'הואיל משה' תולדות חייו של הרמב"ם כולל דרכו ופסיקותיו (כ' טבת)
רבינו משה בר מימון - הרמב"ם: [ד"א תתצ"ה - ד'תתקס"ה]
תקצר היריעה ויכלה הדיו בסקירת מסכת חייו המלאה של 'פאר הדור' זה, ענק שבענקיים, גדול בגדולים, מגדולי הפוסקים בדורות כולם, ומעמודי ההוראה שעל פיהם יישק כל דבר, רק ה'כיסא' יגדל מהם!. אך כשם שלא עליך המלאכה לגמור, כך אי אתה רשאי להבטל ממנה, לכן נביא בקיצור - עד כמה שניתן לקצר, מתולדות חייו ופועליו של אדוננו הרמב"ם.
רבינו נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד'תתצ"ה* לאביו הדיין הגאון, הנודע בשערים רבינו מימון. קשה היה בתחילה בהבנתו עד שעבר מה שעבר וכשהתפלל מקירות ליבו, פתח לו מי שהחכמה שלו, מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר ('מדרש תלפיות' אות ה ענף הרמב"ם והרמב"ן). בהיותו בן שבע שנים, ישב מספר חדשים בישיבתו של מאור הגולה הר"י מיגאש - תלמידו המובהק של הרי"ף, ואף זכה ללמוד עימו (מדרש תלפיות הנ"ל) וקראו 'רבי ומורי' ('קורא הדורות' פ"ג ד"ה והנה). והעריצו עד למאוד, וז"ל בהקדמתו ל'פירוש המשניות' "...רבינו יוסף הלוי, כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו וכמוהו לא היה לפניו מלך! כמנהגו ודרכו"**. אך כאמור לא זכה לשמשו זמן רב. ר' יוסף נלב"ע בשנת תתק"א, ובשעת פטירתו זכה לנשק את ידיו הקדושות (שה"ג מערכת גדולים ערך מ אות קנ), לימים התבטא שכל מה שזכה לו, הוא בזכות אותה נשיקה לה זכה, ובזכות האצלת ברכותיו של הר"י עליו.
* אמנם י"א שנולד בתתצ"ח וב'סדר הדורות' כתב תתצ"א אך הגיה 'נחל עדן' שזהו ט"ס ואין זה אלא תתצ"ה וכ"כ כל מסדרי הדורות. ואף למעיין הפשוט יובן בבירור שאין זו השנה, ממש"כ רבינו עצמו בהקדמתו ל'פירוש המשניות' "התחלתי לפרש פי' זה הספר ואני בן כ"ג שנה והשלמתיו במצרים ואני בן ל' שנה שהיא שנת אלף ותע"ט לשטרות - תתקכ"ז (שיטת החיד"א - בשה"ג בערך הרמב"ם ד"ה מדברי - היא שמניין השטרות החל בשנת ג"א תמ"ח).
** כך לפי התרגום הרווח כיום והמצוי ב'ספר יוחסין' ו'קורא הדורות', אך אינו כן בתרגומו של הג"ר יוסף קאפח (מוסד ה' קוק תשכ"ג)...
רבינו היה בזמן בעלי התוספות, וז"ל ה'קורא הדורות' (פ"ג ד"ה וגם) "גם בדור ההוא של הראב"ד והרמב"ם היו תלמידי רש"י, והם רבותינו הצרפתים בעלי התוס', ומגדולי תלמידיו הם בני בִּתו של רש"י [-יוכבד] ז"ל והם שלשה אחים, הגדול שבאחים הוא רשב"ם ...והאח הב' הוא רבינו יעקב בן רבינו מאיר" עכ"ל. ולמרות המחלוקות אתו באשכנז [ראה להלן], הוא נזכר בכמה מקומות בתוך פירוש התוספות על הש"ס, כגון א. במנחות מב: ד"ה תפילין, [וסימנך רמב"ם - "ראה מנחות מב"]. ב. כתובות פו. ד"ה לאשה, "וכן רב אלפס ורמב"ם". ג. וראיתי בברכות מד. תוד"ה על העץ: "ובס' המימוני מצריך להזכיר בה...". סה"כ ג' מקומות.
