א
הנה בטור ובשו"ע כ' [סימן תרעא סעיף ב] בזה"ל "כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר".והק' על לשונם באבי עזרי, שבדבריהם כלל לא ביאורו שישנו עיקר המצוה שהוא נר אחד וישנו הידור של הוספה לפי מנין הימים, ומדוע לא ביארו זאת כפי שביאר ברמב"ם וז"ל "מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד" וכו'. "והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים. והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד."[1]
והוסיף שהרי יש לכך נפק"מ להלכה וא"כ הוא צ"ב ביותר מדוע העלימו זאת, שהרי אדם הנמצא ביום השני ויש לו רק נר אחד, האם ידליק את הנר האחד או לאו, שאם הוא עיקר המצוה אז לא ידליק כלל, ואם זה רק הידור ידליק.
אמנם למעשה הסיק שאין זו נפק"מ, ואף אי נימא שהוא עיקר המצוה כפי המהדרין, ידליק אחד והוא משום דלא גרע מהיום הראשון.
אבל מ"מ כ' שישנו נפק"מ נוסף – האם בעינן לברכה בהדליק ביום ז' ו' נרות ונמלך להדליק עוד אחד, דאי נימא שאין התוספת הידור בעלמא אלא שהוא עיקר המצוה א"כ לפשוט שיברך על הנר הנוסף, משא"כ אי נימא שהוא הידור בעלמא שוב לא יברך דלא שייך לברך על הידור.
וכבר דחה אף נפק"מ זו, משום שנח' הפר"ח והאליה רבה האם מברכים על הידור, וא"כ אף אם שאר הנרות אינם אלא הידור מ"מ יברך אליהם לפי האליה רבה, אמנם לפר"ח יש נפק"מ אבל אפשר לדחותו דס"ל כאליה רבה.
אלא שניסה להוכיח כפר"ח מלשון הרמ"א גבי מילה שכ' ש'מברך על ציצין המעכבין', ומכלל הן אתה שומע לאו, שדווקא ציצין המעכבין מברכים עליהם משא"כ ציצין שאינם מעכבים, ומבואר בגמ' שציצין שאינם מעכבים הם הידור בעלמא. וחזינן מהא כשיטת הפר"ח שלא מברכים על הידור ושוב צ"ב בהשמטת הטור והשו"ע.
ודחה זאת בתרתי, א. שהתם זה באותו מעשה, משא"כ בנ"ח הוא על הנרות הנוספים ואם זה מעשה נפרד יש סברא טפי שיברך. ועוד שבמילה זה הידור בסתמא – לעשות המעשה ביותר שלמות וכסוכה נאה, לולב נאה, ועוד, משא"כ הכא זה תקנא כמבואר בגמ', ולכן ישנו סברא שיברך יותר בהידור הכא ממילה,
ב
וידוע מח' הרמ"א והרמב"ם לענין המהדרין, מי הוא המדליק לכל בני הבית, האם כל אחד בפנ"ע או שבעה"ב מדליק בשביל כולם, ברמב"ם נקט שמדליק בשביל כולם, וברמ"א כ' שכל אחד מבני הבית מדליק.והתקשו באחרונים מהכ"ת לו לרמ"א לדין זה.
ובגרי"ז ביאר, שמח' הרמב"ם והרמ"א אינה בדין חנוכה באופן פרטני, אלא מח' כללית לענין הידור, ולפי"ז הרמ"א הולך לפי שיטת חלק מן הראשונים שעליהם סמך בדבריו הכא.
שהנה נח' הרמב"ם - ורש"י והטור לגבי מילה, הרמב"ם ס"ל שחוזרים על ציצין שאין מעכבין את המילה, ורש"י והטור פליגי שכל מה שנאמר שעל ציצין שאין מעכבין אין חוזרין אינו אלא גבי שבת, אבל בחול חוזר ומשום הידור מצוה.
