נהגו ישראל קדושים לנהוג תוספת קדושה וטהרה בימי פרשיות שמות – משפטים, ובשנה מעוברת אף בפרשיות תרומה ותצווה, בין בחיזוק בטהרת וקדושת הבית, ובין בלימוד ברציפות, וכן כל חיזוק בשמירת התורה והמצוות.
ויש הנוהגים אף להתענות בו.
ושומה עלינו לברר מאין הגיע ענין זה, ומה ביאורו ושורשו.
המקור הראשון שבו הוזכר ענין ימי השובבי"ם הוא אצל התרומת הדשן, שהיה בסוף תקופת הראשונים, כפי שמעיד תלמידו בעל הלקט יושר, וז"ל:
"וזכורני שהמנהג באושטרייך בשנת העבור מתענין ח' תעניות, ומתחילים פרשת שמות ביום ה', ואח"כ בכל יום ה' עד פרשת תצוה, וסימן לאלו התעניות – שובבי"ם ת"ת, שהם ר"ת מן הסדר: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה. ובכל שנת העיבור הרב והקהל מקבלים עליהם אלו התעניות בחצר בית הכנסת בשבת ויחי, ומתנה אם בא יו"ט ביום ה' שיתענו ביום ב' קודם יום ה', ומלמד שיש לו ו' שעות אין צריך להתענות, והרבה תנאים כאלו. וזכורני שהוא [בעל תרוה"ד] מתענה ביומי דשובבי"ם ת"ת אע"ג שיכול ליתן ד' פשוטים לצדקה" וכו'.
וכך גם מובא במהלכות ומנהגי מהר"ש (אות תמ"ד), וזה לשונו:
"שאלתי למ"ר שלום, מפני מה מתענין כשהשנה מעוברת, ואמר לי לפי שהשנה ארוכה יותר משנים אחרות, ויש זמן מופלג מתעניות שלאחר החודש שמתענים בה"ב לתעניות שני וחמישי ושני שלאחר הפסח, מבשנים אחרות, ולכך מתענים".
אך בזמנם היה זה רק בשנה מעוברת – ולא בכל שנה.
וכך גם כתב המטה משה (עמוד העבודה, ארבע פרשיות, פורים, מגילה סי' אלף כג), וזה לשונו:
"בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם, פירוש ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים, וי"א גם ת"ת, ת'רומה, ת'צוה. וממהר"י בצלאלש שמעתי גם כו"ף, פירוש כ'י תשא ו'יקהל פ'קודי. וכל יום ה' מתענין, וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל, ובמנחה ויחל ודרשו. ולכך מתענין לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין בה"ב שמתענין אחר סוכות לבה"ב שמתענין אחר פסח".
אמנם בדבריו מצאנו חידוש, שהיו שנהגו להתענות אף בפרשיות כו"ף – היינו כי תשא, ויקהל, ופקודי.
וכן כתב המגן אברהם בסימן תרפ"ה, וזה לשונו:
"יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי"ם ת"ת וי"א גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו'".
והלבוש (אורח חיים סי' תרפ"ה) נתן לזה טעם, וזה לשונו:
"יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום חמישי לפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים ת'רומה ת'צוה, וקורין בשחרית בפרשת השבוע ואומרים שומר ישראל, ובמנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו. ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה שיש יותר מחצי שנה בין בה"ב דמרחשון לבה"ב דאייר שהם ימי תענית וכפרה לישראל, לכך מתענה ח' ימים כנגד החדש העיבור, שהוא ד' שבועות בכל שבוע ב' ימים דהיינו ב' וה', וכדי שלא להכביד על הציבור חלקום ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע. עוד שמעתי טעם אחר, והוא כי ראו קדמונינו שהנשים המעוברות היו עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות, ותקנו להתענות אלו הח' תעניתים כנגד כל ב' וה' של חדש העיבור, משום הנשים המעוברות שלא יפילו, ונ"ל שלפי זה הטעם אתי שפיר טפי מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדברת בפריין ורביין של ישראל ושנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב [שמות א, ז] ובני ישראל פרו וישרצו וגו', לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו. ואפשר שמטעם זה גם כן לא נהגו לקרות בבוקר פרשת התענית שהיא ויחל אלא פרשת השבוע, כדי לקרות אותה פרשה שבתחילת שמות ביום התענית הראשון, וכיון שהתחילו כן נהגו כך כל התעניתים".
