איסור מסירת דין חברו לשמים
מקורות האיסור
איתא בגמ' (ב"ק צג.) 'אמר רב חנן המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך (בראשית טז ה) וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא'.
היינו שלאחר שהרתה מאברהם זלזלה הגר בשרה שטרם התעברה, ובאה שרה לאברהם והטילה את תביעתה ע"כ שנתנה לו שפחתה והנה הוקל כבודה בעיניה, אזי מסרה שרה דינה לשמים ע"כ שאברהם רואה בזיונה ושותק או ע"ז שלא התפלל גם עבורה שלא תהיה ערירית (רש"י עה"ת שם). והובא במדרש (ב"ר פ' מה ה) ששרה ראויה הייתה להגיע לשני אברהם שלא תמות בחייו, ועל ידי אמירתה זו התקצרו ימיה בל"ח שנה [צעירה הייתה שרה מאברהם בעשר שנים (בראשית יז יז) ונפטרה בת מאה עשרים ושבע, ואברהם הסתלק בהיותו בן מאה שבעים וחמש][1].
אך הוסיפה הגמ' שעונש זה בא רק באופן שיש לתובע אפשרות לתבוע הנתבע בבי"ד על הנזק שנגרם לו הימנו[2]. וכ' תוס' (ד"ה דאיכא) שבימי שרה היה בי"ד של שם קיים והיה בידה לתובעו שם.
עוד שם בגמ' 'אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק, תניא נמי הכי אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע אלא שממהרין לצועק יותר מן הנצעק' ופי' רש"י (ד"ה אלא) שהוא כמו שמצינו אצל שרה שנענשה קודם אברהם[3] ובתוס' פליג יעויי"ש.
היינו שהמפיל תביעתו על חברו כלפי שמיא נענש עוד קודם שמענישים הנתבע, משום שדנים האם אכן ראוי הצועק שחברו ייענש על ידו, ובביאור וטעם הדבר מצינו כמה ביאורים בספרי ראשונים ואחרונים כדלהלן.
כתב הראב"ד (ד"ה אלא הובא בשטמ"ק) בביאורו הא' שממהרין לצועק, כלומר על ידי הצעקה ממהרין עליהם הפורעניות והאי דקאמר יותר מן הנצעק היינו שיותר משלא היה צועק עליו אף על פי שמענה את חברו.
עוד כתב בביאור הב' [ל"ג שממהרין לצועק] ששניהם לוקים על ידי הצעקה, אלא שהצועק לא נושע ע"י צעקתו, נמצא עומד בסבלו ובנוסף לכך הוא לוקה עם חברו. ואם לא היה צועק או שהיה מבקש רחמים מלפני המקום שיושיעהו מיד המציקים אותו אז היה מושיעו ולא היה לוקה עם חברו.
הריטב"א (ר"ה טז: ד"ה ומוסר) כתב הטעם לפי שאחר שמסר דין חברו אין לעוונו תקנה אך לחברו יש תקנה שבידו לרצותו בממון או בדברים.
רבנו ברוך (ב"ק שם ד"ה במקום) ביאר שהצועק נענש משום 'דאטרח קמי הקדוש ברוך הוא' והנצעק נמי נענש 'דלא תיהוי צעקת צועק בטלה'.
טעם נוסף כתבו הב"ח (חי' ב"ק שם ד"ה המוסר) והמהר"ל (ח"א ב"ק שם ד"ה המוסר) שאדם קרוב לבקשתו יותר מאחרים, לפיכך המתפלל על חברו נענה תחלה, משום שבגינו התעוררו רחמים משמיא על חברו, וכן בנדו"ד כיון שמעורר את הדין על חברו הוא נענש תחלה. והוסיף המהר"ל שחוטא בכך שמביא מידת הדין בעולם בחינם שהרי יש לו בי"ד של מטה, ולכך חרון האף רח"ל קרוב אצל התובע[4].
