אחת הנושאים העדינים מאוד בציבור החרדי, וגם בציבור הכללי, היא נושא הילדים המיוחדים. נושא שממעטים לדבר עליה אם בכלל, מדובר בנסיון קשה עד מאוד שהקב"ה מנסה בה חלק מיושבי חלד, אשר מתמודדים בהתמודדות יום יום הן במישור המעשי והן במישור הנפשי. התמודדות קשה שמי שנתנסה בה יודע ומבין ומכירו היטב, ומי שלא, לעולם לא יבין את זאת (גם במציאות וגם בתפילה שאכן לעולם לא יבין את זאת), הבושה, האשמות עצמיות (שוא) לפעמים זה משנה את כל פני הבית, הקשיים הבירוקרטיים, והכאב הפנימי לראות את הנשמה הטהורה בתוך הגוף המיוסר שלא מצליח לבטא את כאבו ורגשותיו, חוסר האונים על כל צעד ושעל, ושוב, הבושה האוכלת בכל פה... הליכה פשוטה ברחוב הופכת לסיוט, ובודאי כשמדובר במשהו יותר מורכב, אשר לרוב רובם של האנשים בחיי היום יום הם דברים פשוטים ורגילים, ואצל ילד כזה...
ההתחבטיות מה טוב לילד, לעומת טובת אחיו ואחיותיו... לפעמים כאשר יש שאלה לחתוך בבשר החי ולהעביר את הילד למשפחה אומנה או למוסד, ואהבה העמוקה ל'עצמו ובשרו' אוכלת את הלב...
ועל כולם, ה'הערות' הארות של האנשים מסביב, שבטוחים תמיד שיש להם מה לחדש מה שלא ידוע להורים... חסרי הטאקט ששואלים שאלות ומציעים הצעות ורעיונות, ההתלחשויות מאחורי הגב, ולעומתם התגובות הקרות עד מתעלמות לגמרי.
העזרה הנדרשת ממשפחה מורחבת, מסבא וסבתא, דודים ודודות, שבמקרה הטוב מתעלמים ובמקרה הפחות טוב אף מציעים הצעות ששורפות את הלב... ושלא לדבר על כינוסים משפחתיים, שמרמזים בעדינות שעדיף בלי הילד הזה...
סיפר לי יהודי מבוגר, שלפני שנים רבות הלך לאסוף נדבות באחת המושבים החרדיים, ובכל בית כשפתחו לו, היו שם ילד מיוחד אחד או יותר, או עם תסמונת דאון, או עם אוטיזם או שאר נכות נפשית וגופנית, הוא היה בטוח שהאוירה במושב גורמת שיהיה להם יותר ילדים כאלו, אך לאחר שבירר קצת התברר לו, שהסיבה הנכונה שבעלי המושב הם משפחות אומנה שמאמצים ילדים כאלו בשביל משכורת קבועה מההורים מתוך העיר שמתביישים להחזיק בילדים כאלו, אכן, באותם השנים המצב היה גרוע פי כמה, לא היו מוסדות חרדיים לבנים ובנות כאלו, וכמעט לא הייתם רואים ברחוב החרדי ילדים כאלו... ב"ה בענין הזה המצב השתפר פלאות, אבל עדיין, חוסר המודעות של כלל הציבור למצוקת משפחות כאלו, משווע!!! לא מדברים על זה כמעט, ומנסים להדחיק את המציאות הזאת.
הגיע העת לשנות את המציאות, להעלות את המודעות, ואין יותר טוב מזה בפורום אוצר התורה, שהורים יוכלו לשתף מנסיונם האישית, מבלי להחשף, ונקוה שזה יהיה לתועלת לכלל ההורים, וגם לכלל הציבור, שיחשף לנסיון הקשה והנורא הזה העובר על ההורים ועל בני המשפחה מידי יום ביומו, ונקוה שיהיה לתועלת...
אני פונה בזה לחברי הפורום, אלו שמתמודדים עם הנסיון הזה, להעלות על נס עובדות מחיי היום יום, הן מצד השלילי והן מצד החיובי, וביחד נשנה את העולם.
