בגמ׳ שבועות מג. "אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל כו', אמר אביי לא שנו אלא דא"ל בית סתם אבל אמר ליה בית זה מלא ידיעא טענתיה, א"ל רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני בדידה בד"א בבית מלא אבל בית זה מלא חייב, אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין".
בפשטות מבואר בגמ' דרבא נחלק על אביי במקרה שאמר לו בית זה מלא וא"ל מה שהנחת אתה נוטל, דלאביי חייב דכיון דא"ל בית זה מלא ידיעא טענתיה ורבא סובר דפטור, וא"כ לכאו' יש להבין א' אם בבית זה נחלק רבא על אביי א"כ העיקר חסר מן הספר והיה לו לומר דגם בית זה פטור דלא כאביי, וביותר ק' מה הוסיף רבא בדבריו על מה שכבר כתוב במתני' "אין נשבעין אלא על דבר שבמידה וכו' ", ועוד, דלכאו' יש קו' יותר חזקה על אביי ממתני' דמסיפא משמע דרק אם א"ל עד הזיז וא"ל עד החלון חייב אבל אם א"ל בית זה וא"ל מה שהנחת וכו' פטור.
ביאור מח' אביי ורבא לשי' רש"י והרמב"ן
והנה בביאור דברי אביי דבבית זה מלא ידיעא טענתיה כתב רש"י "דכיון דא"ל בית זה מלא וזה מחזירה לו חסירה נראית חסרונה והרי הוא כזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון", וכתב עליו הרמב"ן דידיעא טענתיה היינו טענתיה דנתבע דמתוך שידועה טענתו של התובע ידועה תשובתו של הנתבע דחזינן כמה אית בה ומתוך כך יודע כמה כפר לו, ורבא סובר דבעינן שיזכיר מדה ממש בהודאתו.
וביאור הדברים, דהנה לעיל בסוגיא דטענת שתי כסף נתבאר דבכל טענה וכפירה יש ג' חלקים- התביעה הראשונית של התובע, הטענה, והכפירה, דהטענה והכפירה היינו הויכוח בינהם [ושם נת' דשי' רב דדין טענת שתי כסף הוא דין בכפירה דהיינו בויכוח שבינהם שעליו הוה שבועת מודה במקצת] וא"כ הכא גם אביי וגם רבא מודים דאין דין שיהיה מוזכר בתביעה מידה כיון דאין נשבעין על התביעה אלא על הכפירה דהיינו על הויכוח בינהם, אלא דאביי סבר דבעינן שיזכיר מדה בתביעה כדי שנוכל לדעת מה בינהם ועל מה הויכוח שעליו הוא נשבע וזה מש"כ הרמב"ן "טענת הנתבע" היינו לאפוקי דלא צריך מדה בתביעה אלא רק בשביל שנדע מה הויכוח, אבל רבא סובר דכיון דהשבועה היא על ההודאה והכפירה צריך שיזכיר מדה בהודאתו.
שי' התוס' בתי' הב' וביאור קו' מהרש"א
והתוס' הק' מה סברת רבא דפליג אדאביי הא כיון דא"ל בית זה מלא וזה מחזיר לו חסירה וכו' כמש"כ רש"י, ותי' "וי"ל דבשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם א"נ בעינן שיזכיר מדה בהודאתו". ולכאו' בלשון התוס' בתי' השני מבואר כפי' הנ"ל דשי' רבא דבעינן דיזכיר מדה בהודאתו ואביי פליג.
ונמצא להנ"ל דאם אומר בית זה מלא וזה אומר לו עד החלון כיון דידוע הויכוח בינהם והזכיר מדה חייב, וא"כ מק' המהרש"א דק' גם לרבא למה נקטה המש' זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון הו"ל למינקט זה אומר בית זה מלא וזה אומר עד החלון, וכתב המהרש"א ויש ליישב.
ובפשטות אפשר לומר וכ"כ מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א בשיח השדה (ספר ישוב הדעת), דאגב דבעינן למיכתב בסיפא עד החלון דיחשב שמזכיר מדה בהודאתו, כתבינן זה אומר עד הזיז אבל באמת יכלנו לכתוב בית זה מלא.