וכבר מצינו כן במדרש (רבה לך לך פמ"ה) 'רב תנחומא אמר וכו' כל מי שהרתיק [דופק] אחר מידת הדין לא יצא שפוי מתחת ידיה' ולומדים זאת משרה שהייתה ראויה להגיע למספר שנותיו של אברהם וכדלעיל. ופי' בענף יוסף די בהיותו מוסר דין לשמים הוא מעורר למעלה מידת הדין אשר היה שקט מקודם, ובהתעוררות הדין בא כעס ופורענות לעולם, ולפיכך פוגעת בו מידת הדין קודם לפי שגרם הדבר ע"ד שאמר הכתוב 'חופר גומץ בו יפול'.
בספר בן יהוידע (ב"ק שם ד"ה אוי) תמה האיך ייתכן שהצועק יצא נפסד יותר מן הנצעק והלא זה הצועק הרע לו חברו רעה גדולה, וביאר שאכן באותו דבר שצועק עליו הוא עשוק, אך יזדמן שזה הצועק הרע לאחרים כמו זאת הרעה שעשו לו, ואזי נלכד באמרי פיו שנוהגים עמו כפי שנהג באחר שמסר את דינו לשמים, 'ומגדיל מדורת אש הרעה על חברו לקללו ולבקש עונשים קשים עליו' וכשעושה בן בעצמו אי"צ בי"ד לדון על זה לראות אם חייב אם לאו, שהרי הודאת בע"ד סגי ליה לחייב עצמו. אבל עונשים שביקש על חברו צריך שיצא פסק דין עפ"י בי"ד של מעלה ולא יתחייב חברו כאשר ישית עליו הצועק[5].
עוד איתא בגמ' (ברכות נה.) 'ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים'. ופי' רש"י (ד"ה מוסר דין) שבוטח הוא בזכויותיו שיהיה חברו נענש על ידו.
עוד מצינו בגמ' (שבת קמט:) 'ואמר רבי יעקב בריה דבת יעקב כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא[6]' ומקנת הגמ' שלומדים זאת מהפסוק 'גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע, וכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע, צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך רע. ופי' רש"י (ד"ה ענוש) 'צדיק המעניש לא טוב, וכיון דאינו טוב הרי הוא רע'[7].
וכתב בספר חסידים (סי' ע"ו) וז"ל 'אל תעניש ישראל ואל תקללו אך התפלל עליו שישלים הקדוש ברוך הוא לבו ויחזירהו למוטב ואל תמסור עליו דין לאמר הצור ינקמני מידו וישוב לעושה הרע כרעתו, כי כל המוסר דין על חבירו באה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבש"ע לזה תעשה דין, ראוי הוא שתענישו על כך וכך. כללו של דבר אל תקלל שום אדם כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו' וכו' עכ"ל.
האיך ינהג התובע בלא מסירת דין לשמים
והנה ישאל האדם מה עליו לעשות כשחברו מזיקו אם לא שימסור דינו לשמים, שהרי מידת הויתור קשה היא למכביר [ולכך שכרה עצום עד למאד!].
וכתב ר"י מלוניל (מובא בשטמ"ק ד"ה המוסר) שמוטב היה על התובע להביא הנתבע בפני בי"ד של מטה ויגבה ממנו ממון משימסרנו בעד עוונותיו שבזה עונש הנתבע גדול עד אין שיעור (וכעי"ז במאירי) ומשום שאין התובע מתמלא רחמים על הנתבע אלא נעשה אכזרי אזי מזכיר לו הקב"ה עוונותיו ומענישו.
אבל אם לא צעק להקב"ה ולא מסר עליו דין אף על פי שהנתבע נטרד מן העולם מחמת אותו היזק שהזיק לאותו צדיק, 'אינו נחשב לעון כלל לאותו צדיק אף על פי שלא מחל לו כיון שלא פייסו ולא השתטח לפניו שימחול לו'.
הראב"ד (הובא בשטמ"ק ד"ה אחד) ביאר שכשמוסר דין חברו נענשים שניהם, ומה תועיל צעקתו והלא עדיין נשאר התובע עם סבלו, אלא עליו לבקש רחמים מלפני המקום שיושיענו ואזי ייוושע בעצמו ולא ילקה עם חברו שהזיק לו, ויצא נרווח.