נ.ב סיפור טרי מהיום:
נסעתי באוטובוס עירוני כשלידי יושב בני יקירי שיחי' ילד חמוד תינוק של בית רבו שלא חטא ושלא יחטא... מבחוץ נראה יחסית כילד רגיל, אבל נפשו נפש טהורה ירדה לעולם עם מה שמכונה 'על הרצף'... כדי שהילד ישאר רגוע לאורך כל הנסיעה (עליתי בתחנה כמעט הראשונה והייתי צריך לרדת בתחנה כמעט האחרונה - ממוצע של כחצי שעה ויותר) ישבתי אתו בספסל הראשון, שם יש כל הזמן מה לראות... האוטובוס היה מלא, ובאמצע הדרך עלה יהודי מבוגר שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו... לכמה תחנות בודדות. ואני כמובן לא הייתי יכול לקום ולהדחף בין העומדים לאורך כל הנסיעה שזה יגרום לילד החמוד להפוך את כל האוטובוס, אך גם לא היה לי ענין לקום ולספר 'סיפור האישי' לכל העם הנאספים. והמבוגר עם הסובבים רטנו עלי בקול, איפה ה'דרך ארץ' שלי... ספגתי את ההשפלות בדממה, אבל המשכתי כמובן לשבת על מקומי.
אם היו בני אדם מרגישים....
אני לא יכול לתקן את העולם... ולכן אני עושה משהו שבודאי יועיל בע"ה, וזה ההפך ממה שעשו ועושים עד היום, כלומר מסתירים את הילד ואת ההתמודדות מתחת לשטיח... אני מציף את זה כאן פשוט לעורר מודעות, כשהציבור יהיה מודע למושגים כאלו, זה יהיה 'רוב' הפתרון. בדוק ומנוסה.
ולכן, ביודעי ומכירי קאמינא שיש כאן עוד חברים המתמודדים עם ילדים מיוחדים, זה בכה וזה בכה. תעלו לכאן סיפורים, עצות וזה יגרום לאנשים לחשוב פעמיים. ולהגיש עזרה בעת הצורך, כמובן באופן הראוי הרצוי והנכון, אולי עם הזמן אנסה להאריך בזה מה יכול איש מבחוץ להועיל, ומתי עדיף להשאר בצד ולא להתערב, מתי כדאי להתעלם, ומתי אסור להתעלם.
אבל קודם מן הראוי שאנשים 'יבינו' על מה מדובר, וזה אפשרי רק על ידי סיפורים אישיים. ולכן, אבקש משאר חברי הפורום שמתמודדים או שהתמודדו עם הנסיון, שיעלו גם הם מסיפוריהם, ובע"ה גם אני בהמשך אעלה עוד כפי מיסת הפנאי שבידי.
ההתחבטיות מה טוב לילד, לעומת טובת אחיו ואחיותיו... לפעמים כאשר יש שאלה לחתוך בבשר החי ולהעביר את הילד למשפחה אומנה או למוסד, ואהבה העמוקה ל'עצמו ובשרו' אוכלת את הלב...
ועל כולם, ה'הערות' הארות של האנשים מסביב, שבטוחים תמיד שיש להם מה לחדש מה שלא ידוע להורים... חסרי הטאקט ששואלים שאלות ומציעים הצעות ורעיונות, ההתלחשויות מאחורי הגב, ולעומתם התגובות הקרות עד מתעלמות לגמרי.
העזרה הנדרשת ממשפחה מורחבת, מסבא וסבתא, דודים ודודות, שבמקרה הטוב מתעלמים ובמקרה הפחות טוב אף מציעים הצעות ששורפות את הלב... ושלא לדבר על כינוסים משפחתיים, שמרמזים בעדינות שעדיף בלי הילד הזה...
