לקראת פורים הבעל"ט, ראוי להתבונן, מהו הוורט המרכזי של פורים?
שמענו כל שנה ב"ה, נקודות רבות מענייני הפורים, אבל האם יש נקודה מרכזית אחת שמחברת את כולן?
אינני מתיימר להציג נקודה כזו, אך ראויה שנעמיד לעצמנו נקודות מרכזיות במהותו של חג הפורים, כך שליבנו יפעם את אותן הרעיונות בשמחת הפורים בע"ה.
אציג בס"ד שתי נקודות משמעותיות, ולבסוף אנסה לקשר ביניהן.
העניין הראשון - יציאה מהדעת
איתא בגמ' (מגילה, ז:) : "מיחייב איניש לבסומי עד דלא ידע" כו'. ובגמ' ע"ז (כד:) קרא הש"ס לפרק צ"ח בתהלים "מזמורא יתמא", ובמגילה י"א ע"ב דרש ריו"ח דהפסוק במזמור זה ("ראו כל אפסי ארץ" כו') אמור על נס פורים. וכ' רבינו הגר"י ענגיל לחבר הגמ' הנ"ל, דבאמת נס הפורים נעשה (בצורתו המעשית) ע"י אסתר שהיתה יתומה, וכפי דאיתא בע"ז כנ"ל דמזמור זה הוא "מזמורא יתמא". וברש"י בע"ז י"ג ע"ב, פי' המלה "יתמא" דהיינו "בלא דעת", וא"כ הרי לן דהיתמות שייכות אית בה להעדר הדעת שאת עניינו מצאנו בפורים.
ונראה דהקשר בין ב' העניינים בעומקו, הוא במה שהדעת היא החלק העליון באדם, המנהלת אותו באורחות חייו הרגילים, וסילוק הדעת, הריהו כיתמות, בה מסתלק "חלקו העליון" של האדם, אביו שהביאו לאדם, והוא חלקו העליון, כדאמרינן ד"בריה כרעא דאבוה" (אמנם לשון זה אין בנמצא בש"ס, אך עיי' עירובין ע:, תוס' ג. ד"ה מקמי, רש"י כתובות צב: ד"ה כבעל חוב), והרי שהאב מבטא את החלק העליון להאדם. וסילוק הדעת הנ"ל מהותו א"כ, שיצא האדם מעצמיותו הטבעית שעל ידה הוא מונהג כל השנה.
העניין השני - אחדות
ידוע מש"כ רבותינו הר"ש אלקבץ (מנות הלוי, ביאור על המגילה ט, טז-יז ד"ה והנך רואה) והמהר"ל (אור חדש, ט, כב) דע"י נתינת משלוח מנות, באים אנו לתקן את עניין הפירוד בדברי המן "עם אחד מפוזר ומפורד", ולקיים את האחדות בתוכנו. וביאר המהר"י ענגיל (אוצרות יוסף דרוש ד'), דמחמת כן המצווה היא ליתן ב' מנות לאיש אחד, והיינו ששתיים הוא המספר המורה על "שניות", הפך האחדות, והוא המספר הראשיתי למהלך הפירוד, וכאשר נותן האדם ב' מנות למקבל אחד, הרי שמתבטא בזה איחוד של כח הריבוי באופן שלם. וכך גם בעניין מתנות לאביונים, שאמנם נותן ב' מתנות לב' אביונים, אך בזה המשפיע הוא הנותן, ודלא כבמשלוח מנות שנותן לחבירו אף שמצבם הכלכלי זהה, במתנות לאביונים העשיר המשפיע נותן לעני. ויסד ע"פ דברי הריטב"א בעירובין (עג:) דהבעל מצרף את הנשים בזיקתו, שהמשפיע הוא המצרף והמאחד, וכ"ה בענייננו. ובזה כ' לבאר עוד, את ד' הגמ' במגילה ט"ז ע"א, דאמר המן למרדכי "אתא מלא קמצא דידכו ודחי עשרה אלפא ככרי כספא דידי", והיינו דגם בקמיצה, מתבטא שפיר עניין אחדות הריבוי, שכן שיעורה בב' זיתים (מנחות כ"ו ע"ב), שהוא כאמור, תחילת הפירוד והריבוי, ואת זה מאחדת הקמיצה יחד. ולעומת זה, רבוא הוא כמשמעו, ריבוי המספר, והוא אכן המספר העצמי הגבוה ביותר, (יותר מזה יש אלפי רבאות וכו', אך אין ספרה עצמית), ממילא אמר המן, דבזה מנוגדת ומתבטלת גזירתו, גזירת הפירוד והכלייה על ישראל. אכן במהר"ל, כתב ביאור נפלא לדברי המן "ישנו עם אחד" (אסתר ג, ח) שבזה בא לו' המן שמפורד הוא עם ישראל רח"ל, שכן ה"ן בלשון יווני אחת (שבת ל"א ע"ב), וא"כ אמר המן ש"יש" "נ"ו", היינו הפירוד והיציאה מהאחד הנ"ל. כמו"כ, מודגש בחג הפורים עניין החסד, שמושתת כמובן על האחדות והערבות ההדדית בין אחד לחבירו, כדברי הירושלמי (פ"ק דמגילה) ד"כל הפושט יד נותנים לו".