אם נענש גם באין בי"ד בעירו
הנה הראשונים הביאו כדבר פשוט דברי הגמ' שנענש בשיש בי"ד של מטה ולא תבעו שם, אך יש לדון מהו באופן שאין בי"ד באתריה או שאין רצון הנתבע לבוא לדין וכדו' האם יכול למסור דינו לשמים או שגם בכה"ג לא ימסור אלא דאין בזה חשש עונש.
ובפשטות נראה דתליא בטעמי האיסור שהובאו לעיל, דאם הוא משום שמטריח כלפי שמיא או שמרבה מידת הדין בעולם וכו' הלא גם באין בי"ד של מטה יש לחשוש לזה, אך אם טעם האיסור הוא משום שבתביעה כלפי שמיא מזיק לו יותר מתביעה בבי"ד של מטה, הרי שבאין בי"ד של מטה מאי איכא ליה למיעבד.
ואכן כתבו הרמ"ה (הובא בשטמ"ק ד"ה והני) ריטב"א (ר"ה טז:) ר"ן (ר"ה ג" מדה"ר ד"ה שנאמר) שכשאין בי"ד א"נ דלא ציית דינא [א"נ דבי דינא מענין הדין שלא כראוי דכמאן דליכא דיינא דמי] אין המוסר דין לשמים נענש כלל 'דמאי אית ליה למיעבד', ומשמע שאין נענש ע"ז, אך אינו במשמע שברשותו לנהוג כן לכתחלה ולמסור דין חברו לשמים.
אולם מלשון ערוך השלחן (חו"מ סי' תכ"ב סעי' ג') נלמד שבאינו ציית דינא או כשאין בי"ד וכדו' יכול לכתחלה למסור דינו לשמים.
והנה דעת פני יהושע (גיטין ז. ד"ה שלח) שביאור הפסוק 'דום לה' והתחולל לו'[8] היינו שאע"פ שאין בי"ד לתובעו בפניהם לא ימסור דין חברו לשמים. ומה שכתוב 'והוא דאיכא דינא בארעא' היינו לענין דאין נענש תחלה, אבל מ"מ מדות חסידות אע"ג דליכא דינא בארעא שלא ימסור דין חברו, והיינו דקאמר דוד 'אשמרה לפי מחסום'[9].
אע"פ שאין בי"ד מוטל על התובע לבוא בדברים עם הנתבע
דעת הר"ן (שם בביאור הב') שאף באין בי"ד חייב התובע לבוא בדברים עם הנתבע קודם שימסור דינו לשמים, ושרה נענשה ע"ז שלא הרצתה דבריה לפני אברהם קודם שמסרה דינו לשמים.
וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' תכ"ב סעי' א') 'אסור לבקש דין מן השמים על חבירו שעשה לו רעה. ודוקא דאית ליה דיינא בארעא. וכל הצועק על חבירו, הוא נענש תחלה וי"א דאפילו לית ליה דיינא בארעא אסור לצעוק עליו, אא"כ הודיעו תחלה.
וכן כתב בערוך השלחן (שם) וז"ל 'אם אינו ציית דין רשאי למסור דינו לשמים וכן כשאין לו דיין במקומו וזה אינו רוצה לילך לדון עמו במקום אחר ושרה שנענשה מפני שב"ד של שם ועבר היה קיים וי"א דאפילו לית ליה דיינא במקום זה אסור לו לצעוק עליו מקודם לשמים אא"כ יודיענו תחלה וכשלא יקבל עליו לילך לאיזה ב"ד אז ימסור דינו לשמים ואין חולק בזה' עכ"ל.
לא מסר דינו לשמים אך חברו נענש
מצוי בפי העולם לומר על פלוני שמת שמחמת הנזק שגרם לחברו נענש, ובזה יש לדון באופן שאכן התובע לא מסר דין חברו לשמים אך הנתבע נענש, אם יש בזה חשש.
הנה הביא רבי בצלאל אשכנזי (ליקוטים, הובא בקובץ ש"ק שבת קמט: משמיה דר"א בי"ט בפי' לרי"ף) שמש"כ בגמ' 'שחברו נענש על ידו' היינו שצעק להקב"ה עד שהענישו על מה שעשה לו. אבל אם לא מסר עליו דין, אף על פי שנענש המזיק מחמת שהזיק לחברו, אינו נחשב לתובע כעוון, אע"פ שביד התובע להמציא עצמו בפני הנתבע שיפייסו.
