ל"ג לעומר פסקו מלמות, וז"ל:

"שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".

ובספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין סימן ל"ו) כתב בשם הרז"ה מקור אחר להא שפסקו מלמות בל"ג, וז"ל:

"ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר, אלא למנהג אבלות על מה שאירע, שבאותו פרק מתו י״ב אלף זוגות תלמידים לר׳ עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין, שאין שמחה אלא בחופה ונישואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל״ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז״ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט״ו יום וט״ו יום קודם העצרת זהו ל״ג בעומר".

היינו שהרז"ה מצא גירסא שמה שכתוב בגמרא שמתו עד העצרת הוא רק עד 'פרוס העצרת', ופרוסה היינו חצי מל' יום קודם החג, וא"כ מתו רק עד ל"ג בעומר.

אמנם זה תמוה, שלפי החשבון ט"ו ימים קודם החג אינו י"ח אייר אלא כ' אייר.

ועוד לפי זה – אפילו אם נאמר של"ג הוא אכן ט"ו ימים קודם שבועות – מכל מקום עדיין צריך לנהוג בו מנהג אבלות ורק בל"ד להפסיק. וצ"ע.

ואילו במהרי"ל (ימים שבין פסח לשבועות) כתב סיבה אחרת מדוע ל"ג הוא יום שמחה, וז"ל:

"מן פסח ועד עצרת. מ"מ עושים ביום ל"ג בעומר יום שמחה משום דמתו רק הימים שאומרים בהם תחינה בשבעה שבועות העומר וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו. והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה שבעה ימי החג וג' ימים דחל בהם ראש חודש - שניים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות פשו בהו ל"ב - נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותם ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן יום שמה לזכר".

היינו שמתו רק בל"ב ימים, ולכן נוהגים מנהגי אבלות ל"ב ימים, וכשנגמרים הימים האלה - ביום ל"ג עושים יום שמחה.

וכן בראבי"ה בספר אבי העזרי לגבי הקזת דם כותב שמפסח ועד ל"ג בעומר אין להקיז דם מפני שאז מתו תלמידי רבי עקיבא.
משמע שסובר שאז פסקו מלמות, אך אינו מבאר מצד איזה טעם סובר כן.

וכן נמצא בגניזה הקהירית חיבור משנת 1150 של משה בן אברהם עסרי והוא מביא בשם רבי יוסף בן יוסף ארבוני שעושים יום שמחה בל"ג בעומר.

לסיכום, פשטות הגמרא היא שמתו תלמידי רבי עקיבא עד עצרת. ולכן צריך לנהוג מנהג אבלות עד העצרת.

אמנם מצאנו ג' טעמים לומר שביום ל"ג לספירה אין לנהוג מנהגי אבלות:

המאירי מביא שיש קבלה מהגאונים שפסקו מלמות ביום ל"ג בעומר.
הרז"ה מצא גירסא שמתו עד אמצע ל' יום קודם העצרת שלחשבונו זה יוצא בל"ג בעומר.
המהרי"ל כותב שמתו רק בימים שלא אומרים בהם תחנון, וא"כ זה רק ל"ב יום ולכן ביום הל"ג עושים יום שמחה.

ובני ספרד נקטו כמאירי וכרז"ה שפסקו מלמות ביום ל"ג, ולכן נהגו שיום ל"ג הוא יום שמחה, ומיום ל"ד פוסקים לגמרי מנהגי האבלות.

אמנם בני אשכנז נקטו כפשטות הגמרא – שמתו עד העצרת, אבל בגלל הטעם שמביא המהרי"ל עשו את יום ל"ג ליום שמחה.

והבאנו מקורות קדומים לכך שנהגו יום שמחה ביום ל"ג בעומר.