ונראה, דעניין החסד והאחדות, מקושר בקשר עצמותי עם עניין היציאה מהדעת. שכן הדעת, היא המרחב הפרטי של האדם לחשוב חשבונות ומחשבות, ובפורים יוצא האדם מהדעת הפרטית והמצומצמת שמנהיגה אותו כל השנה כולה, ע"מ להתחבר לעניין כללי יותר, שמעבר לטבע ולחשבונות, כפי שנס פורים נעשה בצורה שהיתה מעבר לכל חשבון אנושי, בחינת "ונהפוך הוא", ועל מנת כן להדבק בדעת רחבה יותר, להדבק בנשמת ישראל כולה, ובמהלך של ריבונו של עולם.
ונראה, דעניין החסד והאחדות, מקושר בקשר עצמותי עם עניין היציאה מהדעת. שכן הדעת, היא המרחב הפרטי של האדם לחשוב חשבונות ומחשבות, ובפורים יוצא האדם מהדעת הפרטית והמצומצמת.
שמענו כל שנה ב"ה, נקודות רבות מענייני הפורים, אבל האם יש נקודה מרכזית אחת שמחברת את כולן?
אינני מתיימר להציג נקודה כזו, אך ראויה שנעמיד לעצמנו נקודות מרכזיות במהותו של חג הפורים, כך שליבנו יפעם את אותן הרעיונות בשמחת הפורים בע"ה.
אציג בס"ד שתי נקודות משמעותיות, ולבסוף אנסה לקשר ביניהן.
העניין הראשון - יציאה מהדעת
איתא בגמ' (מגילה, ז:) : "מיחייב איניש לבסומי עד דלא ידע" כו'. ובגמ' ע"ז (כד:) קרא הש"ס לפרק צ"ח בתהלים "מזמורא יתמא", ובמגילה י"א ע"ב דרש ריו"ח דהפסוק במזמור זה ("ראו כל אפסי ארץ" כו') אמור על נס פורים. וכ' רבינו הגר"י ענגיל לחבר הגמ' הנ"ל, דבאמת נס הפורים נעשה (בצורתו המעשית) ע"י אסתר שהיתה יתומה, וכפי דאיתא בע"ז כנ"ל דמזמור זה הוא "מזמורא יתמא". וברש"י בע"ז י"ג ע"ב, פי' המלה "יתמא" דהיינו "בלא דעת", וא"כ הרי לן דהיתמות שייכות אית בה להעדר הדעת שאת עניינו מצאנו בפורים.
ונראה דהקשר בין ב' העניינים בעומקו, הוא במה שהדעת היא החלק העליון באדם, המנהלת אותו באורחות חייו הרגילים, וסילוק הדעת, הריהו כיתמות, בה מסתלק "חלקו העליון" של האדם, אביו שהביאו לאדם, והוא חלקו העליון, כדאמרינן ד"בריה כרעא דאבוה" (אמנם לשון זה אין בנמצא בש"ס, אך עיי' עירובין ע:, תוס' ג. ד"ה מקמי, רש"י כתובות צב: ד"ה כבעל חוב), והרי שהאב מבטא את החלק העליון להאדם. וסילוק הדעת הנ"ל מהותו א"כ, שיצא האדם מעצמיותו הטבעית שעל ידה הוא מונהג כל השנה.