וזה לשון המאירי (הובא בשטמ"ק) 'ובמסכת שבת אמרו שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו אל הקדוש ברוך הוא ודוקא בדרך שהיה אפשר לו על ידי בית דין ליטול ממנו את דינו והוא מתכוון להענישו הא אם לא כוון לכך ונשתלח הרשע ביד פשעו אין לו דמים כלל' עכ"ל.
כ"מ בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' ק"ס) שכתב דהיינו דוקא כשביקש על הדבר שמסר דינו, אבל אם מחל לו ואדרבא אמרי שארי ליה מאריה ולא נקיט ליה בלביה דהרהור כדיבור דמי, נראה דאין נענש עליו וקב"ה הוא דתבע בעלבוניה.
כן כתב בפתח עינים (שבת שם ד"ה כל) שממעשה דצדקיה שם נלמד שאם מן השמים הענישו למבזה ומזיק אינו בכלל כל שחבירו נענש על ידו 'כיון דהוא לא קלל ולא צעק דאם מן שמים נלחמו בעבור כבודו איהו מאי אית ליה למעבד'[10].
אך גם בזה יש ליזהר עד למאד! דהנה הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, וכמו שמצינו בגמ' (ב"ב כב.) שנסתלק רב אדא בר אבא וכל חד מאמוראי אמר אנא ענישתיה, ואי' שם 'ומסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה' בכך שהיה דרכו של רב אדא לבוא לפני ר"נ קודם שהיה נכנס ר"נ לדרוש בצבור והיו מעיינים יחד, ובאותו היום לא הגיע והוציא ר"נ מפיו שלא מתחיל לדרוש אלא יושב ומצפה שיביאו את 'מיטת רב אדא' ומיד יצא קול שמת רב אדא. והיינו משום שנהג דלא כשאר אמוראים 'וקילל' את רב אדא וקללת חכם חמורה היא. ומ"מ נמצינו למדים שאע"פ שרב אדא גרם לעצמו המיתה היה ר"נ מתאונן 'אנא ענישתיה'.
ולסיום העניין, יובאו בקצרה לשונות הספרים המדברים מזה, ומכאן ראה תראה חומרת הדבר והעונש שנענש ע"י כך רח"ל.
כתב בזוה"ק (בראשית סז.) עה"פ 'קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס' וגו' דהיינו שמסרו דין חברם לשמים.
ובזוהר חדש (רות לד:, מתורגם ללשה"ק) כתב עה"פ 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש', ופי' תפלה, היינו שלעיתים מתפלל האדם והקב"ה שומע אך אינו רוצה לעשות בקשתו. שועה, היינו יותר מתפלה שצועק בכל כוחו לפני אדונו משום שרצונו גדול יותר, ובה כתיב האזינה כמי שמטה אוזנו לשמוע הבקשה ואעפ"כ שותק ולא מקיים בקשתו. דמעה, היינו מלבו וברצון כל הגוף וע"ז כתוב אל תחרש, ואי' בחז"ל שאין כל הדמעות באות לפני המלך, דמעות של כעס ודמעת המוסר דין חברו לשמים אינן באות לפני הקב"ה אלא רק דמעות התפלה והתשובה, והמתפללים מתוך צרתם באות דמעותיו לפני המלך וכדאי' כל השערים ננעלו מלבד שערי דמעות.
והנה אם בא הנצעק ומבקש את מחילת הצועק על מעשיו הרעים חייב הצועק למחול לו וכמו שפסקו הרמב"ם (פ"ה מחובל ה"י) השלחן ערוך (חו"מ סי' תכ"ב סעי' א') שאסור לנחבל להיות אכזרי מלמחול, כי אין זה דרך זרע ישראל, אלא כיון שבקש ממנו מחילה ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידוע שהוא שב מחטאו וניחם מרעתו, ימחול לו. 'וכל הממהר למחול הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו'.
