בקושיא היאך הסתפר מרדכי ע"י המן, הלא יום התספורת היה ט"ז בניסן והרי הוי יו"ט שני של גלויות, או חוה"מ:
הנה במגילה (טז.) אמרו: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, א"ל [למרדכי] קום לבוש הני מאני, ורכוב האי סוסיא דבעי לך מלכא, אמר ליה לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני [לבית המרחץ] ואשקול למזייא [ואספר שערי], דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי, שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני [שלחה אסתר לסגור את כל בתי המרחץ], ולכולהו אומני [ולכל הספרים], עייליה איהו לבי בני, ואסחיה [הכניסו המן לבית המרחץ ורחצו], ואזיל ואייתי זוזא [והלך והביא מספריים] מביתיה, וקא שקיל ביה מזייה [סיפר שערו של מרדכי]", ע"כ.
והנה יש להקשות בזה, היאך היה מותר למרדכי לגלח את שערו, הרי אותו היום היה ט"ז בניסן כמש"כ רש"י (שם בד"ה קמיצה) "דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה הוא יום תנופת העומר", וא"כ הרי יום זה היה הוא יו"ט שני של גלויות [דהלא כידוע היו הם בשושן החשיב כמקום חיוב לענין זה], וקשיא בזה טובא, דהרי ביו"ט שני של גלויות יש איסור להסתפר, ובשלמא על הרחיצה יש לומר בדוחק דהיא רק משום שבות, ואפשר שלא גזרו על זה מקדם בימי מרדכי, או דלמא בשעת הדחק כגון זו לא גזרו בה רבנן, אך לספר הרי הויא מלאכה דאורייתא, וא"כ היאך הסתפר מרדכי (ועיי' ביערות דבש דרוש י"ז, ובענף יוסף על העיון יעקב, שהק' כעי"ז, ויעוין שם בדבריהם מש"כ לבאר בזה).
[ואכן ילה"ק בזה עוד היאך הסתפר ע"י גוי, דהלא מבואר בגמ' (ע"ז כז.) דלר"מ אסור בכ"מ להסתפר ע"י גוי, ופסקו התוס' כדבריו.
מ"מ מצינו בזה ביאור שכתב מרנא ורבנא שה"ת זיע"א בפי' המטהר עמ"ס כותים (פ"א סי' כ"ג) לתרץ בתרי אנפי, חדא, דהיכא דרואה במראה מותר, דחושש הגוי.
עוד כ' לתרץ, עפ"י המבואר בגמ' (שם כה:) דבאדם הקרוב ליכא למיחש משום שפיכות דמים, וכ"ש מרדכי דהיה מוכרח לספרו משום גזירת המלכות, ומ"מ לא בהא עסקי' עתה].
והיה נראה לתרץ לזה בכמה אנפי וכדלהלן:
א. והנה נראה ליישב קושיא זו ביסוד גדול, על פי מה שמצינו בדברי הט"ז (יו"ד סימן קצ"ח, ועיין עוד בנקודת הכסף להש"ך שם) בעניין נטילת ציפורניים בשבת על ידי נכרי, שכתב לצדד דמותר ליהודי להניח לנכרי לקוץ את ציפורניו. וביאור הדבר, דכיון שהיהודי אינו עושה מעשה בידיו אלא רק מניח לנכרי לפעול בגופו, הרי זה בגדר "מסייע אין בו ממש", ובכהאי גוונא לא חשיב שהישראל עושה מלאכה כלל.
ולפי דברים אלו אתי שפיר טובא בנידון דידן, דמרדכי הצדיק לא עשה כל מעשה של איסור, אלא רק הניח להמן לספרו, וכיון שהמן נכרי היה, לא היה במעשה זה משום איסור מלאכת יום טוב לגבי מרדכי.