סיפר לי יהודי מבוגר, שלפני שנים רבות הלך לאסוף נדבות באחת המושבים החרדיים, ובכל בית כשפתחו לו, היו שם ילד מיוחד אחד או יותר, או עם תסמונת דאון, או עם אוטיזם או שאר נכות נפשית וגופנית, הוא היה בטוח שהאוירה במושב גורמת שיהיה להם יותר ילדים כאלו, אך לאחר שבירר קצת התברר לו, שהסיבה הנכונה שבעלי המושב הם משפחות אומנה שמאמצים ילדים כאלו בשביל משכורת קבועה מההורים מתוך העיר שמתביישים להחזיק בילדים כאלו, אכן, באותם השנים המצב היה גרוע פי כמה, לא היו מוסדות חרדיים לבנים ובנות כאלו, וכמעט לא הייתם רואים ברחוב החרדי ילדים כאלו... ב"ה בענין הזה המצב השתפר פלאות, אבל עדיין, חוסר המודעות של כלל הציבור למצוקת משפחות כאלו, משווע!!! לא מדברים על זה כמעט, ומנסים להדחיק את המציאות הזאת.
הגיע העת לשנות את המציאות, להעלות את המודעות, ואין יותר טוב מזה בפורום אוצר התורה, שהורים יוכלו לשתף מנסיונם האישית, מבלי להחשף, ונקוה שזה יהיה לתועלת לכלל ההורים, וגם לכלל הציבור, שיחשף לנסיון הקשה והנורא הזה העובר על ההורים ועל בני המשפחה מידי יום ביומו, ונקוה שיהיה לתועלת...
אני פונה בזה לחברי הפורום, אלו שמתמודדים עם הנסיון הזה, להעלות על נס עובדות מחיי היום יום, הן מצד השלילי והן מצד החיובי, וביחד נשנה את העולם.
נ.ב סיפור טרי מהיום:
נסעתי באוטובוס עירוני כשלידי יושב בני יקירי שיחי' ילד חמוד תינוק של בית רבו שלא חטא ושלא יחטא... מבחוץ נראה יחסית כילד רגיל, אבל נפשו נפש טהורה ירדה לעולם עם מה שמכונה 'על הרצף'... כדי שהילד ישאר רגוע לאורך כל הנסיעה (עליתי בתחנה כמעט הראשונה והייתי צריך לרדת בתחנה כמעט האחרונה - ממוצע של כחצי שעה ויותר) ישבתי אתו בספסל הראשון, שם יש כל הזמן מה לראות... האוטובוס היה מלא, ובאמצע הדרך עלה יהודי מבוגר שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו... לכמה תחנות בודדות. ואני כמובן לא הייתי יכול לקום ולהדחף בין העומדים לאורך כל הנסיעה שזה יגרום לילד החמוד להפוך את כל האוטובוס, אך גם לא היה לי ענין לקום ולספר 'סיפור האישי' לכל העם הנאספים. והמבוגר עם הסובבים רטנו עלי בקול, איפה ה'דרך ארץ' שלי... ספגתי את ההשפלות בדממה, אבל המשכתי כמובן לשבת על מקומי.
אם היו בני אדם מרגישים....
אני לא יכול לתקן את העולם... ולכן אני עושה משהו שבודאי יועיל בע"ה, וזה ההפך ממה שעשו ועושים עד היום, כלומר מסתירים את הילד ואת ההתמודדות מתחת לשטיח... אני מציף את זה כאן פשוט לעורר מודעות, כשהציבור יהיה מודע למושגים כאלו, זה יהיה 'רוב' הפתרון. בדוק ומנוסה.
ולכן, ביודעי ומכירי קאמינא שיש כאן עוד חברים המתמודדים עם ילדים מיוחדים, זה בכה וזה בכה. תעלו לכאן סיפורים, עצות וזה יגרום לאנשים לחשוב פעמיים. ולהגיש עזרה בעת הצורך, כמובן באופן הראוי הרצוי והנכון, אולי עם הזמן אנסה להאריך בזה מה יכול איש מבחוץ להועיל, ומתי עדיף להשאר בצד ולא להתערב, מתי כדאי להתעלם, ומתי אסור להתעלם.
אבל קודם מן הראוי שאנשים 'יבינו' על מה מדובר, וזה אפשרי רק על ידי סיפורים אישיים. ולכן, אבקש משאר חברי הפורום שמתמודדים או שהתמודדו עם הנסיון, שיעלו גם הם מסיפוריהם, ובע"ה גם אני בהמשך אעלה עוד כפי מיסת הפנאי שבידי.