ואף אם לא בא הנצעק לבקש מחילת הצועק, הרי שביד הצועק לקיים מצות 'והלכת בדרכיו' דמה הוא רחום אף אתה רחום וכו' וימחל ויסלח לו על פשעיו, וג' סימנים יש לזרע אברהם, ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ורחמנים הוא היפך אכזריות (סמ"ע שם סק"ד).
ובגמ' (ר"ה יז.) אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנא' נשא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע'. ופי' רש"י המעביר על מידותיו, היינו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו, ואזי מעבירין לו על כל פשעיו, היינו שאין מידת הדין מדקדקת אחריו אלא מניחה לו והולכת.
עוד האריכו בעניין זה בעלי המוסר בכל הדורות, ואמר ע"כ הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל (דרכי החיזוק 359) שזה הוא שאנו מתפללים בקרי"ש שעל המיטה 'רבש"ע הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי וכו' ולא ייענש שום אדם בסיבתי' והיינו משום שאם אינו מוחל ונוהג עם חברו במידת הדין הרי שמתנהגים עמו במידת הדין מידה כנגד מידה, ובזה אין בנמצא מי שיוכל לעמוד, ורק אם יתנהג עם חברו במידת הרחמים ירחמו עליו מן השמים (כבשבת קנא:).
[1] ומאי דמיקרי 'עונש' שנפטרה קודם אברהם, יעויין מהרש"א (ד"ה המוסר) עין אליהו (ד"ה אמר) ופנים יפות (בראשית כג, ב) ואכמ"ל.
הנה בפסוק (בראשית כג ב) נכתב 'לבכותה' בכ' קטנה וביאר בעל הטורים בטעם הב' לפי שגרמה מיתתה שמסרה דין אברהם לשמים, ועל כן נענשה היא תחילה 'והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו' (אבל רבתי פ"ב).
בא וראה חומרת הדבר, שאם מזכירין דינו ונענש במיתה נקרא מאבד עצמו לדעת, משום שלא היה לו למסור דין חברו לשמים.
וראיתי מי שחידש שכל המוסר דין חברו לשמים נענש במיתה דייקא, ויליף משרה, שכביכול נאמר לאדם אינך תראה בעונש חברך משום שתענש במיתה עוד קודם מפלת חברך, וזש"כ רש"י שם 'הוא קבר אותה' היינו שגם הוא ייענש, אך היא כבר לא תוכל לראות בעונשו. וכ"מ ברש"י (ב"ק שם ד"ה אחד) שכ' 'וחרה אפי והרגתי אתכם' ושניים במשמע, ובע"כ דזהו מיתתו של כל המוסר דין לשמים.
[הפנ"י תמה דהלא מתה שרה מחמת בשורת העקידה ולא מחמת שמסרה דין לשמים יעויי"ש מה שתירץ עפ"י רש"י עה"ת שם].
[2] יש שגרסו וה"מ בדאית ליה 'דינא' בארעא ולא 'דיינא' דהיינו בי"ד, יעויין באגודה ועו"ר, והאריך בזה במהר"ץ חיות (ב"ק שם ד"ה תוד"ה דאיכא) יעויי"ש.
[3] בספר מתת אלוקים (ר"ה טז: דא"ר אבין) ביאר דבפסוק 'לספוד לשרה ולבכותה' למדנו עונש שניהם. שרה נענשה בכך שנפטרה קודם אברהם שהייתה צריכה לחיות כמנין שנותיו, ועונשו של אברהם מיד לאחמ"כ בכך שנצטער מאד על מיתת שרה, וביאורים רבים יש ע"ז ואכמ"ל.
[4] ומשמע בדבריו שהתובע נענש ואין הנתבע נענש, משום שהמשיל זאת לאדם שמשליך אבן לקיר, שהאבן חוזרת עליו ומזיקתו וצ"ע.
[5] בספר לשמוע בלמודים (ר"ה טז: ד"ה כל) ביאר דהנה לעיתים אין אדם רואה חובה לעצמו לכן אף שעושה לפעמים איזה עוון יש לו אמתלא שנעלם ממנו שהוא עוון, אך כשמוסר דין על חברו על עוונותיו א"כ מכיר ויודע מה הוא עוון, ומזכירים ובודקים עוונותיו אם לא נמצא בהם ג"כ אותו עוון, וכשנמצא בו אותם העוונות אין לו אמתלא שלא ידע שהוא עוון, ולכך נענש תחלה קודם חברו, משום שחברו יכול לומר לא ידעתי שהוא עוון.