אמנם בדברי האר"י הקדוש זיע"א (שער רוח הקודש תיקון כ"ג) מבואר שענין ימי השובבי"ם הוא בכל שנה, ולא רק בשנה מעוברת, וזה לשונו:
"ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל: שיש מנהג קדום בכל ישראל, להתענות מ' יום רצופים, שיש מן היום הראשון של פרשת שמות, עד פרשת תרומה, וקצת מן תצווה. ונתנו סימן בהם, שובו בנים שובבים, ר"ת: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו, לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי, יותר מכל ימות השנה, וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין על ידי טיפות קרי. וכלאלו נתקנו בגלות מצרים ההוא, ולכן בזמן הפרשיות אלו, יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם, המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא, היה התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם גם כן, בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להיתקן בענין כי תקנה עבד עברי וע"ש.
גם דע, כי עיקר אלו התעניות נתקנו בימים אלו, לכפר על עון שכבת זרע לבטלה, שעליהם כתיב שוחטי הילדים וגו'. ומה שצריך לכוין בתעניות הנז'" וכו' עיי"ש.
היינו שמבואר בדברי האר"י, שהתעניות בימי השובבי"ם נתקנו כדי לכפר על עוון הקרי ועוון הוצאת שז"ל.
ועוד מבואר, שהמנהג היה להתענות מ' ימים רצופים.
לסיכום:
א. מקור המנהג הוא בראשונים – להתענות בשנת העיבור בכל יום חמישי מפרשיות שובבי"ם ת"ת.
ב. יש שנהגו אף להתענות בפרשיות כו"ף.
ג. הלבוש מבאר הטעם, מכיוון שבשנת העיבור יש יותר מחצי שנה בין תענית בה"ב שלאחר סוכות לתענית בה"ב שאחר פסח.
ד. האר"י הרחיב הענין לכל השנים, וביאר שענין התענית הוא לתקן עוון הקרי ופגם השז"ל.
ה. ועוד חידש האר"י שצריך להתענות מ' יום רצופים – ולא בכל יום חמישי.
ויש הנוהגים אף להתענות בו.
ושומה עלינו לברר מאין הגיע ענין זה, ומה ביאורו ושורשו.
המקור הראשון שבו הוזכר ענין ימי השובבי"ם הוא אצל התרומת הדשן, שהיה בסוף תקופת הראשונים, כפי שמעיד תלמידו בעל הלקט יושר, וז"ל:
"וזכורני שהמנהג באושטרייך בשנת העבור מתענין ח' תעניות, ומתחילים פרשת שמות ביום ה', ואח"כ בכל יום ה' עד פרשת תצוה, וסימן לאלו התעניות – שובבי"ם ת"ת, שהם ר"ת מן הסדר: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה. ובכל שנת העיבור הרב והקהל מקבלים עליהם אלו התעניות בחצר בית הכנסת בשבת ויחי, ומתנה אם בא יו"ט ביום ה' שיתענו ביום ב' קודם יום ה', ומלמד שיש לו ו' שעות אין צריך להתענות, והרבה תנאים כאלו. וזכורני שהוא [בעל תרוה"ד] מתענה ביומי דשובבי"ם ת"ת אע"ג שיכול ליתן ד' פשוטים לצדקה" וכו'.
וכך גם מובא במהלכות ומנהגי מהר"ש (אות תמ"ד), וזה לשונו:
"שאלתי למ"ר שלום, מפני מה מתענין כשהשנה מעוברת, ואמר לי לפי שהשנה ארוכה יותר משנים אחרות, ויש זמן מופלג מתעניות שלאחר החודש שמתענים בה"ב לתעניות שני וחמישי ושני שלאחר הפסח, מבשנים אחרות, ולכך מתענים".
אך בזמנם היה זה רק בשנה מעוברת – ולא בכל שנה.
וכך גם כתב המטה משה (עמוד העבודה, ארבע פרשיות, פורים, מגילה סי' אלף כג), וזה לשונו:
"בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם, פירוש ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים, וי"א גם ת"ת, ת'רומה, ת'צוה. וממהר"י בצלאלש שמעתי גם כו"ף, פירוש כ'י תשא ו'יקהל פ'קודי. וכל יום ה' מתענין, וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל, ובמנחה ויחל ודרשו. ולכך מתענין לפי שהשנה ארוכה ויש יותר מחצי שנה בין בה"ב שמתענין אחר סוכות לבה"ב שמתענין אחר פסח".