והאריך שם הגרי"ז להוכיח שכל מח' הוא משום הידור, האם יש ענין לחזור, אם לאו. והביא ביאור הבית הלוי ששיטת הרמב"ם שאינו חוזר משום שכל ענינו של ההידור הוא במעשה גופא.
וא"כ ביאר שהרמב"ם לשיטתו שכל ענינו של הידור הוא במעשה גופא, משא"כ הרמ"א דפליג ס"ל כשיטת רש"י והטור שלא בעינן להידור במעשה גופא, וא"כ אין הכרח שמדליק בעה"ב בעצמו הכל דלא בעינן להידור במעשה אחד.
ג
אלא שהבאנו לעיל שכ' האבי עזרי סברא לחלק בין מילה להדלנ"ח (ולכן אין להוכיח לשיטת הפר"ח ממילה), שהתם גבי מילה הוא הידור במעשה גופא שהוא העיקר – במעשה המילה, סוכה נאה, לולב נאה, ועוד, משא"כ הכא גבי נ"ח אין המצוה להדר בנר הראשון אלא להדר בכך שיוסיפו עוד נרות, וא"כ הק' דיש סברא לומר שדווקא גבי מילה ס"ל[2] לרמב"ם שאינו חוזר ומהדר – שהרי ההידור הוא במעשה גופא. ועוד הק' באבי עזרי שלרמ"א שכל אחד מדליק בפנ"ע ויצא בנרו שלו, א"כ אין זה כלל בפרשה של הידור, אלא הדלקה בפנ"ע של בני הבית היא מצוות הדלנ"ח בפנ"ע של המדליק, ומדוע קריא הידור.ובביאור הדברים, הנה ידוע לחקור בגדר החיוב הדלנ"ח[3], אם חייבו חכמים את כל אדם מישראל והחיוב רמי על כל גברא להדליק נר ולפרסם הנס, ומתנאי המצווה ומהלכותיה, להדליק בפתח ביתו. או שמא חייבו שבכל בתי ישראל יתפרסם הנס, וחייב כל בעל בית לתקן ביתו ולהדליק נר לפרסם הנס, אך אין חובה אישית על הגברא להדליק נר חנוכה[4].
וא"כ נראה דס"ל לגרי"ז[5], שההידור בנ"ח היא מצוה על הבית, ולרמב"ם ההידור הוא לעשות את חיוב הבית בצורה מהודרת – המפרסמת, משא"כ הרמ"א ס"ל שכל מהות ההידור הוא שבני הבית לא יצאו ידי חובת בעה"ב אלא כל אחד ואחד יקיים בפנ"ע את חובת הבית, וא"כ ההידור הוא בדבר אחד כמילה.
(ובאמת כבר נראה שהכי מבואר בדברי הגרי"ז שכ' בשורש חילוקם, שלרמב"ם החיוב במהדרין מן המהדרין הוא על מעשה ההדלקה שיהיא כנגד בני הבית, משא"כ הרמ"א ס"ל שההידור הוא בהדלקת הבית, לעשות באופן שכל אחד יוצא לבד – שישנם נרות כנגד כל אחד.)
וא"כ את"ש הקושיא הראשונה, משום שנר חנוכה דומה למילה שההידור הוא באותו משעה, שהרי אין יחס לכל נר בפנ"ע אלא להדלקת הבית בצורה מהודרת.
וא"כ מה שהק' על הרמ"א שלדבריו שכל אחד מדליק בפנ"ע ואינו יוצא ידי בעה"ב א"כ מדוע חשיב הידור, דלדברינו פשוט, שמכיון שזה מצוה על הבית א"כ ההידור במצוות הבית הוא שכל חד וחד מבני הבית יעשה חיוב דבית, ולא יצא ידי חובה במעשה בעה"ב.