אך ישנם עוד שצ"ע אם כוונתם אליו; ד. חולין קו. ד"ה וכל דבר: "הקשה הרב ר' אברהם בן הרב ר' משה" אולי הכוונה לר' אברהם בן הרמב"ם. ה. ברכות כט: ד"ה טעה "והרב ר"מ פסק דווקא שכח להזכיר של ר"ח". ו. ביצה לא: ד"ה ונפחת "ואומר הר"ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו...". ז. יבמות סד: ד"ה דתנן "הקשה ה"ר משה". וא"ת הא אין זה מוכח שהוא הרמב"ם - הא היו עוד רבים מבעלי התוס' ששמם משה כסמ"ג ועוד -, כתב ב'קורא הדורות' (ח"ג ד"ה אות מ') על אחד מהמקומות "...ונראה שהוא רמב"ם".
| תלאותיו
רבינו ומשפחתו עברו נדודים וגלויות רבות, עקב תקומת הקיצוניים המוסלמים האכזריים - ה'אלמוואחדין' [-המייחדים – כוונתם לאפוקי מהמאמינים בשיתוף - תלמידי יש"ו, אך זו נבילה וזו טריפה]. את 'פירוש המשניות' החל לכתוב בהיותו בפאס שבמרוקו, אך גם משם נאלץ להימלט כל עוד רוחו בו, כאשר השתלטו אף על מרוקו אותם צמאי־דם. מורו ורבו ר' יהודה הכהן [בן שושן] מפאס נרצח הי"ד, וכאשר כתב את 'אגרת השמד' בה הוא מתיר להתחזות למוסלמים למראית העין לפי שאינם בגדר 'עובדי אלילים' קצפו עליו במלכות לפי שמהתל הוא בהם, ונתחייבו מיתה הוא ואביו, ובכך ראו כהזדמנות לעלות לארה"ק. בדרכם באוניה עמד עליהם נחשול לטבעם, נדר רבינו נדר ונח הים מזעפו. בהגיעם לחופי עכו, קיבלום רב העיר - רבינו יפת - וצאן מרעיתו בכבוד רב, קילסוהו וכיבדוהו מאד. אך גם שם לא מצא מנוח, לפי שבארה"ק שלטו באותה העת הצלבנים והיו רודפים הרבה את הדת, ולכן ירד לאלכסנדריה שבמצריים. בכתביו רואים כמה כאב הוא את העובדה הזו, ועוד את העובדה שבימים כתיקונם אדם היורד למצרים חייב בלאוים האוסרים על כך - "...כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד יג) "...וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (דברים כח סח) "...וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה ...וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז טז), וביטא את צערו בכך שהיה חותם בסוף כתביו, "משה בן מימון העובר בכל יום שלשה לאוין". מיד בבואו זיהו היהודים כמו גם להבדיל הגויים, את גדולתו, והנחילו לו כבוד מופלג. רבינו לא הגיע אל המנוחה כי דווקא עובדה זו גרמה לו להיות נרדף ע"י קנאים.
באותה עת שלח רבינו את ידו במסחר במדינות הים ע"י אחיו הסוחר ר' דוד, בשעה שאשתו ובתו של אחיו סמוכים על שולחנו. ביום אחד הגיעה בשורת האיוב, ר' דוד טבע בים הודו, ואגב גם כל כספם. אובדנו הכאיב לרמב"ם עד מאד, וגרם לו לייסורי גוף ונפש, "ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המיטה" - כך כתב במכתבו לר' יפת מעכו האמור - "ולולי התורה היא שעשועי, ודברי החוכמות שאַשָׁכֵּחַ בהן יגוני, אז אבדתי בעניי" סיים. כעת, בהיותו אמון על איסורו על הת"ח להיות לעול על הציבור (פ"ג מהל' ת"ת ה"י, ובפירוש המשניות אבות ד ה ע"פ ב"ב ח. עיי"ש), החל לעסוק בחוכמות הרפואה והצליח בה מאד, ומכיוון שבנוסף היה חכם גדול, חיבבו מלך מצרים הנודע - 'צלאח א דין', ומינהו להיותו רופאו האישי. באותה עת זכה לסיים את חיבורו האדיר 'פירוש המשניות'.
כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, ויהי איש מצליח, [עד עתה גדולי הרופאים בעולם מחזרים מתוך צימאון אחר כתביו הרפואיים של הרמב"ם - בחוכמת הגוף והנפש]. כך הפך הרמב"ם בארמונו של המלך, לבעל סמכויות רבות, אותם ניצל כמובן לטובת אחיו היהודים במצרים, ואף מחוצה לה, [כדוגמת יהודי תימן שסבלו רבות מרדיפות וממשיחי השקר, וכתב להם את איגרתו המפורסמת 'איגרת תימן'. אגב יהודי תימן קיבלו ע"ע לא לזוז מפסקיו עד עצם היום הזה, וכתב ה'מדרש תלפיות' בתחילת ערכו "שבכל ארצות תימן התקינו והיו אומרים בקדיש - בחייכון וביומיכון ובחיי דמרנא הרמב"ם"] ואף נלחם ב'קראים' שפרשו את מצודתם על מצרים, ושלטו בה כמעט, [הקראים היו תלמידיו של 'ענן בן דוד' מתקופת ה'גאונים' שהיה ת"ח אך לא נבחר ל'ריש גלותא', והכבוד העבירו על דעתו, והחליט לנקום בכך שיְחַיֶה את כת הצדוקים, שכבר חלפה מזמן מן העולם. ראה בערך הגאונים סוף מסעי] עד כדי כך חזקה הייתה השפעתם שנָגִיד היהודים היה רשע קראי אחד בשם זוטא, שיד ורגל לו בארמון. הרמב"ם החל בלמוטט אותם פיזית ומנטלית, ואח"כ פנה להחיות את ליבות היהודים התמימים. כצעד ראשון עבר לגור בקהיר הבירה, שם ישב זוטא ושם היה מעוזם של הקראים [שהתעסקו ב'זוטות']. כצעד שני הצליח בחסדי הי"ת לפטרו ממשרה משפיעה זו, דבר שגרם לו להתמודדויות לא פשוטות, וצעד שלישי היה בזה שניער את העם בדרשותיו והחיה את רוחם ואף כתב מספר מכתבים במורה נבוכים, למי שעוד היה נבוך מטענותיהם השקריות, "והחזיר כל קהל מצרים לדרך תורת משה וקבלת רז"ל" ('חיים שאל' ח"ב תשובה ל"ח ס"ה).
בשנת ד'תתקל"ז החל לחבר את חיבורו הטהור ה'י"ד החזקה' הלא הוא 'מִשְנֶה תוֹרָה להרמב"ם', עשר שנים לא יצא מחדרו עד שסיים את חיבורו המתפרש על כל תורתנו הקדושה בכתב ושבע"פ (באגרותיו 'שילת' תקב). בלילה שסיים את חיבורו במזל"ט נגלה אליו אביו ז"ל עם אדם, ואמר לו "הנה משה רבינו ע"ה" וביקש משה לראות החיבור וכשסיים אמר "יישר כוחך" (סדר הדורות ד'תתקכ"ז).
| חיבוריו
בסה"כ ספריו אשר ראו אור והאירו תבל, הינם 'משנה תורה' 'פירוש המשניות' 'מורה נבוכים' 'שו"ת פאר הדור' 'שמונה פרקים' 'פרקי משה' 'אגרת תימן' 'איגרת השמד' 'מאמר תחיית המתים' ועוד. כבר הבאנו בכמה מקומות, שספריו 'המורה' 'שמונה פרקים' אגרת תימן' ו'מאמר תחיית המתים' תורגמו ללשון הקודש ע"י בן דורו ר' שמואל בן יהודה ן' תיבון [אביו הוא מתרגם 'חובות הלבבות' 'הכוזרי' ועוד].מעניין לציין שישנם כמה וכמה חיבורים של הרמב"ם שכיום אינם ידועים לנו, אך היו ידועים לקודמינו, כמוש"כ חיד"א בערכו, גבי חידושיו על ג' סדרים בש"ס, שהיו בידי ר' בצלאל אשכנזי מחבר השיטמ"ק, ובידי החיד"א יש כת"י על ר"ה, וכן ראה בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קכא) שמזכיר חידושים שלו על מסכת סנהדרין, וביאר את זה בספר 'צידה לדרך' בהקדמתו מדוע לא הופצו ספרים אילו משום שאותם כתב הרב בלשון ערבית, ובמדינות אילו לא עסקו הרבה בתלמוד ולכן נאבדו הספרים הללו, וכן 'פירוש עה"ת' הובא ברבינו בחיי בספרו 'כד הקמח' בערך 'סוכה', ועוד הרבה (עיין ב'אוצר פלאות התורה' במדבר פרשת מסעי עמ' תתרעז), "ודע שכל מקום שהרמב"ם סותר דבריו ממ"ש בפירוש המשנה למ"ש בספר היד - משנה תורה, נקטינן עיקר כדבריו שכתב בספר משנה תורה, מפני שהוא לפסק הלכה, אבל מ"ש בפירוש המשנה הוא לעניין פירוש לבד ולא לפסק הלכה. ועוד טעם אחר שפירוש המשנה חיברו בימי בחרותו אבל חיבורו הגדול ספר משנה תורה חברו אח"כ ובא באחרונה, ודבריו האחרונים הם עיקר" ('קורא הדורות' פ"ג ד"ה ודע). וכן ספרי הרפואה שלו, כתב ב'ספר יוחסין' (מאמר חמישי דורות אחרונים) שחיבר שבע-עשרה ספרים, אך לנו נותר רק ה'פרקי משה'.
