'הואיל משה' כבוד חכמים

​

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים​

כבוד חכמים​

כותב הרב ברונשטיין בספרו 'וקראת לשבת עונג'[1], שפסוק זה מרמז על "המפריעים" הגדולים בעבודת ה', שהם חבר רע - שזהו מפריע גדול, כדאמרינן במשנה (סוטה א ד), "הרבה שכנים רעים עושים", גאוה - וזהו חמור ביותר שאמרו חז"ל בסנהדרין (צח.) "אמר זעירי אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל שנאמר וכו' עליזי גאותך".

[ובדרך אגב מעניין לראות שהדרשן בענייני ענווה [גם בסוטה - רא"ל] הוא 'זעירי' [הוא ר' זירא ואף ר' זעירא] מלשון הקטנה, ובאמת מצינו בהרבה מקומות בש"ס מימרות ששם אומרם ממש מובא בתוכן. ולהלן מה שמצאנו, בברכות ז: "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם... שנא' מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום... מזמור לדוד, קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום... | שבת קכג. "רב שמן בר אבא אמר, קורנס של בשמים שנינו". | מגילה ג: דרשה שדרש רבה בעניין "ונשמע פתגם המלך... כי רבה". | מגילה ו. "ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב יחן רשע בל למד צדק. - אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא...". | עוד שם טז: "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימין נתן.. חמש ...אפשר דבר שנצטער... יכשל בו?... אמר רבי בנימין בר יפת, רמז רמז לו..." | עוד שם כח. "ויהי כי זקן יצחק... והאמר ר' יצחק..." | סוטה ה. "אזהרה לגסי הרוח מנין ...אמר זעירי, שמעו והאזינו אל תגבהו. | בבא קמא פב. "מאן תנא עשרה תנאין שהתנה יהושע, ר' יהושע בן לוי הוא" | שם קט: איתא ר' אהרן המדבר על ענייני הכהונה [ואגב אלו מקומות יחידים, לפי שהיה הוא מהדור השישי לאמוראים, והיה ידידו של רבינא]. | סנהדרין צח. - הא דאמרן לעיל "אמר זעירי ...אין בן דוד בא, עד שיכלו גסי הרוח מישראל, ... והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'". | סוטה יב: "אמר רב עמרם אמר רב... מלמד שהייתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד ... וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה". | מנחות עד. "בעי רבינא, כהן שאכל מן האימורין מה הוא... אמר ר' אהרן לרבינא".]

ונחזור לעניינינו. וכותב הרמב"ן שהמתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים. וחוסר באמונת חכמים מגיע בעצם משורשו בגאווה. וכך זה מרומז, אדם כי תהיה בו -

"שאת" - שמשיא את עצמו מעל לכלל, מתגאה בליבו לומר שהוא כ"כ גדול עד ששום גדול לא יכול ללמד אותו חכמה ובינה ודעת, ממילא אינו מתקדם ורק יורד.

או "ספחת" - שמספח את עצמו לשכן וחבר רע, וכאשר כבר רוצה לקבל תוכחה, באה ליצנות ודוחה אותה.

או "בהרת" – זו מחלה מסוכנת, הוא חי באופוריה, חש שהכול בהיר ונהיר לו, ואף אדם כבר לא יכול לקדם אותו ברוחניות, וממילא אינו נדבק ברב, ואינו מקבל לעולם תוכחה. חייו הן חיי טעות, שהרי כבר ראה הכול.

אכן האדם נמצא בחולי חמור ביותר, "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע" מה הרפואה לזה? ממשיך הכתוב, "וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" שיורה לו את הדרך - גדולי הדור נקראו כהנים, שנא' "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".

