ניצול הזמן - כל יום הוא יהלום 💎

כל יום הוא יהלום ​

"ויקרבו ימי ישראל למות", יש להקשות בביאור הכתוב, האם הימים קרבו לקיצם, או שמא יעקב התקרב ליום מיתתו, הלשון שאומר שהימים הם אלו שקרבו לקיצם, אומר דרשני.

כך שואל האור החיים, ומיישב, "ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו, והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא", ולכן ביאור המקרא שיעקב הרגיש כי הימים היינו הניצוצות האחרונים של נשמתו כבר הלכו להיגמר.

האו"ח מאריך לבאר, שבכל יום מקבל האדם ניצוץ חדש מנשמתו, לכן כל לילה בשעת השינה שהיא אחד חלקי שישים ממיתה הולך הניצוץ של היום הקודם, ובבוקר מתחדש האדם ומקבל ניצוץ חדש, וכל זה מחסדי הבורא, שבכך אם יחטא יום אחד יוכל להתחיל מחדש כל בוקר, ומצד שני גם הניצוצות שהלכו להם מימים עברו יהיה עדיין אפשר לתקנם בתשובה, כי הם אינם מתנתקים מהאדם לגמרי, ועוד מבאר כי באלפיים הראשונות של הבריאה חיו כמה מאות שנים, ובימינו שלא חיים כל כך זה גם מחסד שעשה ה' עימנו שבכך יראה האדם כי קרוב יום הפקידה, ולא יחשוב שעוד היום גדול, הוא ממשיל העניין למלך, אשר חילק מרגליות לעבדיו ע"מ שילטשו אותם, לזה נתן שלוש מאות אלף מרגליות ולזה מאתיים אלף, לבסוף מקצתם באמת ליטשו והבריקו לתפארת ואמרו עשיתי שליחותך, אבל רובם לא רק שלא ייפו המרגליות אלא גם לכלכו אותם, לכן החל המלך מחלק רק שלושים אלף מרגליות, וזאת כדי שלא ילכלכו הרבה וגם שבעבודה קלה של קצת מרגליות וניצוצות יוכלו לעמוד בקל, ומסיים, "והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו".

אם כן יוצא, כי החיים מחולקים לפי ימים, זה לא שנותנים לאדם שמונים או תשעים שנה, אלא סך שלושים אלף ימים, כל יום הוא מתנה כדי להשלים תיקונו, גם יום אחד של הפסד הוא נזק בלתי הפיך, אדם חושב שאם הסוף יהיה טוב הכל טוב, יש לו עוד שנים רבות כדי לחשוב על העיקר, אבל היתכן שאדם יאמר כן גם במשכורת הבאה בסוף חודש, שעליו להשקיע רק בסוף החודש שהרי מילא הוא לא יראה את הכסף מיד, ודאי שלא, כך גם בעניינו כל יום בפני עצמו קובע את מקומו ועליו לשמר כל רגע ע"מ שלא ילך לאיבוד, לחכות לכשאתפנה ולכשיתחיל זמן חדש זה אומר לאבד בידיים כמה ימים שלא ישובו, כל יום תובע את תיקונו ושום יום לא ישלים אותו, וגם אם אפשר לתקן את העבר ע"י תשובה אותו זמן שהלך לבטלה לא ישוב ומאומה לא ישא בעמלו, לכן צריך לעשות חשבון נפש על כל אם הוא לו הולך לריק.

ידועים דברי החפץ חיים שנהג לומר שאדם צריך לשער בנפשו שלשה דברים, שאין לו אלא יום אחד בלבד לחיות, ושאין לו אלא פרק משניות, אחד או דף גמרא אחד שבו עוסק עתה, ושהוא היהודי היחיד בעולם, שהקב"ה מצווהו על קיום העולם ע"י לימוד התורה, בכך יזדרז ויתחזק לעמול בתורה בכל כוחו ולנצל את עתו הקצר, וכמו שכתב הרב שך שילמדו לע"נ 'משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר', שעניינה לחשוב רק עליה בלי להתפזר ולראותה כעוד מחשבה מיני רבות, אלא לראות רק את אותו לימוד מקום וזמן שהוא כל חייו, ואם לא עכשיו אימתי.