אחרית ימיו הייתה במצרים "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" בכ' טבת שנת ד'תתקס"ה בהיותו בן ע' שנה בלבד, (ספר יוחסין מאמר חמישי דורות אחרונים) [-כאמור זה נתון למחלוקת וי"א בן ס"ז]. [שנת ס"ה סומנה ב'בכ"י אב"ל בגי' ס"ה ומוסיף ה'יוחסין' שהיא שנת "נה"י נהיה" ועיי"ש עוד סדר מספד שעשו וביכו אותו בני א"י.] אך נקבר בארה"ק בעיר טבריה. הרבה אגדות קשורות בקבורתו, אך הרווחת שבהם היא, שבמסע הלוויה תקפו שודדים רבים וחמושים את המסע שהיה נראה מנקר עיניים, ומשראו שהארון לא זז - חרף כל ניסיונותיהם, הבינו שאין זה מעשה טבעי וליוו את הגמל עד שרבץ בעיה"ק טבריה, שם ספדוהו ישראל וקברוהו. על מצבתו נכתב "פה טמון רבינו משה בן מימון מבחר המין האנושי" זכר צדיק לברכה.
| יחסו לתורת הנסתר - ולשאר דברים נעלמים.
כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות עבודת כוכבים ה' ט"ז) "וּדְבָרִים הָאֵלּוּ [אוב, ידעוני, מעונן ומכשף ועוד,] כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן ... וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים ...לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן ...כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ ... שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה - אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן, אֵינָן (אינו) אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת ...אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים ...אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת... וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה ...'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ'". וכתב הוא ז"ל ('מורה נבוכים' ח"א פס"א) וז"ל "אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמיעות והשמות אשר הם בודים שאתה שומע מפיהם או מוצא בספרי האווילים, [ש]שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל, הם [אמנם] קוראים אותם 'שמות' וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות, כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם!" עכ"ל.כתב שו"ע (יו"ד קעט ו) "מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב מֻתָּר לִלְחֹשׁ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ" וכו'. וכתב הגר"א בביאורו (ס"ק יג) שהוא מהרמב"ם " אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה נחשים נאמרו בגמ' [מי שאחזו קורדייקוס ועוד הרבה] ו[הסיבה היא שכתב כן היא ש]הוא נמשך אחרי הפילוסופיה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכול הוא שקר, אבל כבר הכו אותו על קודקודו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים... והפילוסופיה הטתו ברוב לקחה לפרש הגמ' הכול בדרך הלציי [שאין זה כפשוטו] ולעקור אותן מפשטן, וחס ושלום איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי פילוסופיה – שזורקין אותו לאשפה, שהם חיצוניות!, אלא של בעלי האמת".
ואביא כאן לדוגמא מספר גמרות וספרות חז"ל שממש מכחישים את דבריו אלו, ואח"כ ניישב; "ויך את המצרי" ב'שם' (שמות רבה א כט), "יוצאין בקמיע מומחה" (שבת סא.) "אמר 'שם' איבלע בארזא" (יבמות מט: - גבי ישעיה ומנשה) "כתב 'שם' אחספא ושדי לתהומא" (סוכה נג:) "ת"ר בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה וכו' אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא.) (ובחגיגה יא. תוד"ה מתני' אין דורשין: "פירש ר"ת ['מעשה בראשית'] הוא שם מ"ב אותיות וכו') (והוא עצמו במורה נבוכים ח"א פס"ב כותב על שם זה).
ולעניין השדים, כבר הבאנו בהרחבה במקום אחר את משנתו - השנויה במחלוקת אודותם, (פירוש המשניות ע"ז פ"ד מ"ז, ואף בפי"א) שכותב שאינם אלא הבל ורעות רוח, ולכאורה כמו שם גם כאן, אלו מימרות של תנאים ואמוראים ואינו יכול להכחישן כלל.
והתשובה היא פשוטה ואינה חלילה מקטינה אי משהו מעוצמתו ויראתו, אלא שכל אחד ירד לתקן משהו - גדול יותר או פחות, בתיקון אדם הראשון, והוא ירד ליצור חומות הדת והשכל היהודי, מה שלא יכול היה לעשות כשהוא מתעסק במיסטיקה, - דבר שכל עכו"ם ידע אז להתעסק בו - מהסט"א. וכאשר אתה מגיע לרמת דעה מושכלת ודברים שמעבר למושג, תמיד אפשר לשקר ולהיראות צודק, [כעין מה שאמרו "הרוצה לשקר ירחיק עדותו"]. הדרך היחידה בתקופה בה העם אינם יודעים מה האמת - היא, ללכת כעיור אחר הכתוב, ולא לדבר עם האחרים על מה שלא נראה, וכך אתה יוצר מבצר חזק ובלתי מנוצח. עד כאן לפי הבנתי הפעוטה.