וא"ת כדברי היהירים שבכל דור, "אהרן הכהן" נפטר, והיום כולם פשוטים - "היום אין גדולים" חלילה, מדגיש הכתוב "אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים", - הצדיקים שבכל דור ודור, כל אחד הושם בדור הצריך לו, כנאמר במשה "הֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וְסוֹפְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו" וכי א"ת שהרב הזה הוא לא בדרגה... כבר אחז"ל "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ר"ה כה:). אז צריך הוא להתבטל כלפי הרב בדורו ולא להתרפק על העבר, וזהו תיקונו, שידע שיש לו ממי ללמוד.

כתב אדוננו הרמב"ם (דעות פ"ב ה"א) "...בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה ...'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע... (ישעיה ה כ) ...'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ' (משלי ב יג). וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת, יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) 'חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ'!".

והרי אמרו ז"ל (גיטין נז.) שנישאל רבן יוחנן בן זכאי[2] ע"י אספסיינוס קיסר כמה שאלות, וענה תשובות, ולפי כמה אמוראים היה צריך לענות אחרת, וקרו עליו את הפסוק "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (ישעיה מד כה) וכתוב (איוב יב כ) "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח". וכי למה כל זה, לפי שנגזרה הגזירה שיגלו ישראל ויחרב הבית.

א"כ העובדה שלחכם לא תמיד יש את התשובה הנכונה, זה לא עושה אותו פחוּת, חלילה, אלא אותנו! כי רק בעוונותינו הם נהיים סומין, ובילדותינו למדנו (ב"ק נב.) "כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא" - ואז כל העדר נכשלים בקוצים וברקנים, וכאשר רחמנא כועס חלילה על עמו מעוור את עיני הפרנסים[4], ואין לנו פה שמשיב. ואם ח"ו אומר אדם, שהגדולים שבדורו לא יכולים לעמוד בפרץ וכו' ועוד טענות שונות ומשונות, הרי הוא בגדר אפיקורוס רח"ל שכתוב בסנהדרין (צט:) שהאומר "מאי אהני לן רבנן" הוא בגדר אפיקורוס.

כך היו בדיוק הצדוקים. רשעים אלו היו בדור גדול מאד, וחכמי דורם - אלו אותם התנאים המוערצים עלינו כ"כ. רק לחשוב שהיו עמי הארצות בדורם עושים יחד עימם קניות במכולת! יחד נפגשו בשוק, ויחד ישבו אצל הספר, וכל צדוקי קצת מבוגר היה מסתכל על איזה תנא כדוגמת ר' אלעזר בן עזריה שקיבל נשיאות בגיל ח"י שנה[5], וטוען בשצף, "זה? הוא יגיד לי מה לעשות? הוא 'קטין' שעוד לא עשה שמונה עשרה! אני עוד זוכר אותו בוכה לאמא שלו שנפלה לו הסוכריה, ממנו אקבל?!". וכן הלאה, בדיוק טענות שנשמעות כיום, רק ששכחו לבדוק מה הם עשו באותם שנים כשהוא הצדיק הגה בתורה. הם טימאו את מחשבתם והגיונם בהבל ורעות רוח, והוא עלה ונתקדש, ושמר את חושיו ומעשיו מכל משמר.

הם - הצדוקים לא התבוננו בזה, ופרחה כת הצדוקים הידועים לשמצה, וכמו שפרחה כך נבלה בחסדי שמים, אך בכל דור ודור נשתלים אותם אפיקורסים שישמשו כליצן החצר של השטן שיהרוס מאה תוכחות. והחי ייתן אל ליבו, האם הוא שונה מהם בהרבה, וייקח מוסר מהעניין החמור והנורא הזה, "וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן וכו'" (אבות ב י). ולא מדובר רק על חכמי דורו של רבי, או של הרי"ף והרמב"ם או רק של הגר"א בעל התניא והנודע ביהודה[6], אלא אף בדורנו אנו, עתיד לתת כל אחד את הדין אם לא חש לכבודו של ת"ח כזה או אחר!.