ימי הנעורים חיש יעברו​

"תפילה למשה איש האלוקים", על מה מתפלל משה רבינו, "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה", מבאר האבן עזרא "הודיעני קיצי שנדע מנין ימינו ואז נביא חכמה בלבנו", משה לא ביקש לדעת שנים, הוא ביקש ימים, צריך לנצל כל יום, כל יום זה אוצר, ובשם הגר"ח מוולאזי'ן אומרים כי השעון הוא המוסר השכל הכי גדול, ומי שיודע למנות ימיו ולהסתכל בשעון - זה מה שמביא לבב חכמה, ואח"כ מבקש "שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו", 'בבוקר' - זה ימי הנעורים, מי שאז שבע, יכול להמשיך עם השביעה, עם הקנין כל ימיו, ולכן היצה"ר מגיע דווקא בימי הנערות, הוא יודע שמי שיוביל עכשיו ייקח את כל הקופה, עיין באמרי אמת (פסח תרס"ו) שביאר שזהו שאומרים 'לא אמרתי אלא בזמן שמצה ומרור מונחין לפניך', שמצה הוא לשון מצה ומריבה נגד היצר הרע כמו שמביא מהזוהר, כי כשהיצר הרע תקיף זה אומר שהוא לא רוצה לתת לאדם לגדול בימים בהם יוכל לשמוח כל ימיו.

הגמ' בב"ב (כא) אומרת על מקרי דרדקי שהוא פסידא דלא הדר, ואע"פ דאיתא שם ד'שבשתא ממילא עברא', א"כ שואל התוס' מדוע הוא פסידא דלא הדר, וכתב התוס' הטעם "דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם", והרי מדובר על ילדים שכל מה שמעניין אותם זה לשחק עוד קצת, אם נערים חושבים שיש להם עוד הרבה זמן ודאי שגם ילדים כלל לא חושבים שהם תחת מערכת מוגבלת בזמן, אבל קמ"ל שגם אצלם על אותו הזמן שבו מלמדם טעות הוא לעולם לא ישוב שהרי המלמד יכל ללמד אותם תורת אמת באותו הזמן.

ועל כך אומר המקרא "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי", אמר ע"כ הבית ישראל, איך עולים לאבא שבשמיים והנער – שנות הנערות אינם איתי, כל שלב בחיים כל דקה בא לתיקון שלו ובזבוז אותו זמן לעולם לא ישוב, על חטאים אפשר לעשות תשובה ולהעבירם מן העולם, אבל זמן שבו לא עשו כלום הוא נהיה זמן מת שלא יחזור ולא יהיה אפשר להחיות אותו מחדש, אבל הנחמה היא שגם אף יום אינו כבר משומש, כי כל יום הוא התחלה חדשה, וגם אם אתמול החיים פחות הלכו בדרך העולה בית קל, אי"ז קשור ליום הבא.

שמא זהו ביאור המקרא, "שמח בחור בילדותך וכו' ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט", זה לא שהאדם נמדד רק לפי קו הגמר, אלא דנים את כל המכלול, גם מה עשית בגיל שמונה עשרה שמונה חדשים ואחד עשרה ימים בשעה שתיים ועשרה אחר הצהריים, זהו על כל "אלה", על כל מעשה בכל שלב בחיים מגיע הרגע עליו הוא ייתן את הדין לפני בי"ד של מעלה, וכמ"ש "את כל מעשה האלוקים יביא במשפט".

הזמן המנוצל לפרי החיים​

הח"ח מביא משל כמין חומר (שמיה"ל ב כח), "ואמרתי משל נמרץ על זה, איש אחד בשביל רוב עניותו עזב מולדתו לנוד בארץ רחוקה (אפריקא וכדומה) כדי להחיות בני ביתו, והיה שם איזה עשרות שנים, והיה עצלן גדול בטבעו והולך בטל בתמידות, ופגשו איש אחד ממכיריו מעירו, ושאלו, למה אתה הולך בטל ולא תראה להשתכר שעל זה היתה נסיעתך, והשיב לו, מה תתפלא עלי עוד יש לי שהות כי מיום ביאתי לפה הוא עדיין רק כעשרים שנה, ויען רעהו ויאמר לו, האם חסר דעה אתה, אפילו אם היית אזרח פה והיית הולך בטל בתמידות ג"כ אין זה דרך ישר לפני איש כידוע לכל, ובפרט שאתה גר פה ועזבת ארץ מולדתך לבוא פה ולהשתכר מעט ולחזור למקומך, היה לך להתבונן על כל יום ויום לחפש איזה דבר להשתכר באשר תמצא, ולא ילך שום יום לבטלה, ואתה משיב שאתה בסך הכל פה עשרים שנה, תשובה כזו היא שייכת לשוטים ולא לאנשים.

