בְּכָל מוֹעֵד נִשְׁפַעַת עָלֵינוּ אוֹתָה הָהַשְפָּעָה בְּסִיבָּתָהּ נוֹסַד הֶחָג
הרמח"ל (בדרך ה' ח"ד פז) כותב על קדושת המועדים, ונותן לנו הבנה מהו מועד, ומדוע הוא קדוש, ומדוע זמנו של המועד מוגבל - כשמו, וז"ל "ושורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה שכל תיקון שניתקן, ואור גדול שהאיר - בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור - מעין האור הראשון. וכו' והנה על פי זה נצטווינו בחג הפסח בכל העניינים שנצטווינו, לזכור יציאת מצרים כי בהיות התיקון הוא תיקון גדול מאד וכו' הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור - מעין האור שהאיר אז" עכ"ל.
וכן בכל המועדים מפרט איך חוזרת הקדושה אלינו, שבפסח יורדת השפעה של חירות, ובחג השבועות ישנה השפעה של קבלת התורה. ולגבי חג החנוכה איתא בשבת (כא:) "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים", מדוע לא כבר בשנה זו, ישנם כמה פירושים אך כתוב שהיו הרבה ניסים לעם ישראל שלא קבעו עליהם חג, כגון מעשה יהודית שהיה שנים לפני כן, אך כשהגיע אותו התאריך בשנה הבאה, ראו שהגיעה אותה ההארה שליפפה אותם אז, - השפעה של רוחניות ניסים ונפלאות, וידעו מיד שהוא יו"ט; כי בכך מתבטא חג, מלשון חוגה שזה חוזר במעגל השנה.
מחדד ה'בנין עולם', שכמו שבשעת קביעת המועד - שללא ספק הייתה שעה גדולה ביותר - כגון בשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף, חג מתן תורה, או בשעת תלייתו של הצורר המן הרשע - וקבלת התורה מאהבה, הטביע הקב"ה בטבע הבריאה השפעה גדולה; בכל שנה ושנה כשיגיעו אותם הימים במחזור השנה תאיר מעין אותה ההארה שהייתה בזמן המועד הראשון, יוצא שבכל חג ישנה עת רצון להתעלות מסוג ההתעלות המקורית, כגון בפסח שיצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה, וכו' כמובן לפי הכנתו של האדם לקבלת השפע, (ועיין 'בלבבי משכן אבנה' על מעלת ל"ג בעומר שמביא שם הרבה חומר והבנה - בקדושת זמן ואיך מקבלים אותה, ולמה לרוב היא מסתלקת במוצאי החג, וכן עיין ב'בים דרכך' על ימי הפורים) רק כדי להבין כמה זה קריטי לקיומנו כעם יהודי, כותב ה'בניין עולם' שאותה ההתחדשות, היא היא הנותנת לנו את האפשרות להחזיק מעמד ולהינצל מניסיונות העולם למיניהם.
כל (יום) הגדול מחברו יצרו גדול הימנו
לאחר שהבנו שיש מעלה גבוהה במועד יותר מיום רגיל..., אנו צריכים לדעת שיש לנו – ממילא - באותם הימים דרישות יותר גבוהות, ואמרו ז"ל בירושלמי (סו"פ ט"ו דשבת) "לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה" וככל שהזמן הוא יקר יותר ונדיר יותר, כך יש בו יצר גדול יותר לביטולה של תורה, והליץ על כך הסבא מקלם, "כל (יום) הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ואסור לבטל ולבזבז את הימים הללו בדברי הבאי וביקורים חסרי משמעות.וכתב הספורנו[2] על הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מֽוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג ב), כאשר תיקראו מקראי קודש, אלה הם מועדי - הם המועדים שבהם ארצה, אך אם יהיו אלו ימים לתענוגות ועסק בחיי שעה בלבד, לא יהיו אלו מועדי אלא "מועדיכם שנאה נפשי" שכתוב (בישעיה א יד) "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא!".
ואח"כ ראיתי שכבר כתב כן ר' יהושע אבן שועיב[3] - תלמיד הרשב"א (דרשות ר"י אבן שועיב יום ראשון של פסח ד"ה ויש לידע) וז"ל "...ודבר ידוע שהעבודה השלימה היא עבודת הנפש עם עבודת הגוף, להתענג במאכל ומשתה, כמו שכתוב בתורה במצות המועדים וזבחת שלמים ואכלת שם. ועבודת הנפש, להודות ולשבח ולזכור ניסיו, ואז תהיה העבודה שלימה, וכמו שאמרו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, חלקהו חציו לה' - תזכירנו הנסים, ובעשותנו המצות מתענגת הנפש תענוג גדול; ובאותה שעה, אפילו הדברים הגופניים - שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים - כלם חוזרים רוחניים, והם עבודת השם!, ואם חס ושלום אינו כן, אלא שהאדם מתכוון להנאת גופו ואינו עובד לשם יתעלה העבודה הראויה, אינן מועדים ומקראי קדש!. ועל זה אמרו ז"ל אלה [הם] מועדי, בזמן שאתם עושין המצות ומקדשין המועדות באספת העם בבתי כנסיות דהיינו מקראי קדש, - דכתיב על מקראיה, ומהללים ומשבחין לשם ועוסקין בתורה - אלה הם מועדי, ואם לאו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שהשיב ר' עקיבא לאותו מין שאמר לו מה אתם עושים עתה מועדים והלא כתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי... [וענה לו שכוונת הכתוב היא] בזמן שאתם מכוונים להנאת גופכם בלבד הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים. ואינן עלי לטורח אלא אהובים וחביבים" עכ"ל.