ארז"ל "א"ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו וכו' עד אין מרפא" מאי עד לאין מרפא אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו" (שבת קיט:). כשנשאל הגראי"ל שטיינמן[7] מדוע ישנם כ"כ הרבה חולים שאין להם רפואה, וענה בקלות שהוא תלמוד מפורש, "כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו" וזהו כפשוטו... וראה בברכות (יט.) "צורבא מרבנן - קודשא בריך הוא תבע ביקריה" עיי"ש המעשה, ואיתא בסנהדרין (צט:) איזהו "אפיקורוס זה המבזה ת"ח".


את ביאור המשפט הנ"ל שמעתי בשם רבינו ישראל מאיר הכהן[8], אך מה שוודאי ראיתי שכתב ב'חפץ חיים' (הל' לשוה"ר כלל ח' ד) וזת"ד, שהרי ידוע לכל בר דעת כמה חמור העוון של לזלזל בת"ח וא"כ איך מעיזים ההמון לקחת סיכון ולהיכנס לגדר של 'ספק' אפיקורוס, אלא שהיצה"ר דואג לספר לנו שאלה לא ת"ח, ולא צדיקים ושלא שייך דין מבזה ת"ח רק בזמן הגמ' שהיו חכמים ביותר אך לא על אלו שבזמננו, "והוא טעות גמור! דכל ת"ח הוא לפי הדור. ואפילו בזמננו... אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו אפילו בדברים בעלמא סתם ואפילו שלא בפניו עוון פלילי הוא וחייב נידוי" וכו'. וכמו שאמרה הגמ' אין רפואה למכתו! עכת"ד.[9]

היה אדם שהעריך קירבת אלוקים, והתאבל על צדקת, וניצול ממיתה משונה, והוא אליעזר עבד אברהם[10]. ראה בסנהדרין (קט:) שבא לסדום, ורצו להשכיבו ב'מיטת סדום', [- שהיו 'מאריכים' או 'מקצרים' את האדם לשם עינוי, אך בתחילה היו משכיבים אותו יפה ומארחים אותו נחמד במאורת הפתנים, ואז כשהיה במלכודת, היו הורגים אותו במיתות משונות] והנה כשנכנס לעיר, קפצו עליו זוג נחמד, שמאד רצו שיבא לישון אצלם, והציעו לו מיטה נוחה מאד, אך הלה סירב באומרו "נדר נדרתי מיום שמתה עלי שרה הצדקת, שלא אשן על מיטה". (- לשון החזקוני בראשית יט כה).

לסיום - מעשה נורא שימחיש את הקפידה שיש בלדבר על גדולים, אפילו במיעוט כבוד.

לרבי משה מסלאוויטא שבאוקראינה, בנו של רבי פנחס מקוריץ, היו שני בנים צדיקים גדולים, ר' שמואל אבא, ור' פנחס, ולהם היה בית דפוס. בשנת תקע"ז, החליטו לקחת על עצמם, מלאכה שתשלשל לכיסם אמנם דמים מרובים, אך מלאכת נמלים - להדפיס את כל מסכתות התלמוד בהוד והדר לתועלת הרבים[12].

לפני שניגשו למלאכתם, פנו לגדולי הדור ממזרח וממערב כמנהג המדפיסים, וביקשו מהם הסכמה לכך שעשר שנים מיום סיום הדפסת התלמוד בדפוס סלאוויטא לא יוכל שום אדם להדפיס את הש"ס במקום אחר, כי יהיה בזה משום השגת גבול. ובאמת הסכימו גדולי הרבנים, ובהם ה'צמח צדק' - נכד הגרש"ז בעל התניא, ה'חתם סופר', רבי עקיבא איגר ועוד גדולי תורה. ובאמת הדפיסו את כל הש"ס בהידור רב במשך חמש שנים, ורבו הקופצים והקונים מעבר למצופה, ובשנים מעטות נמכרו כמעט כל העותקים. כעת חשבו המדפיסים להוציא מהדורה שנייה ולהדפיס שוב את הש"ס בבית הדפוס שלהם, אך נודע להם כי בעיר וילנא נבנה בית דפוס חדש של ר' מנחם מן ראם (רוֹם) - לימים 'דפוס האלמנה והאחים ראם' - אשר החלו להדפיס בו את הש"ס במהדורה משלהם, אף שעדיין לא עברו עשר שנים מיום סיום הדפסת התלמוד בסלאוויטא.