ממשיך הח"ח: והנמשל מובן מאליו, נשמת האדם כשהורדה לארץ היא כמו גר ממש, (מה שאין כן בשמים היא כמו תושב, כמו שכתוב גר אנכי עמך תושב ככל אבותי) שבא לגור פה כדי להשיג תורה ומצות, כי למעלה בשמים אינו יכול להשתכר מאומה, ונקצב לו זמן מיוחד על זה ואח"כ לחזור למקור שורשו למעלה ולצרור שם בצרור החיים את ה' אלהיו, וצריך להתבונן על כל יום ויום ועל כל שעה ושעה מיום היותו לאיש, שלא תהיה גרותו בעולם הזה לבטלה, וזהו שאמר הכתוב גר אנכי בארץ היינו לזמן קצוב אל תסתר ממני מצותיך, והאיש שמשיב עדיין אני כבן עשרים או כבן שלשים ויש לי שהות, הוא בתשובתו כמו החכם הבטלן הנ"ל". עכ"ל.

המגיד מדובנא היה מביא משל על ההלך הנודד בין עיירות, והנה הוא מגיע לעיירה בו דרך זה עתה לראשונה, העיירה ככל העיירות, אבל דווקא 'בית החיים' משונה היה ביותר, הוא מסתכל על המצבות ובכולן כתוב על הנפטרים שחיו בין עשר שנים לעשרים שנה, זה חי שלוש עשרה שנה וזה שמונה עשרה רק על הזקן ביותר כתוב שהגיע לשלושים שנה, מה קורה כאן הוא תוהה, האם מגיפה השתוללה והרגה גם בחור גם בתולה, בני העיר הסבירו לו, אצלנו לא סופרים את זמן החיים לפי שנת הלידה ועד הפטירה, לגיל הזה אין כל משמעות, בזמנים בהם לא עשו שום מעשה טוב אין שם של 'חיים' עד שלמת ייחשב, רק הזמן בו עלו והתקרבו לה' הוא הזמן שנחשב לחיים ורק אותו אנו מונים, 'הודיעוני קיצי ומידת ימי מה היא' - ביקש אותו הלך, 'אמור לי מה מעשיך ואדעה את מספרם' השיב לו ראש הקהל, והוא מתחיל לספר ספק בגמגום, האמת אומר הנני הולך וחוזר יושן ואוכל מטייל ומפטפט קורא עיתונים מפצח פיצוחים מעשן סיגר וחוזר חלילה, ומה עוד, אין עוד שום דבר, אה, הוא נזכר יש לי הו"ק לבית כנסת ואני שונה שני הלכות בכל יום בסוף התפילה, א"כ אתה בן שנתיים ! קבע, א"כ השכיל האיש עלי לנצל זמני טרם ישקע שמשי, אם לא מוטב אהיה אם אלך לחנות לתינוקיים וארכוש מוצץ.

אדם יכול להגיע אחרי המאה ועשרים, כל מעשיו עוברים ונמנים במאזניים, הוא מחכה לראות את כל המלאכים הלבנים הנספרים אחד אחד, הוא חושב לתומו כי האירוע יימשך זמן רב, מאה שנה של מעשים טובים כנראה עשו פירות, אבל לאחר כמה דקות, ויאמר הדיין הגישו אלי עוד מלאך ויאמרו אליו אין עוד מלאך, והלא מביט ומשתומם, איה כל מעשיי הטובים זה כמה שנים, כיצד לכמה דקות מתכמתים, ויאמר לו הדיין, הלא זו בדיוק השאלה שבאתי לשאול אותך, הרי נתנו לך מאה שנים, אם נוריד את כל הזמנים שלא עשית בהם כלום או עשית מעשים שעניינם כלום, נמצא שזהו כל ימי שני חייך, נמחיש זאת במשל נוסף שסיפר הרב שלמה מילר.

ניצב לו ילד קטן ברחובה של עיר, הוא מתבונן במסלול של משאית הזבל, על יד ביתו על יד החיידר על יד בית הכנסת - בכל מקום הוא רואה את אותו האוטו, הוא עובר וממלא כל הפחים וסובב כל הבניינים, תמה הילד, הרי בתוך אוטו אחד אפשר אולי למלאות שניים שלושה פחים, כיצד פחים רבים של כמה רחובות יכולים להיכנס בתא המטען של משאית בודדת, עד שיום אחד הוא ניגש לנהג ומבקש - תגלה לי את הסוד, הנהג נאות לבקשתו ומראה לו את המדחס, כל הפסולת שמגיעה נדחסת חזק וכל האוויר יוצא עד שמה שנשאר זה וואקום של הפסולת לבדה - מסביר בטעם.

