במאמר הקודם הבאנו את שיטות הראשונים שסוברים שזה שהגמרא מביאה את המעשה של רבה ור' זירא, כוונתה לומר שנדחים דברי רבא שחייב איניש לבסומי, ואסור להשתכר בפורים.
אך מאידך יש ראשונים שסוברים שדברי רבא שחייב איניש לבסומי הם להלכה, וחיוב גמור להשתכר בפורים.
ראש וראשון לסוברים כך הוא הרי"ף (מגילה דף ג ע"ב) שמביא את דברי רבא, אך משמיט את המעשה של רבה ור' זירא. ומשמע שסובר שכך זה להלכה.
וכן הוא ברא"ש, וזה לשונו:
"אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. אמרי' בירושל' (פרק בני העיר הלכה ז) שצ"ל אחר קריאת המגילה ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל ישראל גם חרבונה זכור לטוב" (מגילה פרק א' הלכה ח').
וכן בפסקי הרי"ד והראב"ן ועוד ראשונים, הביאו רק את דברי רבא, והשמיטו את מעשה רבה ור' זירא.
וכן יש שלומדים שזוהי שיטת הרמב"ם - שכתב (הלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו), וזה לשונו:
"ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו".
אמנם עיין במאמר הקודם שהבאנו את דברי הערוך השולחן שמבאר את דברי הרמב"ם כשיטת רבינו אפרים.
וכן כתב הטור להלכה, וזה לשונו (סימן תרצ"ה סעיף א'):
"מצוה להרבות בסעודת פורים. וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
שיטה אחרת מצאנו בראשונים, שאמנם זה מצווה להשתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – אך אין זה חיוב.
וכך כתב הראבי"ה (סימן תקס"ד), וזה לשונו:
"בפ"ב בירושלמי רבי חייא בר אבא דמן יפו צריך לומר בנשימה אחת ועשרת בני המן עמהם, ודכותיה איתא בגמרא דידן בני המן ועשרת בנשימה אחת, ולא מסיים בני המן כמו בירושלמי, ואנן סמכינן אגמרא דידן. ומספקא לי למצווה אי לעכב ולחזיר, ובירושלמי בעי דכוותיה לענין אריח על גבי אריח דבני המן, ומסיק דלעכב, ולא ברירא לי הכא מאי. ותו מסיק בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון צריך שיהא איש בראש דפא ואת בסופה שניץ ונחית כהדין קונטרא רב אמר צריך לומר ארור המן וארורים בניו אמר רבי פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב. והעם נהגו לומר ארור. ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ונראה דכל הני צריך למצוה בעלמא ולא לעכוב".
וכך כתב המהרי"ל (סימן נ"ו), וזה לשונו:
"שאלה. בפרק קמא דמגילה אמר רבי אבוהו הקורא צריך לקרות עשרת בני המן בנשימה אחת כו', והנה מספקא הוי לראבי"ה אם הוה למצוה או לעכב, וגבי צריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי על זה כתב ראבי"ה למצוה ולא לעכב. ותימה לי מאי שנא דלא מספקא גם כן בזה כיון דתרוייהו נאמר צריך.
תשובה. הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי, ודאי מצוה בעלמא הוא הכי משמע לישנא מחייב אדם כו', ולא קאמר סעודה כך דינא לכה"ג וטעמא דימי משתה כתיב ואיכא משתה בלא שכרות. תדע דרב יוסף יליף מיניה שאסור בתענית, מכלל דנפיק בלא שכרות ובסומי כולי האי".
וכן כתב ההגהות מיימוניות בהלכות מגילה פרק ב' הלכה ט"ו.
וכן כתב הדרכי משה בסימן תרצ"ה סעיף א', וזה לשונו:
"כתב הגה"מ פ"ב צריך להשתכר היינו למצוה אבל ידי פורים יצא אפילו לא השתכר".
וכך גם כתב האליה רבה, וזה לשונו:
"להשתכר וכו'. ואם תאמר היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול, ויש לומר מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחילה נטרדה ושתי על ידי משתה ובאה אסתר וכן ענין המן ומפלתו על ידי משתה היין, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן נ"ו כתב צריך להשתכר למצוה ולא לעכב".
וכן כתב הביאור הלכה, וזה לשונו:
"חייב איניש וכו': וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול וי"ל מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין. ומ"מ כ"ז למצוה ולא לעכב [א"ר]".
והנה הערוך השולחן מקשה על שיטה זו – שהרי רבא אמר בלשון חיוב, ואיך יתכן לומר שזה רק מצווה, וזה לשונו:
"ובהגהת מיימוני בשם ראבי"ה כתב דזהו למצוה ולא לעיכובא, עיין שם. ואינו מובן, דהא אומר לשון חיוב: "מחייב אינש לבסומי...". ויש לומר שיש לפרש דהכי פירושו: "מחייב אינש לבסומי" – כלומר דזהו חיוב על כל אחד "עד דלא ידע...", כלומר: והרשות ביד השותה לשתות "עד דלא ידע...". דבוודאי אין כל בני אדם שוים בזה, ואומר דהחיוב על כולם – כל אחד לפי מדריגתו, והרשות "עד דלא ידע...": אפילו אם שותה עד דלא ידע – לא נגעור בו".
ויש לעיין בזה.
לסיכום שתי המאמרים בסדרה:
דעת רבינו אפרים, הר"ן, בעל המאור, מאירי, כלבו, הרמב"ם לשיטת הערוך השולחן, הוא שאסור להשתכר בפורים, ושיטת רבא נדחתה עקב מעשה דרבה ור' זירא.
דעת הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם כפשוטו, פסקי הרי"ד, הראב"ן, ועוד ראשונים – הוא שחיוב גמור להשתכר בפורים.
ואילו דעת הראבי"ה והמהרי"ל היא שזה מצווה אבל אין זה מעכב.