פנו מדפיסי סלאוויטא אל גדולי הרבנים, ובהם רבי עקיבא איגר בדרישה שיכריזו על איסור לקנות מדפוס וילנא משום שעברו על תקנת חכמים. טענתם הייתה מובנת, אך לא בהכרח נכונה. מכיוון שמטרת ההסכמה הייתה שלא יוכל אי מישהו להתחרות ולהדפיס בשעה שהם עוד נאבקים על כיסוי ההוצאות, וכך לא ירצו 'עמך ישראל' להשקיע הון על כאלו דברים נפלאים – ולכן כתבו עשר שנים שהם זמן הנראה מספיק. אך בשעה שכיסו את ההוצאות ושילשו את רווחיהם, וכל הסחורה האמורה אזלה מן המדפים, בטל הטעם - שמא בטלה התקנה.

בדין ישבו רעק"א, חתנו - החתם סופר, ועוד עמדו עימם ר' יהודה ליב בן ר' ברוך [אחיו הצעיר של בעל התניא] וה'צמח צדק' (יו"ד קצה), לאחר עיון רב בדבר ושמיעת שני הצדדים, פסק רבי עקיבא איגר הלכה למעשה, כי מאחר שמדפיסי סלאוויטא מכרו כמעט את כל העותקים שהדפיסו, ומאחר ומדפיסי וילנא הביעו נכונות - לאחר שחויבו בכך - לקנות את העותקים שנשארו - ל"ז שסי"ם, אין מדפיסי סלאוויטא יכולים לעכב בעדם.

וכ"פ הג"ר מרדכי בענט וכ"כ החת"ס (שו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים נז) וז"ל "...אם אמת הדבר שכבר נמכרו כל ספרי ש"ס הסלאוויטא, ולא נשאר להם לפי דבריהם אלא ל"ז שסי"ן וכבר החליטו הגאונים שמדפיסי ווילנא והוראדנא יקחו מהם אותן השסי"ן במחיר הראוי עפ"י שומת ב"ד, א"כ תו לא חל חרם הראשונים שעל ש"ס סלאוויטא ומדפיסי האחרונים קדמו וזכו, ואדרבא יש בזה משום מושיבים סופר בצד סופר משום קנאת סופרים תרבה חכמה, ויהיו זריזים אלו ואלו במלאכתם, אלו בשסין ואלו בספרים אחרים..." וכו'. וכן צידד ר' בנימין דיסקין - אביו של הגאון מבריסק ר' יהושע לייב (המהרי"ל דיסקין), ורבו של ר' יצחק אלחנן.

אמנם היו כמה רבנים שהצדיקו את מדפיסי סלאוויטא, כר' אפרים זלמן מרגליות (ה'בית אפרים') ר' שלמה קלוגר ועוד רבני פולין, אך דעתו של רבי עקיבא איגר היא זו שהכריעה את הכף לטובת הדפוס בוילנא.

אנשי הדפוס בסלאוויטא, בראותם כי יש רבנים שפסקו לטובתם, פרסמו לסמוך על החולקים על רבי עקיבא איגר, וטענו שר' עקיבא איגר כבר זקן [למעלה מגיל 70] וכל מעשיו הם [חלילה] לפי רצון בנו רבי שלמה איגר!.