ועוד חשבתי לפרש בענ"ד, שהגמ' בשבת קנו. מביאה שאין מזל לישראל [דווקא] מהכתוב בירמיה י "שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר יְהוָה, אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה. כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא..." וכו', [אמנם מסופו משמע שמדבר על פסליהם, אך גם ניתן להבין מכך שמדבר על עצם המזלות, שהם הבל]. וכי דברים של מה בכך הם?!. אלא שבעבורכם – בית ישראל - הבל הוא, בשבילכם זה כלום, המזלות משנות רק לעובדי הטבע, ומחיות רק אותם, אך מה לכם ולתלות את עצמכם בזה, "צאו מאיצטגנינות שלכם" – זה הבל.
לכן נראה לי לומר שע"פ זה כתב הרמב"ם לעניינם כי הבל הם, היינו מחוץ לתחום החשיבה וצורך העמקת המחשבה בהם, ואין לנו אלא כוח התורה ותו לא "אין לנו שיור רק התורה הזו", ולא לצפות לתשועה מהם חלילה וכו' כי הגויים – הם המה אשר יזבחו לשעירים.
'הקוֹצְק'עֶר רֶבֶּה' יישב גבי השדים, שידע רבנו את כוח תורתו והוא קבע שאינם, וכיון שגזרו מלמטה כך גזרו מלמעלה ובאמת כעת אינם!.
ובשו"ת הריב"ש (סימן מה) שם מדבר גבי חכמת הטבע וחכמה יוונית, ואיסור העיסוק בה, ובאמצע הדיבור שם כותב "ואין להביא ראיה מהרמב"ם כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלימות ...בבלי וירושלמי וכו' ...וכדי להשיב את האפיקורס עשה ספר 'המורה' [נבוכים] לסתור מופתים וראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בעניין ההשגחה, [כתב כן] לפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה, מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא [היוונית]" וממשיך עיי"ש. היוצא מכל זה הוא, שזה היה צורך השעה, ותו לא.
המהרח"ו (ב'שער הגילגולים' הקדמה ל"ו) כותב ששורשו של הרמב"ם מ"פאה דדיקנא דז"א השמאלית, ולכך לא זכה לחכמת הזהר".
וראה ב'שומר אמונים' - אירגאס, (ויכוח ראשון אות י"ב וי"ג) וז"ל "אין להתפלא אם נעלמו [כתבי הזוה"ק, ספר הקנה, ספר היצירה, ספר הבהיר, ופרקי היכלות, שהיו יצירות התנאים הגדולים בתורת הסוד] מעיני הרמב"ם ז"ל, כי לא כל אדם זוכה לכל החכמות". ומיישב שם שהרי וודאי ראה ספרים אלו, אך צורת הלימוד בתורת ה'קבלה', כשמה כן היא – בקבלה, איש מפי איש יעיר אוזן!, ואם לא כך, לא יושגו כהוגן דברי המחברים, ומכיון שכך, לא נכנס לשערי הסוד".
- אולי בכלל ידע.
כתב החיד"א שב'מגדל עוז' (כמדומני לא של היעב"ץ, כי אף ראיתי שהביאו ה'דברי יוסף' סמברי, שהיה לפניו - בשנות ה'ת"ל) מובא שבסוף ימיו עסק בקבלה, וכאמור נכתב גם ב'דברי יוסף' (אות מ"א) וז"ל "הרמב"ם ידע בחכמת הקבלה בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד כתוב במגילה של כתב ישן נושן ומעושן, לשון זה, אני משה בר מיימון הספרדי, כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בענין הקץ" וכו' עכ"ל. ובספר 'נחלת אבות' לר' [דון] יצחק אברבנאל (פירוש על פירוש הרמב"ם - על אבות) כותב שבסוף ימיו ראה מכתב הרמב"ם וז"ל "לסוף ימי בא אלי זקן אחד, והאיר עיני בחוכמת הקבלה, ולולי שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר בי מכמה דברים שכתבתי" עכ"ל, ואגב האברבנאל כתב פירוש על ה'מורה נבוכים'.