ככה זה בעולם האמת, מעשי האדם גם לכשתפרסם לאורך שנים רבות, אם מורידים את כל הזמן בהם לא עושים דבר זה התוצאה, גם את שעות הלימוד לא מחשבים כמו שמחשבנים בכולל אלא מורידים את הזמן של הדיבורים החלומות והיציאות המיותרות, השכיל הילד, כי כל זמן שהנר דולק אפשר למלאות את התרמיל ולדאוג לא להישאר רק עם תרמיל קטן קרוע של מעשים טובים.

סגולה לאריכות ימים​

ישנה סגולה לאריכות ימים, והיא ניצול הזמן, מי שמנצל את הזמן מגיע לו עוד, כך שנינו באבות (ג י) "שינת הצהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאים את האדם מן העולם", ומבאר רבינו יונה "כי על מה נברא אדם אך לעסוק בתורה והיא אורך ימים ושנות חיים ואם לוקח הוא דברים כאלה ולמה לו חיים וראוי לטרדו מן העולם, כי הבל הוא והבל ימיו ואחר שחיה כמה שנים ונתעסק בעסקו ולא הועיל הואיל שבטל התורה על מה יוסיפו לו ימים, משל למלך שנתן מאה כסף לעבדו והשליכם לים וחזר ובקש ממנו אחרים והלא ראוי שלא יתן לו יותר כך מי שאינו עוסק בתורה", היה מקום לומר שאיפכא מסתברא, ומי שלא ניצל את חייו צריך לתת לו עוד צ'אנס, אבל מי שניצל אותם שישמח במה שעשה ודי לו בזה, אבל לא, מי שיודע מהו ערך של דקה יש סיבה לתת לו עוד כאלו, אם אתה משקיע בכלים שנתנו לך, אם אתה ממלא את השקים בתורה ויר"ש, ראוי לתת לך עוד כהנה וכהנה, וכמו שלא מביאים יהלום לילד קטן, נראה שזהו הסוד לסיבת אריכות ימיהם של גדולי ישראל.

שמא יש להסביר בכך את אחד מפלאי הבריאה באגירתה המסחרית של הנמלה, המדרש (ד"ר שופטים ה) אומר שמספיק לה לכל חייה חיטה ומחצה בלבד, אבל היא אוספת פי כמה וכמה, ומעשה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור, וממשיך המדרש "ולמה היא עושה כן שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול", ויש לעיין דהא על כגון דא נאמר 'עכברא דשכב אדינרי', מה לך לאסוף ולדאוג בשביל דבר שאין סיבה שיגיע, ואם כבר היה מקום ללמוד ממנה מושגים ב'אמונה' ולא במידת הזריזות, אלא שבאים לומר, מדוע דווקא הנמלה חושבת שמא יאריכו ימיה, דע לך כי יש לה סיבה מיוחדת לחשוב כך, זאת מפני שהיא מנצלת את ימיה, למי שמנצל את הזמן ה' ייתן לו עוד הרבה זמן וכח להמשיך בעבדותו.

הגמ' בעירובין (נד) מביאה את הסיפור על ר' פריידא, ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים, ופ"א חזר לתלמידו פעמיים ת' פעמים, ומיד, "נפקא בת קלא ואמרה ליה ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי, אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי, אמר להן הקב"ה, תנו לו זו וזו", ארבע מאות שנה זהו אריכות ימים מופלגת שאין כדוגמתה, אך כל מה שיש בה היא רק האפשרות לזכות לעולם הבא בו צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונזונין מזיו השכינה, ולכן כששניהם מונחות על השולחן ברור שהאחרונה עדיפה, ולכן אמר הקב"ה שיתנו לו גם ארבע מאות שנה, אם הוא מבין מהו הרווח האמיתי במהות הזמן מגיע לו עוד כהנה וכהנה.

ההשקעה הכי משתלמת!​

וכמו שאמרו בעלי המוסר, 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו חוזרים ימיו אינם חוזרים', חושבים שהימים ממילא יעמדו לי ואיני צריך לעמול כדי שיבואו אלי בשונה מהממון, אבל באמת הימים עומדים רק ככלי למלאות אותם במעשים טובים, וכלי שנשאר ריקן הוא חסרון הרבה יותר גדול מאשר יום בשוק שלא הניב פירות, כי הזמן הוא נכס אשר שווה ערך הרבה יותר מממון, וכמאמר החכם 'הזמן יקר הנבראים'.