הדברים הגיעו לפתחו של רבינו, ואלו הרתיחו את לבו. רבינו הוציא לאור מכתב חריף (מיום ד' טבת תקצ"ו) בו הביע את דעתו הברורה וז"ל "מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא על בְּנִי הגאון נר"ו בלבד ש'הטה את לבבי' כביכול, אלא גם עלי - שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין. ובאמת שבכל ההסכמות ששלחו אלי מדפיסי סלאוויטא, לא מצאתי בהן שום ממש לזכותם אפילו על אחד מאלף, ומה - הם רוצים ללכת בחזקה?! אינני מוחל להם כלל וכלל... כי על בזיון התורה אי אפשר למחול". רבינו נעמד מול ארון הקודש ואמר מתוך צער ועגמת נפש, "ריבונו של עולם, תורתך אני לומד ועל פי תורתך אני פוסק, אפילו אני מוחל על כבודי, על כבוד תורתך אתה לא תמחל".

רק שנבאר, מדובר באחים צדיקים ביותר ששגו בלשונם בניסיון קשה, אך הקפידה של הצדיק עשתה רושם... וקללת חכם אפילו על חינם היא באה, כ"ש כאן.

בדפוס סלאוויטא היה פועל אחד שהיה כורך ספרים במקצועו, והלה מתוך שכרותו וקלות דעתו תלה את עצמו בבית הדפוס ומת. המשכילים - המוסרים באותה העיר שלא אהבו את בית הדפוס משום שהדפיס ספרי קודש, ניצלו את ההזדמנות, הלשינו למושל והאשימו את האחים בעלי הדפוס בתלייה של הגוי. כמובן עטו שלטונות רוסיה על ההזדמנות, ומיד - ברוב שנאת ישראל שבערה בקרבם - אסרו את האחים באזיקים. שלוש שנים מדי יום ביומו עברו האחים חקירות בעינויים קשים ומרים, כשהם מוטלים בבית הסוהר עם שודדים ורוצחים, ולבסוף ניתן פסק דין אכזרי מבית המשפט העליון של רוסיה, שיעברו האחים בין שתי שורות של חיילים רוסים, לכל חייל שוט בידו, ועל האחים לקבל מהחיילים אלף וחמש מאות מכות בשוטים, ואם יישארו בחיים אחרי המכות יוגלו לסיביר לשארית חייהם. בערב ראש חודש אלול בוצע פסק הדין האכזרי, ברחבה עמדו שתי שורות של חיילים שורה מול שורה, ובכל שורה מאתיים וחמישים חיילים ובידם שוטים, ובתוך המעבר הצר שבין שתי השורות, היו צריכים האחים לעבור שלוש פעמים ולספוג את המכות וההצלפות. השוטרים ניגשו אל אחד האחים פשטו את מלבושיו, ורק כיפתו נשארה לראשו, זו הייתה בקשתו היחידה, ובלחש הפקיד את רוחו בידי אלוקיו. ידיו אסורות, גופו ערום, ואת גופו נתן למכים. הוא החל ללכת ומיד החלו ההצלפות, פתאום עמד ועצר מלכת, כיפתו נפלה לארץ, אך החיילים המשיכו להצליף בו, ומפני שהיו ידיו אזוקות לא היה יכול להרימה, ובגילוי הראש אסור ללכת. הרגיש אחד החיילים בדבר והרים לו את כיפתו, חבש אותה לראשו המוכה, והלך הלאה, כך עבר שלוש פעמים את כל שורת החיילים ונשאר בחיים.

אחר שלקחוהו למרפאה, העבירו את האח השני אשר גם הוא קיבל אלף וחמש מאות מלקות. אחרי השתדלויות מצד חסידי קוריץ וסלאוויטא קיבלו האחים חנינה מאת העריץ ניקולאי והעונש לגלות לסיביר הוחלף במאסר עולם במוסקבה. האחים הצדיקו עליהם את הדין, שקיבלו את העונש על כך שפגעו בכבודו של רבי עקיבא איגר. והיו חוזרים כל הזמן על מה שאמר התנא "והוי זהיר בגחלתם שלא תכוה שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש", ומשלקו הרי הן כאחֵינו.