וע"כ שבסברא זו פליג האבי עזרי וס"ל כר"ן דהחיוב רמי על כל גברא להדליק נר ולפרסם הנס, ומתנאי המצווה ומהלכותיה, להדליק בפתח ביתו, ולהוסיף ולהדר בשביל פרסומי ניסא בין בעוד נרות ובין שכל אחד מבני הבית ידליק.
ד
אלא שלדברינו (בדעת הגרי"ז) שוב ישנה הוכחה לשיטת הפר"ח שהרי אין לחלק בין מילה שהתם זה במעשה גופא שיהיה יותר מהודר משא"כ נר חנוכה ההידור הוא בדבר חיצוני – תוספת נרות, והוא משום שנר חנוכה המצוה היא על הבית ולכן ההידור בהוספת הנרות הוא בגוף המצוה ודומה למילה.וכיון ששוב ישנה ראיה לפר"ח שבהידור לא מברכים אז ישנו נפק"מ לענין הברכה, והדרא קושיא לדוכתא מדוע השמיטו זאת השו"ע והטור שישנו עיקר וישנו הידור.
ואף אי נימא דחייתו השניה שחנוכה זה תקנה משא"כ שם זה מדין 'זה קלי ואנוהו', מ"מ יעוי' באבי עזרי שכ' נפק"מ נוסף שהרי אם ההוספה היא מעיקר הדין הרי המדליק בשאר ימים נר אחד נקרא 'עברין', משא"כ אם זה הידור בעלמא אינו קריא הכי.
ובהקדם, הנה איתא בב"ק סב ע"ב, מח' ר' יהודה ות"ק, גבי חנוני המדליק נר חנוכה ברה"ר האם פטור על הזקים משום שהוא ברשות מצוה אי לאו.
והק' בחת"ס [שבת כא ע"ב] על מה דמודגש ברש"י ובריף שדברי ר' יהודה שפטור על ההזקין זה דווקא ב'חנוני'.
וכ' שמוכח מכאן שכל פלוגת' של הרי"ף והרמב"ם הוא דווקא לעניין חנוני[6], שכל ענין ההנחה בחוץ הוא אינו אלא משום הידור דפרסומי ניסא[7], שהרי לחנוני ישנו פרסומי ניסא אף בחנותו ורק בכך פליגי שר' יהודה פוטר בהידור ות"ק מחייב[8].
ונראה למוכח שמדיני המצוה הוא לעשות ההדלקה באופן מהודר ומשו"ה הוא כמזיק ברשות (ועי' בהערה לעוד הוכחה לכך[9]).
ואם כנים הדברים, אפש"ל שהשו"ע והטור ס"ל שאין ההידור בנ"ח[10] הוא הידור בעלמא אלא הוא מדיני המצוה לעשות מעשה ההדלקה באופן המהודר ביותר.
וא"כ באמת סבירי ליה כאליה רבה שיברך במקרה הנ"ל - שנמלך להדליק אח"כ נר ההידור שהרי הנר הנוסף אינו הידור בעלמא אלא הוא מעיקרו של המצוה, וכן לדבריהם מי שאינו מקיים את ההידור קריא 'עברין'.
ושמא זו לכאו' ממש דברי הרמב"ם הידועים, שכ' 'שנ"ח מצוה חביבה היא עד מאוד', שהרי משמע מדברי הרמב"ם שזה מדיני המצוה, וזה צ"ע, ולדברינו הביאור פשוט, כיון שממהות המצוה ומדיניה הוא לעשותה בהידור וא"כ אינה כשאר מצוה אשר מוטל לצאת ידי חובה ותו לא, וזהוי החביבות שבמצוה.
אבל באמת שישנם שמדייקים ברמב"ם בהא דכ' גבי חנוני 'שהיה לו ליישב ולשמור' שהוא פליג על סברא זו, וצ"ע.
ה
ובדימוי לאגדה:הנה מבואר בב"ב " אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום".
וצריך להבין מה ענין מנורה לחכמה, הרי כבר כ' באבות [ד, יג] "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן", ומבארים באחרונים שכתר תורה הולך על הארון, וא"כ מדוע נאמר שיחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום.