וכמו שאומר הפלא יועץ (ערך חיים) "וכבר כתבו בעלי המוסר מוסר השכל, שאם יאמרו לו לאדם בכמה אתה מוכר שנה א' מחייך או אפי' יום א' ואפי' שעה א' אם יתנו לו כל כסף וזהב בוז יבוז להם ואיך הוא נותן חייו בחנם ומוציאם לבטלה וכלה בעשן ימיו או בשוק"ר או בדברים אסורים חטאות ופשעים באופן שטוב מאד מותו מחייו, היש סכלות גדול מזה מי האיש החפץ חיים יחוס על כל רגע מחייו מלהוציאו לבטלה יותר מאשר יחוס על כסף וזהב רב ולעולם בלי הפסק יהא רק עסוק בעבודת בוראו במעשה או בדבור או במחשבה ועבודת המחשבה ליראה".

אם אדם לא היה מוכר בשום הון יום אחד מחייו, הכיצד הוא מעבירו בבטלה גמורה, חשוב א"כ לשים לב היכן וכיצד להשקיע בחיים מאשר היכן להשקיע בכסף, אדם מן היישוב יודע היכן כל שקל שלו מושקע, אבל את זמנו היקר מחשב רק בשביל למלאות צרכיו ולא כדי למלאות אותם, הוא רואה את הרווח במילוי הצורך המדומה שלו למנוחה יותר מהרווח העצום שיכול למלא בניצול אותו זמן, כשאין בקרה על יכולים להצטבר שעות רבות שנועדו כדי להעביר אותם ללא מעש, על האדם לשאול עצמו האם לכסף שלו היה נותן להרקיב בבנק בלי לעשות פירות, אדם יכול לתבוע לדין תורה אדם שהפסיד אותו כמה מאות שקלים לטענתו, ומצד שני הוא יכול להעביר את זמנו בנייעס שמועדכן רק לשעה האחרונה ועוד מעט קט והעיתון לא יהיה שווה כי אם לצור עפ"י צלוחיתו, זאת אל נשכח שאנו בעולם הזה רק כהלך, אשר כל מעייניו צריכים להיות בשביל השליחות שלו בעולם, ולמעלה לא ייקח עימו לא כסף ולא עמל שנים.

וכמו שכתב המס"י (ג), "והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול", הסוחר הכי טוב הוא זה שמשקיע בזמנו ולא זה שמשקיע בכספו, וכשם שהרבה כסף עושים פירות הרבה וטיפש מי שלא ישקיע אותם, כ"ש לגבי זמן שהינו חשוב יותר מכסף שהרי לא ימכרו אותו בעד שום ממון שבעולם, וכך מי שיכניס לעצמו אמת זו וירגיש שכל דקה הוא אוצר בלום ירגיש עשיר גדול שאצלו להשאיר זמן לא מנוצל הוא הפסד גדול וכמאבד עצמו בידיים, וברור לכל כי החיים נועדו בשביל הזמן שעולים בהם, וברגע שהאדם לא עושה את זה הוא כמת ממש, אין עוד רווח ותועלת אחרת בחיים מהזמן שלא נוצל, נמצא שרגע החולף לבטלה אין בו כל חיות.

הזמן יקר הנבראים​

"בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת" (ע"ז יז), מה יש לבכות, יש לשמוח שקנה עולמו בשעה אחת, מבאר הרה"ק מרוז'ין, אם אפשר לזכות כ"כ הרבה בשעה אחת, צריך להתעורר ולבכות על אותן שעות שהלכו לאיבוד, כמה אפשר להרוויח ברגע קטן, הרי אין לתאר ולשער מה שיוסף הרוויח בשניה הגורלית בה אמר את המילה לא, וכמה רות המואבייה הרוויחה בשעה שאמרה את הכן, כי באמת כל רגע אם לוקחים אותו כדי להפיק ממנו את המירב, אפשר להרוויח ממנו עולם הבא על מגש של כסף, הרמב"ם אומר (שלהי מכות) שבמצוה אחת שעושים עם כל הכוונה הראויה אפשר לזכות בה לעולם הבא, זה לא מתחיל להשתוות לשום השקעה אחרת.