וז"ל המהרי"א מקאמרנה (זהר חי וארא כה. רעיא מהימנא) "דע שספר הזהר ...כתבו ר' אבא, וכשירד לבבל הוליך עמו את הספר ...והיה מונח אצל ראשי הדור, וכשהיו רואים מי שראוי למעשה מרכבה היו מוסרים לו זה הספר ...ובכל ימי הגאונים לא יצא... לאור... הרב אלפסי ראה אותו!... והרמב"ם ראה אותו, ולמד בו, והיה בקי בו!". אך לפי מהרח"ו הנ"ל, כל זה לא ייתכן – שהרי אין זה ביסודו.
| ממשה עד משה -
מאז החל להתפרסם בעולם, החלה התנגדות חמורה מאד נגדו מכמה טענות, הן מצד ספרו 'מורה נבוכים' הנוגע עד דכדוכה של נפש, והן דברים שכתב ב'ספר המדע' אודות תחיית המתים, והן מצד חיבורו 'משנה תורה' שהוא ללא כל מקורות, דבר שלא היה מקובל כלל*, ואף על שמו של הספר התרעמו משל אין עוד תורה שבע"פ, אחת בכתב ואחת רמב"ם. כמוש"כ על כך הראב"ד ועוד חכמים. והן מצד שראו אנשים שהעריצוהו יותר מן הרגיל וחששו, כמוש"כ ב'דברי יוסף' (אות סג) וזת"ד "ה"ר מאיר ב"ר טודרוס הלוי מטוליטולא [הרמ"ה] כשהיה רואה את חכמי לוניל... שהיו נוהגים... כי יפלא מהם דבר... היו אומרים איש אל רעהו [על ה'משנה תורה'] 'הגישה האפוד'! לבש קנאה וכתב להם וז"ל "יחרד ליבי ויחם בקרבי כשמעי כי נפלא הספר הזה באזניכם מאד וכו' [דעו כי] אין בר בלא תבן" [וכבר כתב כן באיגרתו בעניין תחיית המתים סי' י] וכו' והמה השיבו לו במתק שפתיים בתוספת שבח וקילוסין לרבינו הגדול.אך גם בהשגותיו החריפות של הראב"ד רואה אתה את הערכתו לעבודתו המקיפה וז"ל (בפ"ו מהלכות כלאיים) "וחיי ראשי לולא כי מלאכה גדולה עשה באסיפתו דברי הגמרא והירושלמי והתוספתא הייתי מאסף עליו אסיפת עם וזקניו וחכמיו...".
כיהודים בגולה אנו מאד זהירים, ולא לוקחים סיכונים, כך ר' שלמה בן אברהם ממונפיליא [הנודע כר' שלמה מן ההר] ותלמידיו הגדולים רבינו יונה גירונדי ועוד הרבה ענקיים שהחרימו מי שילמד בספריו. [אגב הרמ"ה החשיב מאד את פסקי רבינו, ובפטירתו קונן מרה, אלא שהתעמת עמו על עניין הפילוסופיה בלבד, כך תראה מתשובותיו, שמתבטא "ר' משה בר מימון נ"ע" וכו'].
* ע"ז כבר ענה במכתבו לר' פנחס בן משולם הדיין מאלכסנדריה (קובץ תשובות סי' קמ) שאם היה עושה כן הייתה נוצרת חורבה גדולה כהמינים שבעטו בתורה לפי שיחשבו שרק המקור אמר כך ולא איש מפי איש עד משה, - כל מה שעשה היה לחשוב מה יאמרו המינים בעתיד. ואגב כותב לו שכן בדעתו לחבר חיבור נפרד, שהוא חיבור מקורות.
אך אין מעשה הארזים הרמים, כמעשה אזובי הקיר.