אמנם נראה לומר דכוונת המהרש"א להק' ביותר וא"א לתרץ ע"ז דהוי אגב, דהרי כתבו התוס' בתירוצם הראשון דבית זה מלא לא חשיב ידיעא טענתיה כיון דגם אם חסר קצת מיקריא מלאה, וא"כ אף דהתוס' בתירוץ זה סברי דמ"מ חשיב מדה מ"מ פשוט דאיכא חידוש בבית זה יותר מאשר באומר עד הזיז וא"כ הו"ל למתני' למינקט בית זה מלא דהוי חידוש טפי, ומדנקט זה אומר עד הזיז משמע דדוקא בכה"ג חשיב מדה אבל אומר בית זה מלא לא חשיב מדה וקשיא לתי' השני, וא"כ ע"ז א"א לתרץ דנקט אגב עד החלון, כיון דאם איכא רבותא טפי בזה אומר בית זה מלא היינו צריכים לכתוב את זה ומדלא נקט משמע דלא חשיב מדה.
בי' הגר"א בשי' בעל התרומות
אמנם בביאור הגר"א סי' פ"ח ס"ק מ"ד הביא את שי' הבעל התרומות דכתב דוודאי דבית זה מלא חשיב מדה דמידע ידיעא טענתיה, אלא דאביי סובר דבעינן שיזכיר מדה או בתביעה או בהודאה [ונמצא דאפי' אם אמר בית סתם והזכיר מדה בהודאתו כגון שאמר עד החלון ג"כ חייב לאביי, ובביאור הדברים נראה דס"ל דכיון דאמר לו עד החלון ודאי דהנתבע יודע לאיזה בית מלא נתכוון התובע ולכן ענה לו עד החלון של אותו בית ובהכי סגי לאביי שהנתבע והתובע ידעו על מה הויכוח] ורבא סבר דבעינן שיזכיר מדה בשניהם וזה רבא בא ומוסיף דבעינן שיטעננו דבר שבמדה ויודה לו דבר שבמדה.
ושואל עליו הגר"א דא"כ לרבא למה המש' נקטה עד הזיז הו"ל למימר בית זה מלא, [כקו' מהרש"א על התוס'] וכתב הגר"א דאגב דבעינן למיתני עד החלון נקט עד הזיז [כתי' הגר"ח], אלא דהגר"א מוסיף אח"כ דעד הזיז הוי רבותא טפי מבית זה מלא, כיון דבית איכא תקרה ובמעט חסרון ניכר מה שאי"כ עד הזיז, ולכאו' מבואר בגר"א כמשנ"ת לעיל במהרש"א דאם בית זה מלא אי"ז ודאי דחשיב מדה גמורה אז פשיטא שהיינו צריכים לכתוב במש' בית זה מלא דהוי רבותא טפי ולא היה אפשר לתרץ ע"ז את התירוץ של אגב ולכן לשי' תוס' קו' המהרש"א היא קו' אלימתא וא"א ליישב כישוב דלעיל, ורק בגלל שלפי בעל התרומות בית זה מלא חשיב מדה גמורה ויש חידוש יותר גדול בעד הזיז מאשר בבית זה לכן נקט עד הזיז ולא בית זה.