מספרים, כאשר חלה הגאון רבי נפתלי טרופ, בני הישיבה קיבלו על עצמם לזכותו שעות נוספות ללמוד, וכששאלו את החפץ חיים מה הוא מוכן להוסיף, והשיב - מינוט אחד, ותמהו הרי מינוט אחד זה ממש מעט, והשיב תאמינו לי שכל מינוט חשוב מאד בשמים ולא אוכל יותר שהכל מחושב אצלי, אצל הח"ח פשוט שכל מינוט מדוקדק ונצרך לדבר מיוחד ועל חשבון מה יתרום עוד מינוט, אין ספק שאם הנושא היה ממון הוא היה נותן בנדיבות ובחפץ לב, אבל זמן לתת, מהיכן יש זמן פנוי כדי לתת אותו, וכן על רבינו הגר"א מסופר שכשהיה בעיר סעליץ סבר בעצמו שישן עשר דקות יותר מהצורך וקיבל ע"ע כמה וכמה תיקוני תשובה ולא נחה דעתו, ומימרא בפי החפץ חיים "העולם אומרים זמן זהו כסף, ואני אומר זמן הוא חתיכת חיים". (מובא בתשוה"נ ה' שפ"ד).

ר' אלחנן וסרמן נצרך פעם בדחיפות מנעלים חדשות, התלמידים עשו לו הפתעה וקנו לו, הם חשבו שלשמחתו לא יהיה גבול, אבל הוא אמר להם בפשטות, וכי לא שמתם לב שבנעליים הקודמות לא היה לי שרוכים, כיצד מעתה אשרוף את זמני כל יום ובמקום לרוץ לעבודת הבורא אני יבזבז לריק עוד חצי דקה על קשירת הנעליים, [עצה לקבל חודש שלם בחיים: בחשבון יוצא כי במשך כל שנותיו של האדם הוא מבזבז על קשירת נעליים יותר מחודש שלם, בקניית נעליים ללא שרוכים ניתן לקבל במתנה חודש בחיים].

גדולי ישראל הצטערו על כל דקה שהלכה לאיבוד, הח"ח כשעשה חשבון הנפש בערב יו"כ תבע מעצמו מה שעשה בחצי שעה מיותרת, ידוע על הרב שטיינמן שלא בזבז כמה שניות לקום ממקומו במטוס ולראות את מפלי הנאגרה, ר' שלמה זלמן אויערבך כמעט תבע לדין תורה את בעלי המוניות שלא עמדו בזמן שקבעו והשאירו אותו לחכות לריק, החזו"א אמר על רבי עקיבא איגר שנעשה רע"א בגלל לימודו בימי ששי ושבת, הרב שך אמר שכיום אין גדולים כמו פעם, משום שמבזבזים את ימי הששי ושבת, לא דבר ריק הוא, הרי השעות של שישי שבת הם שליש מהחיים, ועם בין הזמנים זה יוצא קרוב לחצי, ניתן לראות חשבון נורא, בדרשו ישנו מסגרת של דף היומי שנקרא דף הכולל שמיועד לאברכים במסגרת הכולל בו לא לומדים בשישי שבת ובין הזמנים, וכמה זמן לוקח לגמור ש"ס, במקום שבע שנים בדף היומי שם לא להאמין, לוקח ארבע עשרה שנים.

הזמן ככלי למילוי בטוב או ברע​

יש מושג שנקרא 'לבלות', והוא מלשון 'בלאי', פירוש הדבר לקחת זמן יקר הנבראים ולרוקן אותו מתוכן, יש זמן שנהיה כבלאי אשר נשאר רק לנחלת העבר, ויש זמן שלוקחים אותו איתנו לעתיד, ואף אחד לא ייקח אותו מאתינו, ומדוע באמת זה נקרא בילוי אם הוא נהנה בהם ועשה בהם 'חיים', אלא שכל אחד מבין שלא בשביל זה חיים, וכשם שכל דבר נקרא ע"ש התכלית שלו, מברג למשל לא נקרא ע"ש שמסתובב אלא ע"ש שמבריג, כך גם החיים נקראים ע"ש התכלית שלהם והם החיים בעולם הבא, רק אצל מי שהתכלית היא עולם הזה הם שייך לומר 'תעשה חיים', דהיינו קח את כל מה שיש כאן ותעשה מהם שווי של עשר שקל של הצ'יפס והקוקה קולה, אבל מי בשבילו החיים האמיתיים הם להתענג על ה', לעשות חיים פירושו עוד דף גמרא.