העניין השני - אחדות
ידוע מש"כ רבותינו הר"ש אלקבץ (מנות הלוי, ביאור על המגילה ט, טז-יז ד"ה והנך רואה) והמהר"ל (אור חדש, ט, כב) דע"י נתינת משלוח מנות, באים אנו לתקן את עניין הפירוד בדברי המן "עם אחד מפוזר ומפורד", ולקיים את האחדות בתוכנו. וביאר המהר"י ענגיל (אוצרות יוסף דרוש ד'), דמחמת כן המצווה היא ליתן ב' מנות לאיש אחד, והיינו ששתיים הוא המספר המורה על "שניות", הפך האחדות, והוא המספר הראשיתי למהלך הפירוד, וכאשר נותן האדם ב' מנות למקבל אחד, הרי שמתבטא בזה איחוד של כח הריבוי באופן שלם. וכך גם בעניין מתנות לאביונים, שאמנם נותן ב' מתנות לב' אביונים, אך בזה המשפיע הוא הנותן, ודלא כבמשלוח מנות שנותן לחבירו אף שמצבם הכלכלי זהה, במתנות לאביונים העשיר המשפיע נותן לעני. ויסד ע"פ דברי הריטב"א בעירובין (עג:) דהבעל מצרף את הנשים בזיקתו, שהמשפיע הוא המצרף והמאחד, וכ"ה בענייננו. ובזה כ' לבאר עוד, את ד' הגמ' במגילה ט"ז ע"א, דאמר המן למרדכי "אתא מלא קמצא דידכו ודחי עשרה אלפא ככרי כספא דידי", והיינו דגם בקמיצה, מתבטא שפיר עניין אחדות הריבוי, שכן שיעורה בב' זיתים (מנחות כ"ו ע"ב), שהוא כאמור, תחילת הפירוד והריבוי, ואת זה מאחדת הקמיצה יחד. ולעומת זה, רבוא הוא כמשמעו, ריבוי המספר, והוא אכן המספר העצמי הגבוה ביותר, (יותר מזה יש אלפי רבאות וכו', אך אין ספרה עצמית), ממילא אמר המן, דבזה מנוגדת ומתבטלת גזירתו, גזירת הפירוד והכלייה על ישראל. אכן במהר"ל, כתב ביאור נפלא לדברי המן "ישנו עם אחד" (אסתר ג, ח) שבזה בא לו' המן שמפורד הוא עם ישראל רח"ל, שכן ה"ן בלשון יווני אחת (שבת ל"א ע"ב), וא"כ אמר המן ש"יש" "נ"ו", היינו הפירוד והיציאה מהאחד הנ"ל. כמו"כ, מודגש בחג הפורים עניין החסד, שמושתת כמובן על האחדות והערבות ההדדית בין אחד לחבירו, כדברי הירושלמי (פ"ק דמגילה) ד"כל הפושט יד נותנים לו".
ונראה, דעניין החסד והאחדות, מקושר בקשר עצמותי עם עניין היציאה מהדעת. שכן הדעת, היא המרחב הפרטי של האדם לחשוב חשבונות ומחשבות, ובפורים יוצא האדם מהדעת הפרטית והמצומצמת שמנהיגה אותו כל השנה כולה, ע"מ להתחבר לעניין כללי יותר, שמעבר לטבע ולחשבונות, כפי שנס פורים נעשה בצורה שהיתה מעבר לכל חשבון אנושי, בחינת "ונהפוך הוא", ועל מנת כן להדבק בדעת רחבה יותר, להדבק בנשמת ישראל כולה, ובמהלך של ריבונו של עולם.
ונראה, דעניין החסד והאחדות, מקושר בקשר עצמותי עם עניין היציאה מהדעת. שכן הדעת, היא המרחב הפרטי של האדם לחשוב חשבונות ומחשבות, ובפורים יוצא האדם מהדעת הפרטית והמצומצמת.