וידוע לומר שהארון – תורה שבכתב, מנורה – תורה שבעל פה וכמו שאמר ר' יוסף שרייבר – הסיבה שהמנורה היא כלי יחיד בלי מידות בגלל שהיא כנגד התורה שבעל פה – שאין גבול לחידושים ותמיד צריך לעשות מעבר.
וחילוק זה הוא לכאו' אף החילוק בין עיקר המצוה להידור, שישנו מקום שבו כולם שווים ואין אדם שמיחד יותר מהשני, וישנם מקומות ששם אפשר להתבטות - וזה במקום שישנו הידור, ובכך נר חנוכה – מנורה דומה ל"ת בע"פ, שבשניהם ישנו ענין מעיקר הדין לעשות בצורה מהודרת[11].
[1] וע"כ פליג על תוס', שס"ל לתוס' שלמהדרין מן המהדרין לא שייך ההידור אם עושים את ההידור של נר לכל בן בית שהרי אין הכר.
[2] ושמא קושיתו היא על רש"י והטור שדווקא התם יכול לחזור אח"כ ולהדר משום שזה במעשה גופא, משא"כ הכא שזה בנרות נוספים מהיכ"ת שיכול לחזור ולהדליק ולקיים הידור. ומ"מ זה דחוק, ונראה שקושיתו היא על הרמב"ם וכדפי'.
[3] ומצאתי בכך כמה נפק"מ, א. באם אין לאדם בית, אם נחשב שאנוס מלקיים מצוותו שחייב בה, או שאין לו חיוב כלל ואינו מוגדר כאנוס. ב. אדם זר הדליק את חנוכיית ונרות הבית שלא מדעת הבעלים, האם נפטרין בני הבית מחיוב הדלקת נר הבית כשם שהיה קובע מזוזה בפתחו, מאחר שבבית קבועה כבר מזוזה ונר חנוכה. או שישנו חסרון בכך שאין זה נר שהודלק מכוח בני הבית המחוייבין בו. ג. השפת אמת שם הביא נפק"מ נוספת, אם החובה על הבית, אז שני בעלי בתים יסתפקו בנר אחד שמאיר ומפרסם בביתם, והחיוב על אורח להשתתף בפריטי הוא כדי לעשות המצווה בממונו. ד. נפק"מ נוספת הביא שם, אם צריך כוונה בהדלקתו להוציא את יתר בני ביתו, או שהמצווה על הבית ובהדלקתו מוציא את כל דיירי הבית וא"צ כוונה להוציאם יד"ח, וממילא לא יוכלו המהדרין לברך מאחר שיצאו יד"ח. ה. ויעוין בחכם צבי [שו"ת תוס' חדשים סי' יג] שכ' שמכיון שהחיוב הוא על הבית ולא על על כל גברא וגברא, אף קטן יכול להדליק נר חנוכה.
[4] וכן מוכח בפנ"י שהמצווה היא ביתו של כל אחד שיפרסם הנס. שכ' בשבת בדף כא: בד"ה 'בגמרא' שבאר את גדר המצווה: 'אין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית'.
[5] הגרעק"א [בתנינא תשובה י"ג] נקט בשיטת הרמ"א שאין זה הדלקה של "הידור", אלא הדלקה ה"מחוייבת מדינא", דכיון שבני הבית מדליקין בעצמן - בני הבית אינם מתכוונים לצאת בהדלקת בעה"ב. וביאר לפי"ז איך כל בני הבית מברכין הרי לכמה פוסקים אין מברכין על הידור? אלא דבאמת אי"ז הידור אלא הדלקה מדינא דלא יצאו בהדלקת בעה"ב.
והתקשו אחרוני זמנינו טובא בדבריו דאמאי קרי ליה "מהדרין" הרי חייבים להדליק מדינא.
ולדברינו ביאור דבריו פשוט. ודו"ק.