ובביאור עצם דבריו נראה, דסבר בעל התרומות דלא כהתוס' בתירוץ הראשון שכתבו ד"מלא" לא הוי מדה כיון דגם אם חסירה מעט נקראת מלאה, אלא סבר בעה"ת דהמושג מלא גם בלשון בנ"א הוא מלא לגמרי (וכמו שבקידוש והבדלה יש דין של כוס יין "מלא" שלא יהיה פגום) ואף שמצוי שבקבוק למשל נקרא מלא אף שאינו מלא עד לסופו מ"מ כיון שבבקבוק היחס הוא לא כלפי הכלי שבו נמצא המשקה אלא כלפי כמות המשקה הנמצאת בכלי ולמשל בקבוק של ליטר גם אם ביחס לכלי הוא אינו מלא מ"מ ביחס לכמות הוא נקרא מלא כיון שיש בו ליטר וכן בכל דבר, וא"כ ה"נ בבית זה מלא כיון שיש לו תקרה שתוחמת אותו א"כ המדה שלו מוגדרת- בית כזה מלא עד הסוף ממש ולכן חשיב מדה מה שאי"כ עד הזיז כיון שאין לו דבר שגודר ותוחם אותו א"כ זה יכול להיות קצת מעליו או קצת מתחתיו ולכן הוי רבותא טפי כשאומר עד הזיז מאשר שאומר בית זה ולכן נקטה המש' עד הזיז.
הנוסחאות בתוס'
ובעצם דברי התוס' יש כמה נוסחאות במפרשים האם יש כאן תירוץ אחד או ב' תירוצים, הנה במהרש"א שהבאנו מבואר שלמד דיש כאן ב' תירוצים ולכן הוא מק' מהסיפא לרבא, אמנם הרש"ש כתב, וכ"כ התומים (סט"ו), דהא"נ של תוס' אינו תירוץ שני אלא חלק מהתירוץ הראשון ואין הפירוש של זה "אי נמי" אלא "אף נמי".
והרש"ש הוסיף להק' אם נאמר דזה ב' תירוצים כעין קו' מהרש"א אבל על התי' הראשון, דלפי התי' הא' הו"ל למיתני בסיפא ז"א עד הזיז וז"א מה שהנחת אתה נוטל, דלפי תירוץ זה כל החסרון הוא כשאומר מלא ואין ידוע מה זה מלא אבל הכא ידוע על מה הויכוח ולמה נקטה המש' עד החלון, ולכן למד דהתוס' אומרים דיש ב' תנאים אליבא דרבא א' שיהיה ניכר מבין טענותיהם על מה הויכוח, ב' שיזכיר מדה בהודאתו, ולכן ל"ק לרבא קו' מהרש"א דבדווקא נקטה המש' זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון כיון דאם אומר בית זה מלא וזה אומר לו עד החלון עדיין לא ניכר על מה הויכוח כיון דמלא אינו דבר מוגדר ולכן נקטה המש' ז"א עד הזיז דהוי דבר מוגדר ורק אז חייב אליבא דרבא.
ועוד ילהק' אם זה ב' תירוצים, דהנה הגמ' מביאה הוכחה לרבא מהברייתא שכתוב "כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי בית זה מלא", וק' למה הגמ'צריכה להוכיח מכללו של דבר וכו' הא מדברי הברייתא גופה מוכח כרבא דבעינן שיזכיר מדה בהודאתו שכתוב "ויודה לו" משמע שמזכיר מדה בהודאתו. ועו"ק, דלפי התירוץ השני העיקר שיזכיר מדה בהודאתו ואף אם אומר בית זה מלא חייב דווקא אם עונה לו עד החלון אבל אם אומר לו מה שהנחת וכו' פטור, וא"כ עיקר הדגש הוא על מה שעונה לו ולא על מה שטוען לו וא"כ למה הגמ' אומרת "מאי לאו לאתויי בית זה מלא" הו"ל למימר לאתויי בית זה מלא והלה אומר עד החלון שזה עיקר הדגש.
ומהתוס' בסמוך ד"ה לאו, מבואר כדברי הרש"ש והתומים דהתוס' כתבו תי' אחד עם ב' תנאים, "וי"ל דלשון שיטעננו משמע שניכרות טענותם וידוע מה שביניהם והיינו נמי לישנא דרבא גופיה, ולשון ויודה משמע שמזכיר בהודאתו מדה" ולכאו' זה ממש מפורש כדבריהם, אלא דבתוס' הרא"ש דכתב וז"ל: "וי"ל דמלשון שיטעננו משמע שניכרים טענותם וידוע מה ביניהם, ולתירוץ שני ויודה לו משמע שיזכיר בהודאתו מדה". ומפורש שלמד שהם ב' תירוצים.