מה שהיה בין קירות בית המדרש למחלוקת תורנית - עניינית, ברחובות קרייה הפך למסובב פורקן יצרים שלילי ומוקד להתלהמות מטופשת. פוחחים שבעם הלכו לאינקוויזיציה הנוצרית [הראשונה] למען תעזור להם לכלות את ספריו מן העולם - היל"ת - בתואנה {שהתבררה למרבה האירוניה כנכונה} שספריו סותרים את דתם, ואכן בעוה"ר נפסקו ספריו לשריפה בצרפת. [אך ראיתי באופ"ה (במדבר תרסב) מכתב מר' הלל מווירונה שכתב "קמו כמה מחכמי צרפת וערערו וכו' והוציאו ש"ר כאילו יש דברי מינות וכפירה בספרים הנ"ל ולכן גזרו... לשרוף וכו' ...העיזו להצית את האש מן הנר הגדול ...[מ]בית תפלתם של הכמרים פאריז כדי להבזות וכו'] כאן כבר חזר בו רבינו יונה. לאחר שנחצו הקווים הללו, שינה דעתו הרמה, והחל מצדד בעד הרמב"ם, ואף עשה כמה פעולות במקום מושבו, אך דבר זה לא עצר מגזירה נוראה לבא על ראשיהם. כעבור ימים אחדים, אותם גויים שעשו זממם של פריצי עמינו, קיבלו לגיטימציה נפלאה לעשות ככל העולה על רוחם לעם הספר - לשרוף את ספריו, הרי טענתם הייתה שצריך לשרוף ספר שסותר את דת הנצרות, וממילא גם התלמוד בכלל... וירחם ה' כעבור ארבעים יום נגזרה הגזירה. בשנת ה"א ד' [כמ' שנה אחר פטירת רבנו] בעש"ק לסדר "דא גזירת אורייתא" (פרשת חוקת) יצאה לפועל 'גזירת שריפת התלמוד' בצרפת (אודותיה כתבתי מאמר נפרד), בה שרפו את התלמוד היהודי וכילו חלקים נרחבים מתורת רבותינו הסבוראים והגאונים שלא שבו עוד, "עשרים קרונות מלאים ספרים" (מג"א תק"פ ס"ק ט). כאן ספק רבינו יונה את כפיו בכאב, בכה וצעק "כל זה בגלל שפגענו באדוננו משה". וכתבו שאז ייעצו הרמב"ן לכתוב ספר תשובה לזכות כלל ישראל, וזה החילו לעשות, וכתב ספר 'שערי תשובה'. ומאז היה מסתובב מקהילה לקהילה ודופק על הבימה ומכריז על כך. וראיתי אף מי שכתב ('אנציקלופדיה לתולדות גדו"י') שעלה לקברו בעשרה - דבר שקצת קשה היות וכידוע לא עלה לארה"ק. אך אח"כ ראיתי ב'אוצר הגדולים' (ערכו - ערך י אות שפ"ח) שקיבל ע"ע בבית הכנסת הגדול קבל קהילת פאריש לעלות לקברו בעשרה, אך כשהגיע לטוליטולא בדרכו לקיים נדרו הפצירו בו הקהל שיישאר. אך מאז בכל הלכה והלכה היה מזכירו להרמב"ם בספריו ובתשובותיו, ע"כ מאגרת תלמידו ר' הלל. ועוד כתב ר' הלל, שהקפידו עימו מן השמים מאד על שלא קיים נדרו, ובא מלאך וחבטו [ולא פירט] ובשעת מיתתו צעק "ר' משה! ר' משה!" וידום אהרן.
זו בקצרה תמצית תהליך התנגדות רחבת היקף שעבר הרמב"ם, בחייו ומעט לאחר מותו, אך "אחרי מות קדושים אמור" שנים לאחר מותו רובם ככולם חלקו לו כבוד והחזירו את ספריו לראש מדף הספרים היהודי. עוד בחייו, קמו קהילות גדולות מאד, וקיבלו ע"ע את מרותו והיו שולחים אליו את שאלותיהם, כקהילת יהודי לוניל בראשות רבם הנערץ ר' יהונתן הכהן מלוניל, אשר שתו בצמא את דבריו.
וראיתי בעברי ב'שו"ת פאר הדור' איגרת ששלח מהר"י מלוניל, וממנה אתה למד על כמות ההערכה וההערצה – כפשוטו - שרחשו לו. איגרת של שבחים נפלאים כינויים כמעט מפליאים וגינוני מלכות הניבטים מכל שורה, יחזה הקורא מישרים וייקח פרי קודש הילולים. להלן קטע מתוך האיגרת;
"לנצר נצורים כאישון, לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ...יראו ממערב את שמו והודו, וממזרח שמש את כבודו, ויצעקו ויקראו מן המצר, לאשר ידו לא תקצר. ...פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים, ...מי יצילנו מיד האדירים, פועל ישועות מגיד מישרים, ברומו מושל ועל יצרו מולך ויהבו על צורו ישלך, דבריו יטיבו עם הישר הולך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, בשבט פיו כל רשעי ארץ יאבד, ואת יראי ה׳ יכבד. בצדק אמרותיו צדיק נושע, וברוח שפתיו ימית רשע, בדבש תורה שבכתב ימתיק חכו, ובצל תורה שבע"פ יכין סוכו, ויתן עוז למלכו, וילמד ענווים דרכו. להורות בדרך ישרה המטים עקלקלותם, אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם, ...יום ליום תורת אלהיו יביע, ולילה ללילה נפשות אביונים יושיע. ...בצדקה כסאו לעד תכון, והוא מרומים ישכון, תורת אלהיו בקרבו, מצודות סלעים משגבו, קטון הוא בעיניו, גדול ונשוא פנים לפני אדוניו, הנמצא כזה אשר מחזה שדי יחזה, מאין נמצא ואיזה מקום תורתו, מי ייתן ידעתי אמצאהו, אבוא עד תכונתו, הלא בוחן לבבות הבין דרכו וידע מקומו, מבטן קראו וממעי אמו הזכיר שמו, בטרם יצרהו בבטן ידע שורשו, ומטרם יצא מרחם הקדישו ...הוא מרנא ורבנא מאור הגולא רבינו משה, אשר יצק על ראשו שמן משחת קודש לדורותיו". וכו'
כבר אמרו ז"ל (נדרים סב.) "סוף הכבוד לבא", ובדורות שאח"כ כבר לא היה מי שיחלוק עליו, והתקבל כגדול ועצום ורב.