את הזמן היקר כשמנצלים אותו, למול הזמן הנפסד כשמבלים אותו, ניתן ללמוד מהמש' באבות (ד יז) "הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", בעולם הזה עוד אפשר לתקן ולהעמיד עצמו מה שלא יוכל לעולם הבא לכן כל רגע חשוב ולעולם לא יחזור, וממשיכה המש' "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", נראה שיש כאן סתירה בין הרישא לסיפא מה יותר שווה העולם הזה או העולם הבא, אבל ודאי קושיא מעיקרא ליתא, לגבי ההנאה אין ספק ששום הנאה בעולם הזה לא יכולה לתת טעימה מהנאות אמתיות בעולם הבא, אבל ברור שיש מעלה הרבה יותר בעולם הזה שאין כלל בעולם הבא, שרק בו אפשר לעשות מצוות ומעשים טובים, בעולם הבא כבר א"א להתקדם לבנות ולעשות, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה", גם אם התכלית היא ודאי העולם הבא הרי לקנות אותה אפשר רק בעולם הזה, לכן אין לזלזל בעולם הזה לראות אותו כזמני ונפסד ולתת לו לזרום, אדרבא, מכל רגע קטן אפשר לקחת לעולם הבא ולבנות ממנו נצח, כל רגע בעולם הזה כ"כ שווה ערך ואין לו שום שווי ממוני כי אפשר לעשות ממנו קניין רוחני נצחי, אבל אם לא עושים אתו כך באמת הוא הבל הבלים ואין בהנאות שבו כלום.

הזמן הינו יקר הנבראים כי אפשר לעשות ממנו נצח נצחים, אם הוא לא מנוצל הוא לא שווה גם לא אגורה שחוקה, וכאן עומדת לאדם בחירה לזמן שנקצב לו אם יעשה ממנו שווה ערך שלא יסולא בפז או יעשה אותו ריקן מתוכן, הזמן כפי שהוא עומד ומתכלה כשעון חול שווה פרוטות, אבל אם ממלאים אותו בתורה ומע"ט אין בו כלל הפסד, הגרגירי חול הללו בנו בנין עומד לעד לעולם שא"א לקנות אותו רק בזמן שניצלו אותו לעבודת ה'.

מעשה שהיה בתלמיד שפנה לרב ניסים קרליץ ושאל מה אעשה ולא אחטא, ילמדנו רבינו איך לצאת מגן המבוכה, אמר לו תחכה לצידי כמה שעות ואחריהם אענה לך, הוא רואה את ר' ניסים עסוק כל הזמן עונה תשובות פותח ספרים וגומע דפים, לאחר כשעתיים פנה לאותו תלמיד ואמר, נתתי לך להבין לבד, אין לי סודות, הסיבה שאני לא חוטא כי אין לי זמן לחטוא, אם תנצל כל דקה לדבר טוב ממילא לא תעשה בהם כל רע, תחשוב על כל דקה שהיא לא באה למלחמה כדי להעמיד אותך בנסיונות אלא בעיקר תחשוב על מה שאפשר להרוויח בה, ובוודאי מי שחי בסדר ומנצל את הזמן 'איידי דטריד למיבלע לא פליט', אם הוא שולט על הזמן - השעמום לא ישלוט עליו ויביא אותו לחטא, וזה מעלת ישראל שיצאו ממצריים בחיפזון, להורות שהם מתעלים מעל הזמן ולא נותנים לחומר להיכנס למעשיהם.

כמו"כ השאגת אריה סיפר על עצמו שהיה כ"כ שקוע בלימוד, שלא רק שלא היה לו זמן לחטוא אלא לא היה לו זמן להרהר על חטא, על ת"ח נאמר שאסור לו לעמוד במקום הטינופת כיון שא"א לו בלא הרהור (ברכות כד), וכך לא נשאר שום זמן מיותר להרהורי עבירה, על חג הסוכות אמרו חז"ל שהוא 'ראשון לחשבון עוונות', כיון שעסוקים במצוות אין זמן לחטוא, וכמו שאמר הגר"א עה"פ "הבור ריק אין בו מים" עליו דרשו חז"ל אבל נחשים ועקרבים יש בו, כי כשאין מים זה ודאי סימן שהוא מלא בדברים אחרים, כשהאדם לא מתמלא מהתורה ואין מים אלא תורה, הוא מיד צריך להתמלאות מפיתיונו של הנחש ומהתאוות שמניח לו, שכל עניינם הם דמיון והעדר ואינם ממלאים רק באוויר, הם אינם משאירות שום רושם ולא מוסיפות מאומה, וכמו שכתב רש"י בתחילת וישב על שאמר הפיקח לפשתני ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך גם ניצוץ יוצא מיוסף ושורף את כל אלופי עשיו, כי קצת מן האור דוחה את כל החושך, כי חושך הוא העדר וגם הרבה ממנו לכלום ייחשב, ואם אדם לא ממלא עצמו בחיים שיש בהם הוא ינסה למלאות אותם בחיים שאין בהם, הוא ימלא עצמו בהנאות חולפות שלא ימלאו אותו ורק ירגיש בהם כשותה מים מלוחים, וגם כאשר יגיע למאה ירצה מאתיים, וזה מראה ששום דבר בחיים לא ממלא את האדם, החיים עומדים כל רגע כדי שימלאו אותם וכל שאר המילויים שאינם קשורים לעבודת ה' לא ממלאים בכי הוא זה.