אמנם בדבריו מצאנו חידוש, שהיו שנהגו להתענות אף בפרשיות כו"ף – היינו כי תשא, ויקהל, ופקודי.
וכן כתב המגן אברהם בסימן תרפ"ה, וזה לשונו:
"יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה' מפרשת שובבי"ם ת"ת וי"א גם פרשת ויקהל ופקודי ואומרים שומר ישראל וכו'".
והלבוש (אורח חיים סי' תרפ"ה) נתן לזה טעם, וזה לשונו:
"יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום חמישי לפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים ת'רומה ת'צוה, וקורין בשחרית בפרשת השבוע ואומרים שומר ישראל, ובמנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו. ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה שיש יותר מחצי שנה בין בה"ב דמרחשון לבה"ב דאייר שהם ימי תענית וכפרה לישראל, לכך מתענה ח' ימים כנגד החדש העיבור, שהוא ד' שבועות בכל שבוע ב' ימים דהיינו ב' וה', וכדי שלא להכביד על הציבור חלקום ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע. עוד שמעתי טעם אחר, והוא כי ראו קדמונינו שהנשים המעוברות היו עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות, ותקנו להתענות אלו הח' תעניתים כנגד כל ב' וה' של חדש העיבור, משום הנשים המעוברות שלא יפילו, ונ"ל שלפי זה הטעם אתי שפיר טפי מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדברת בפריין ורביין של ישראל ושנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב [שמות א, ז] ובני ישראל פרו וישרצו וגו', לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו. ואפשר שמטעם זה גם כן לא נהגו לקרות בבוקר פרשת התענית שהיא ויחל אלא פרשת השבוע, כדי לקרות אותה פרשה שבתחילת שמות ביום התענית הראשון, וכיון שהתחילו כן נהגו כך כל התעניתים".
אמנם בדברי האר"י הקדוש זיע"א (שער רוח הקודש תיקון כ"ג) מבואר שענין ימי השובבי"ם הוא בכל שנה, ולא רק בשנה מעוברת, וזה לשונו:
"ענין השובבי"ם הנודעים. ר"ל: שיש מנהג קדום בכל ישראל, להתענות מ' יום רצופים, שיש מן היום הראשון של פרשת שמות, עד פרשת תרומה, וקצת מן תצווה. ונתנו סימן בהם, שובו בנים שובבים, ר"ת: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים. והנה עיקר התענית בהם במ' ימים אלו, לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי, יותר מכל ימות השנה, וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון, באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין על ידי טיפות קרי. וכלאלו נתקנו בגלות מצרים ההוא, ולכן בזמן הפרשיות אלו, יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם, המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא, היה התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם גם כן, בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להיתקן בענין כי תקנה עבד עברי וע"ש.
גם דע, כי עיקר אלו התעניות נתקנו בימים אלו, לכפר על עון שכבת זרע לבטלה, שעליהם כתיב שוחטי הילדים וגו'. ומה שצריך לכוין בתעניות הנז'" וכו' עיי"ש.
היינו שמבואר בדברי האר"י, שהתעניות בימי השובבי"ם נתקנו כדי לכפר על עוון הקרי ועוון הוצאת שז"ל.
ועוד מבואר, שהמנהג היה להתענות מ' ימים רצופים.
לסיכום:
א. מקור המנהג הוא בראשונים – להתענות בשנת העיבור בכל יום חמישי מפרשיות שובבי"ם ת"ת.
ב. יש שנהגו אף להתענות בפרשיות כו"ף.
ג. הלבוש מבאר הטעם, מכיוון שבשנת העיבור יש יותר מחצי שנה בין תענית בה"ב שלאחר סוכות לתענית בה"ב שאחר פסח.
ד. האר"י הרחיב הענין לכל השנים, וביאר שענין התענית הוא לתקן עוון הקרי ופגם השז"ל.
ה. ועוד חידש האר"י שצריך להתענות מ' יום רצופים – ולא בכל יום חמישי.
- המאמר הבא בסדרה 'ימי השובבי"ם': ימי השובבי"ם חלק ב' - מנהגים