עוד ביאר שלפעמים אף אם ראוי האדם להיענש על עוונו ע"פ מידת הדין עכ"ז מתעוררת מדת ארך אפיים מצד מדת הרחמים לבל ימהר להענישו. אך כאשר מוסר דין על חברו מבקש להענישו ע"פ מידת הדין ומסתלק מידת הרחמים לבל תעורר אריכות אפיים, ואזי מידת הדין פועלת פעולתה ונענש מיד, משא"כ חברו יונהג בו מידת הרחמים באריכות אפיים ואינו נענש במהרה.
[6] והיינו דוקא כשעושה כן לכבודו, אך לש"ש שרי (הובא בליקוטי ר"ב אשכנזי שבת קמט:).
והטעם שאין נכנס במחיצתו של הקב"ה כתב מהר"ל (ח"א שבת קמט:) שאכן ראוי הנתבע שייענש והקב"ה מענישו על חטאו כי כן הוא הדין האמיתי, אבל התובע מכוין רק לרעת הנתבע ולפיכך כאשר חבירו נענש על ידו ומביא את חבירו לידי העדר בדבר, נוטה גם הוא אל ההעדר ואין מכניסין אותו במחיצת הקדוש ברוך הוא שאין עמו העדר וחסרון, וסיים המהר"ל בכותבו 'ויש לך להבין דברים אלו מאוד'.
[7] בביאור הפסוק עיין רי"ף על עין יעקב (שבת קמט:).
[8] בגמ' גיטין שם שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר.
[9] וסיים שם בכותבו 'מיהו היכא דאי אפשר למיקם בהו יש להסתפק אי שרי'.
[10] והאריך לבאר דברי הגמ' (ב"ב כב.) שכמה אמוראים תלו את מיתתו של רב אדא בר אבא בקפידתם, ופי' תוס' (שם ד"ה אנא) שהיה כל אחד מתאונן ע"כ שמת רב אדא מחמתו ולא יכניסוהו במחיצתו של הקב"ה, והנה הרואה יראה שיש מהם שלא קללוהו ולא התפללו לענישתו ומדוע חששו, ולולי דברי תוס' י"ל דהגם שאינו בכלל 'חברו נענש על ידו' אך מ"מ לא יבצר מאיזה עונש, וכדאמר הקב"ה לדוד (סנהדרין צה.) על ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול וג' בניו [עיי"ש מה שביאר הא דאי' פ"ק דברכות שאמר שמואל לשאול למחר אתה ובניך עמי במחיצתי ובוודאי שמואל במחיצתו של הקב"ה, שלכאו' אין יכול ליכנס שם שהרי חברו נענש ע"י ואכמ"ל] ואכתי צ"ע מכמה דוכתי שנענשו רבים ע"י קפידת תנאים ואמוראים כגון 'עשאו גל של עצמות' (שבת לד. ב"ב עה. ברכות נח.) 'השכם והערב לביהמ"ד והוא יפילם חללים' (גיטין ז. ועיין תוס' שם ד"ה השכם) ועוד.
והנה כתב בספר פרשת דרכים (דרך המלך דרוש י"א) דהא שאין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, היינו דווקא כשחוטא באותו ענין שחברו נענש על ידו, וראיה מצדקיה עיי"ש.
ובהגה' שם (הנד"מ הערה 27) כתב שבשיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ זצ"ל (פנחס תשל"ב) הביא מאי דאיתא בגמ' (עירובין סג.) תלמיד אחד היה לו לר' אליעזר שהורה הלכה בפניו, א"ל ר"א לאימא שלום אשתו תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. והקשה שם הרי אמרו שמי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ומדוע ר"א לא מחל לו, עיי"ש מה שתירץ. אך לדברי פר"ד הנ"ל דכל שאינו חוטא בדבר לא אמרינן ביה האי מילתא שפי"ד.