חיים שיש בהם​

הגמ' בגיטין (מז.) מספרת על ר"ל כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא, קרא אנפשיה "ועזבו לאחרים חילם", מדובר סכ"ה על קב אחד של כרכום שאם אדם מצאם הרי אלו שלו כי אין הבעלים יחזרו לקחתם, ועליו קרא את הפס' ועזבו לאחרים שהשאיר לאחרים מעמלו, הרי בזמן שעבד על הקב הזה יכל לעבוד את הקב"ה ולקנות חיי נצח.

ידוע מהגר"א, שלפני פטירתו החזיק בארבעת ציציותיו בעודו בוכה, על מה בוכה מר שאלהו תלמידיו, האם על המשפט המתקרב בשמיים, אני בוכה על העולם היקר הזה אותו אני עוזב, השיב, הרי אפשר בכמה פרוטות לקנות מצוה שאין לה שום שווי ממוני, העולם הזה עם כל ההבל שבו כשלוקחים אותו לעבוד את ה' אין גבול למה שאפשר להשיג ממנו.

המציאות שאסור לשכוח היא, 'כי הולך אדם אל בית עולמו', [ובאלשיך שם "אל תבכו למת ואל תספדו לו, כי מה שטרח יאכל ואין תקנה כעת, אך מה שראוי ומצוה הוא - 'וסבבו בשוק הסופדים' לספוד על הנשארים בחיים, על הרעה אשר תבואם אם לא יתקנו מעשיהם וישובו עד ה'], הם לא נבראו לתכליתם הוא ולכן הם נגמרים בטרם עת, ואם יוצאים מהם ריקנים אחריתם תוגה, אבל אם עסוקים בלהרוויח מתוך ההפסד, אפשר להרוויח פי שנים כפלים וזה לא יהיה הפסד אלא רק רווח מזוקק וצרוף, הוי אומר ותשחק ליום אחרון.

"אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי", (עירובין נד.), אולי הביאור חתונה זה זמן שצריך לנצל, אין בו זמן להעביר סתם כך, כל המזומנים התזמורת הצלם הגיעו לכמה שעות ועל בעלי השמחה להשתדל להפיק את המירב, ובעוד ביאור כתב בספר נעימת החיים, כי בעלי האולם עורכים לפני כל אחד מהמוזמנים שלש צלחות מונחות זו על גבי זו, כל אחת מיועדת למנה אחרת אם אחד מדבר עם חברו ולא שם לב לזמן שחולף, מגיע מלצר ונוטל את הצלחת העליונה, כך גם בעוה"ז מי שלא מנצל את הזמן - הימים הולכים לבלי שוב, ובשם ר' שמחה בונים מפשיסחא אמרו, כי העולם הזה דומה למי שהכין כל צרכי הנישואין, ושכח לקנות טבעת קידושין, נמצא כי כל ההכנות והיגיעות הרבות אשר עמל היו ללא הועיל ולמפח נפש, כן דומה האדם שמלאו בזה העולם ימיו ושנותיו שבעים שנה, ושכח לקדש את עצמו בתורה ומצוות.

כיון שנתנה רשות נוסיף בנוסח אחר, תגיע כלה לחדר ייחוד ותתחיל לאכול כנפשה שבעה, ותאמר הצום היה קשה, וכך כל החתונה תהיה עם חברותיה ובני בריתה ולא תתייחס לחתנה, רק בסוף החתונה שכבר כבו האורות הוא תחל מחפשת את חתנה בנרות, והנה דודי חמק וברח מבעוד מועד, נו לא פלא, כך גם האדם עלי אדמות, כ"א הרי יודע שהוא כאן בשביל להתקרב לה', למרות שיש גם עוד תפאורה ומגוון מסיחי דעת אמנם שהכל בשביל מטרה של לתקן עולם במלכות שקי, וכשהאדם עולה לשמים הוא מחכה לקבל פני מלך אדון ונישא, אבל אם כל הזמן התעסק בשאר מילי, גם אם ידעת שאתה כאן בשביל להתקרב אלי, הריש לא דאגת לקשר זה, והחי יתן אל ליבו.