וב'מנורת המאור' כתב וז"ל "המשחקים בקוביות ושאר שחוק בחגים ומועדים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה כי המועדים הם ימי דין, כדקימ"ל בפ"ק דר"ה (טז.)".
וכמובן שאין זה דווקא בקובייה אלא כֹּל כִּלוּי הזמן לריק וכתב כן לבני דורו.
וראה ב'פלא יועץ' - ערך ימים טובים. ובמיוחד ראוי הוא להתחזק בזה יותר בחגים שיותר מצוי בהם רפיון, כגון פורים, ומוצאי יום כיפור, שאסור שיהיה עולם שמם לרגע מן התורה שכתוב (ירמיה לג כה) "...אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" וכתב ה'נפש החיים' שבלא ספק כלל, אם היה העולם שמם מלימוד התורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות וכו' ולכן אנו אומרים "וחיי עולם נטע בתוכנו" ממש כפשוטו, שחיות העולם ממש תלויה בתוכנו.
וכבר הובא לעיל מה'בנין עולם' שזו הסיבה שיוצר הכול חישב את הזמן כגלגל, וגמר שיהיו המועדים חוזרים על עצמם מידי שנה רק בשביל ההתחזקות הזו, שנקבל בכל פרק בשנה ונחדש כוחותינו, ולכאורה זה מרומז כאן בפסוק הנ"ל "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" מהם אותם 'חוקות שמים וארץ', לכאורה זהו שתיקנו חז"ל (סנהדרין מב.) לברך "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו וכו'" וזהו 'חוקות שמים' ומיועדים הם ללוח שנה, "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" דהיינו אם לא הסיבה לצורך ריבוי התורה הקדושה לא הייתי תולה מאורות בשמים, ולא הייתי צריך מעגל השנה.
ובעניין חג הפורים
כתב החיד"א ב'לב דוד' (פכ"ט) וז"ל "ובעיני הדבר פשוט שאם כל ישראל היום הזה - אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה, ראש מבית רשע - היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה הייתה מוקדשת לשמים, ויתר היום היו עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו - על כן בשכר זה היינו נגאלים גאולת עולם וימחה זכר עמלק, כי היום הזה אשר החל לנפול מהם רב, הן עם ישראל לו היינו מתאמצים בתורה מצוות כהיום הזה, רעה תבוא אליהם לזרע עמלק עד כלותם אותם ובא לציון גואל".
אומר ה'שפת אמת', שעל כהן גדול לפני ולפנים ביוה"כ נאמר "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז ב) אלא רק ביום הקדוש, אך בחג הפורים כתוב "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" (אסתר ד טז) שאפילו ללא הזמנה אפשר להיכנס אל המלך. אך כלל אחד צריך להנחותנו, ש"אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (שם ד ב) שאסור להיות בעצבות, אלא להיות שרויים בשמחה גדולה כמצוות היום.
[2] רבי עובדיה ספורנו [ר"מ – ש"י] נולד באיטליה בשנת ר"מ לאביו ר' יעקב. היה ת"ח גדול, זכה ורבים זיכה, לימד תורה ועסק בצורכי ציבור. שימש כדיין, הקים ישיבה ועמד בראשה. רבי עובדיה כתב ספרים רבים, ביניהם ידועים בעיקר פירושיו לתורה ולחלק מהנביאים. דרכו לפרש את המקרא על דרך הפשט, כשהוא מתבסס על דברי חז"ל, ומרחיב בענייני מוסר והנהגה. כמו כן כתב תשובות בהלכה, כמו שתראה בכתבי רמ"ע מפאנו (ספ"ט) ובעוד מקומות. נוסף לכל מקצועות התורה למד רפואה ומדעים אחרים. כאשר היגר לבולוניה, עסק ברפואה. בעניינים פילוסופיים הלך אחר מורינו הרמב"ם. נפטר בשנת ש"י, זכר צדיק לברכה.
[3] ר' יהושע אבן שועיב [ה"א מ' – ה"א ק'] נולד בערך בשנת מ' לאלף השישי. חי בספרד והיה תלמיד הרשב"א, חברו של הריטב"א ורבו של ר' מנחם בן זרח - בעל ה'צדה לדרך'. ספר הדרשות שלו הוא חיבור דרשני עצום לפי סדר פרשיות השבוע והמועדים, והוא כולל ענייני הלכה ואגדה, פירושים לתלמוד ולמדרשים, דברי מוסר וחכמה, ואף קבלה ופילוסופיה. כמו כן חיבר פירוש לתהילים וחיבור על הרמב"ן עה"ת, שניכרת מהם שליטתו בתורת הקבלה. נפטר בשנת ה"א ק', זכר צדיק לברכה.