- סוף דבר, תקצר היריעה ויכלה הדיו מלדבר בספחת זו אך ננסה מה שאפשר לתת את הדעת, ובפרט היושבים באוהלה של תורה שיותר בנקל יכולים לפעור את פינו ולדבר בעיני העידה, משל היו חברינו לתור בגן עדן. חובתנו לדעת את מקומנו ואף לחומרא, להקטין מעט, כדי לקיים "הוי זהיר! בגחלתן".

כבר הבאתי למעלה במקומו את ביאורו הנפלא של הגר"א דסלר ז"ל עה"פ "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" שפירש"י שעשה כן בכדי להגן עליו מחיות רעות, והללו התווכחו על מי יניח הצדיק את ראשו.

והרי קרה כאן משהו מעל הטבע, האבנים רצו בשלומו של יעקב, והבינו בגדולתו של צדיק, א"כ מדוע ש'חיות רעות' לא יבחינו בקדושתו וירכינו ראשם?! וענה ר"א כי לדאבוננו, לעיתים צריך להיות אבן דומם – סמל הטיפשות וחוסר הדעת – בכדי לכבד ת"ח, לעומת בעלי השכל ש'קצת'... קשה להם עם זה... קשה לפרגן, ועוד יותר קשה, לכבד.

---

[1] אגב כך נזכרתי במה שנתחדש לי עה"פ בישעיה (נח יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" וכו'. שכתב המשנ"ב גבי הכנות לשבת (רנ ס"ק ב) בשם המג"א "וטוב שיאמר על כל דבר שקונה 'זהו לכבוד שבת', כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה". וראיתי כן בזה"ק (ויקרא נ.) "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ עַבְדִּין עֲבִידְתָּא, הֲווֹ אַמְרֵי, דָּא לְמַקְדְּשָׁא. דָּא לְמַשְׁכְּנָא. דָּא לְפָרוֹכְתָּא. וְכֵן כָּל אִינּוּן אוּמְנִין בְּגִין דְּיִשְׁרֵי קְדוּשָּׁה עַל יְדַיְיהוּ, וְאִתְקַדַּשׁ הַהוּא עֲבִידְתָּא. וְכַד סָלִיק לְאַתְרֵיהּ, בִּקְדוּשָּׁה סָלִיק". ובאמת נראה לדרוש את הפסוק הנ"ל "וקראת – לשבת עונג" – שתקרא "לכבוד שבת".
[2] כל תנא שנקרא רבן הוא נשיא ישראל, וז"ל של"ה ב'כללי התלמוד' (כלל יחוסי החכמים אות תפ) "אמרו רבותינו ז"ל, גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו, כמו שמעון הצדיק, שמעיה, ואבטליון שנקראו כן מרוב מעלתם, כדרך הנביאים שאין מכנין אותן. כל 'רב' ו'מר' מבבל, וכל 'רבי' מארץ ישראל, לפי שבארץ ישראל היו סומכין לדון דיני קנסות וקורין אותו 'רבי'". אמנם בתוספתא (עדויות ג ד) איתא "מי שיש לו תלמידים ותלמידי תלמידים קוראין אותו רבי, נשתבחו תלמידיו קוראין אותו רבן, נשתבחו אילו ואילו קוראין אותו בשמו". עדיין לא מצינו מישהו בשם רבן אם לא נשיא.
[4] רש"י שם, והוא כותב שיהיו פרנסים שאינם מהוגנים, אך וודאי שאפשר לדרוש את המימרא הזו גם כך לפי המימרא של ריב"ז.
[5] איתא בברכות כח. "אמרה ליה [אשתו, לר' אלעזר בן עזריה] לית לך חיורתא. - ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, איתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא, והיינו דקאמר [לעיל יב:] ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי...". ובירושלמי (ברכות ד סה"א) איתא שהיה בגיל שש עשרה בלבד, והיה דור עשירי לעזרא, ועוד. וראה שם את המעשה עימו, רבי עקיבא, ר' יהושע, ורבן גמליאל.