כמו שכתב הרמ"א (בשו"ת סימן ז) - בהתייחסו ללימוד הפילוסופיה "אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם - גזירה משום דברים האסורים שבהם, מ"מ בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט ה"ה הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בוודאי אין לחוש... ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ו[אף]שרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל החכמים האחרונים ז"ל וכולן עשו אותם לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו - כהלכה למשה מסיני!".
וכתב הגאון ר' יהושע ולק כץ בעל ה'פרישה ודרישה' (בהקדמתו לחיבוריו על ד' חלקי הטור - תולדותיו להלן) "והעיר ה' את הנשר הגדול בעל כנפים, החכם ר' משה בר מיימוני ז"ל ...גם בו הראה את ידו החזקה לכתוב שאר חכמות ...ודברי מוסר הרבה מאד וכל דבריו מיוסדים על אדני השכל והועיל בו לכל באי עולם" וכו'. בהקדמת ה'מלאכת שלמה' למשניות זרעים כתב "מהיותי בן כ"ב שנים נתתי את לבי לדרוש ולתור וכו' ...חבור 'הנשר הגדול' גדול הפוסקים". ביטוי זה כלפיו לא הומצא על ידיהם אלא מהקדמונים יותר. שגם הואילו בטובם לבאר לנו כי גימטרייה "הנשר הגדול" היא "רבנו משה" (603).
הרמב"ן באיגרת לבני צרפת, בהתייחסו ל'קראים' כתב, "מי היכה בצדוקים אשר כגיבורים חוסים ...הלא הוא הרב ז"ל כי הוי"ה עימו".
החיד"א בתשובה לשואל "ועוד שנתפרסם בעולם יקר תפארת גדולת הרמב"ם, דכמה מילי 'מרפסן איגרי' ואחרונים מצאו יישוב נכון להרמב"ם ושכל דבריו הדק היטב, ולכן אם בקוצר שכלינו לא מצאנו ישוב לדבריו נתלה דווקא החסרון בנו, ואם ריק הוא ממנו, וכל זה משנה שאינה צריכה והכל פשוט" (חיים שאל ח"א סי' ט"ו). ואף כתב "וחכמת הרמב"ם וקדושתו וחיבוריו בכל החכמות הוא מפורסם לכל" (שם הגדולים בערכו). וכתב ה'חוות יאיר' (סי' קצ"ב) "עקימת שפתי הרמב"ם תורה שלימה".
| וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ
בעניין דמותו אשר ייתכן וצפה בראשנו בכל עת. מעניין לדעת כי היא דמות דמיונית שיצר סופר וונציאני נודע לפני כמאתיים ושמונים שנה (1745 - תק"ה) שערך מחקר מקיף על התקופה העתיקה, [וחיבר שלושים וארבע כרכים בשם "אוצר העתיקות המקודשות"], בדרך זו נוצרה ה"דמות" אותה אנו מכירים, כייצוג הרמב"ם. ו"פסקו" 'גדולי החוקרים' שאין זו דמותו מכמה טענות. אך לנו היהודים ברור שגם אם זו דמותו, הרי שעיוותו אותה מאד, לפי שהיא מצוירת ומפוסלת ללא פאות הראש, דבר שכמובן לא ייתכן.[אא"כ באמת ייתכן שהיה מגלח שם בהתאם לפסקו (הל' ע"ז פי"א ה"ג) "ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להן הרי זה מותר ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין". ומקורו מסוטה מט. שהתירו 'לספר קומי' משום הצלת ישראל [והיושבים במלכות, עוסקים בהצלת ישראל - ואליהם דיבר], כעובדה דאבטולס בר ראובן שהציל נפשות, ורק משום כך היה כוח בידם לבטל מלקות (כס"מ שם). אך נראה לי שיותר ייתכן שגבה ליבו בדרכי ה'].