[6] ובאמת מבואר בדבריו שזה מח' כללית האם חפצי שמים היקרי מצוה (ובלשונו "ש"מ מצוה מן המובחר נמי חפצי שמים איקרו"), ולפי"ז כ' לפשוט מה דהסתפק בחו"י סי' ר"ז במי שרץ לקדש הלבנה ושבר כלים אי פטור משום דרץ ברשות כמו בב"ק ל"ב ע"א או לא נאמר אלא בגוף המצוה אבל לקדש לבנה שיכול לקדשה ביחידות ואינו אלא מצוה מן המובחר אימא לא,
דלפי דבריו הוכיח מהכא שיהיה פטור.
ובאמת אף אי נימא הכי יתישבו הדברים.
[7] כמבואר בלשון הרי"ף [שבת ט ע"ב] "חנוני שהניח נר חנוכה מבחוץ והוזק בה אחר פטור מלשלם מפני שהוא נר של מצוה והאי דקא מניחה מבחוץ הואיל ומצוה לפרסם את הנס".
[8] ושמא זו כוונת פסיקתו ב"קול הסופר" [על המשניות] דכ' דפטור רק על הנר דעיקר הדין, אבל נרות הידור שהזיקו חייב.
[9] וכעין זה מוכח מדברי הראה בישוב דברי רש"י מגמ' זו, דהנה איתא בשבת כא ע"ב איתא "ת"ר "נר חנוכה מצוה להניח על פתח הבית מבחוץ, אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרה"ר". ופרש"י "משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצירו, שבתיהן היו פתוחין לחצר". ובדברי רש"י שכ' שאין להדליק ברה"ר, התקשו בראשונים, שהרי א"כ מדוע ר' יהודה פוטר בנר חנוכה, הרי היה לו להניחה בתוך ביתו ולא ברה"ר.
וברא"ם [בהגהותיו לסמ"ג הלכות חנוכה כז, א, אות ד] תירץ דאע"ג דאין מצותו בחוץ, כיון דלפרסומי ניסא קמכוין, פטור הוא.
וע"כ הק' בפר"ח בזה"ל "וזה אינו דהא פרכינן בגמרא [ב"ק שם] ואי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה הוה ליה להניחה למעלה מגמל ורוכבו. והכא נמי כיון דעיקר מצותה היא מבפנים, לימא ליה הוה ליה להניחה בפנים, ופשיטא דמיחייב".
ולדברינו אין זה קושיא, שס"ל לרא"ם שפחות מי' אין זה הידור. אבל מ"מ צ"ב דבעצם דבריו של הפר"ח משמע שהבין שישנו הידור בפחות מי'.
[10] ובאמת בדברי החת"ס [עי' לעיל בהערה על דבריו] והרא"ה נראה שאלו הגדרות לכלל המצות, אבל מ"מ אף על פי דבריהם מתורץ קושיתינו.
- [11] ועוד בהוכחה לכך שהמנורה נמשלת לתורה שבע"פ, הנה בויקרא [ויקרא כד ג] "מחוץ לפרכת העדת". ופרש"י ד"ה לפרכת העדת" שלפני הארון שהוא קרוי עדות (שבת כב ת"כ) ורבותינו דרשו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים".
- שואל המהר"ל מדוע נאמר "מחוץ לפרוכת העדות" והרי הארון נקרא ארון העדות. ועוד קשה מה הטעם שנאמר מחוץ לפרוכת, בשונה מהמנורה והשולחן שנאמר בתוך ההיכל.
- אלא הארון הוא זה מה שמאיר אלא שאורו חזק מדי, כפי שמסופר בשמואל שבבית שמש רק הסתכלו על הארון וכבר מתו במקום,
- והמנורה היא רק כלי להעברת האור שהוא בחוץ. ולכן נכתב בחוץ משום שהאור של המנורה הוא בחוץ מאיר שהרי הפרכת מסתירה את הארון.