[6] ראה אודות הנודע ביהודה בתמצות נפלא https://forum-otzar-hatorah.co.il/threads/הואיל-משה-הנודע-ביהודה-ר-יחזקאל-לנדא-י-ז-אייר.11062/

[7] מאוחר יותר שמעתי את המעשה עם צדיק אחר, וידוע הוא ש'חסידים' יכולים לעיתים להשאיל סיפורים מחצר לחצר, אז ייתכן שהיה עם גדול אחר.
[9] וז"ל הח"ח "ודע דאיסור סיפור לשון הרע הוא אפילו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל עם ה' וצבאותיו שהוציאם ממצרים. וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי המספר לשון הרע עליו עונו גדול הרבה יותר ואמרו חז"ל כל המספר אחד מיטתו של תלמיד חכם נופל בגהינם שנאמר וכו', וכמה פעמים נכנס על ידי זה בכלל מבזה תלמיד חכם וידוע גודל עונשו של המבזה תלמיד חכם כדאיתא בחלק (צט:) [ונפסק כן ביו"ד (רמ"ג סעיף ו') שהוא בכלל כי דבר ה' בזה וכו' הכרת תכרת הנפש ההיא!] אך היצר הרע מסית לאדם דלא שייך כלל דין מבזה תלמיד חכם, רק בזמן הגמרא שהיו חכמים ביותר, אבל לא על אלו שבזמננו. והוא טעות גמור דכל תלמיד חכם הוא לפי הדור, ואפילו בזמננו אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזה אותו אפילו בדברים בעלמא, ואפילו שלא בפניו עוון פלילי הוא וחייב נדוי על זה! [כדאיתא ביו"ד רמג סעיף ז ובסימן שלד בש"ך ס"ק סח] וכל שכן אם התלמיד חכם הזה הוא מורה הוראה בעיר, דבודאי איסור המבזהו הוא חמור הרבה יותר, דמלבד שהוא מוכרח להחזיק אותו לחכם ולנהוג בו כבוד אחרי שהוא סומך על הוראותיו, עוד בסיפורו עליו דברי גנות הוא מונע את הרבים מעבודת השם - כי על ידי זה, אמור יאמרו שאר העם מה נלך ונדרוש מאתו עניני הדיני תורה שבינינו, אחרי שלא יוכל לתווך בינינו, ומתוך זה כל אחד בונה במה לעצמו".
[12] המסכת הראשונה שנדפסה עם פירוש רש"י הייתה בדפוס שונצינו [מהעיר סונצ'ינו – איטלייה] בה' אלפים שנת גמר"א – היא רמ"ד. דפוס שונצינו הוקם ע"י ר' ישראל נתן שונצינו ובנו ר' יהושע שלמה, ובתחילה הדפיסו את מסכתות ברכות וביצה, ולאחריו את כל הש"ס, ולשנים הוציא הדפוס תחתיו גם תנ"ך משניות ומחזורי התפילה, ארבעה טורים, סמ"ג רמב"ן, ספרי מוסר קדמונים ככוזרי, מדרשי חז"ל כילקו"ש, ועוד.

*את האסופה להלן כתבתי בעבר, וראיתי לנכון להעתיק אותה לכאן [עם השתדלות לשינוי נוסח וקיצור בהתאם לרמת הקוראים הנעלים], יען כי דברי תורה וכבוד התורה צריכים חיזוק, ובפרט בשעות קשות של חילוקי דעות מהותיים ופומביים לעיתים, אשר יכולים להכניס אותנו לניסיון בעניין השמירה על כבוד רבותינו [ורבני הצד החולק...] ואף על שמירה על כבוד חברינו.