ובזה יש להטעים ולהבין אל נכון את עומק כוונתה של אסתר המלכה במה ששלחה להחביא ולאסור את כל הספרים היהודים שהיו בשושן באותה שעה. דלכאורה יש להבין מה ראתה על ככה, אך לדברינו אתי שפיר, דחששה אסתר שמא ימצא המן ספר יהודי ויצווהו לספר את מרדכי, ואז ייווצר מצב שבו ישראל עושה מלאכה ביום טוב עבור חברו, או שמא ימאן אותו ספר לספר את מרדכי מחמת קדושת היום, ואז יבוא המן הרשע ויקטרג לפני אחשורוש לאמור: "הן זה הדבר אשר דברתי, שדתי המלך אינם עושים", שהרי ממאנים הם לספר את האיש אשר המלך חפץ ביקרו.
לפיכך חכמה הייתה אסתר וציוותה להטמין את כל האומנים הישראלים, כדי שלא ימצאם המן בשום פנים. ובזאת גרמה לכך שהמן, בעל כרחו ובלית ברירה, יצטרך הוא בעצמו להשפיל קומתו ולשמש כספר למרדכי, וממילא לא יעבור שום יהודי על איסורי המלאכה של יום טוב שני, ויתקדש שם שמים על ידי מרדכי מבלי להיכשל בשמץ איסור. (וכעין מהלך זה מצינו בדברי ה"יערות דבש" שם שביאר בדרך זו ליישב התמיהה, ודו"ק כי קצרתי).
ב. עוד מצינו בזה יישוב נוסף בדברי הענף יוסף, שכתב לתרץ קושיא זו בדרך מחודשת. דהנה יש לומר דמרדכי ובית דינו, שהיו סמוכים וסמוכים, היו "בקיעי בקביעא דירחא" וידעו בבירור גמור את סוד העיבור וקדושת החודש על פי הראייה. ומאחר שלא היה להם כל ספק ביום קדושת המועד, לא הוצרכו כלל לעשות יום טוב שני של גלויות מספק. ואף אם נבוא מצד המנהג, הרי תקנת מנהג אבותינו בידינו לעשות שני ימים טובים בחוצה לארץ לא נתקנה אלא בתקופה מאוחרת יותר, ולפיכך בזמנו של מרדכי לא נהג דין זה כלל.
אולם, בבואנו לבחון ביאור זה, הרי הוא ניצב בפני קושיא חמורה אחרת. שהרי אף אם נניח שלא חל על אותו היום דין יום טוב שני, מכל מקום אי אפשר להתעלם מכך שיום ט"ז בניסן הוא יום מימי חול המועד של חג המצוות. והרי קיימא לן שגם בימי חול המועד נאסרו המלאכות, ובפרט מלאכת התספורת שהיא מן המלאכות האסורות במועד כדי שלא ייכנס אדם לרגל כשהוא מנוול.
והנה לפי התירוץ הראשון שהבאנו לעיל (בשם הט"ז), אתי שפיר טובא, דכיון שנתבאר דבמקום שהמלאכה נעשית על ידי נכרי והישראל אינו אלא "מניח" שיעשו בגופו מותר הדבר אף ביום טוב, הרי שמכוח קל וחומר הדבר מותר בחול המועד. אך לתירוץ זה של ה"ענף יוסף", שכל עיקרו בא להפקיע את חובת יום טוב השני, עדיין קשה מנא לן היתר תספורת בעיצומו של חול המועד.
ובזאת ראיתי למרן המהרי"ץ חיות (בחידושיו למסכת מגילה שם) שכתב ליישב נקודה זו בטוב טעם. דהנה מבואר בהלכות מועד שכל מי שנמנע ממנו להסתפר בערב הרגל מחמת אונס גמור, הרי הוא כיוצא מבית האסורים שמותר לו לגלח במועד. והרי בנידון דידן, מרדכי היה שרוי בצרה גדולה ובאבל כבד על גזירת המן, והיה עסוק בשקו ובתעניתו ובזעקה גדולה ומרה, ולא היה יכול כלל לתת דעתו על תספורת ונוי קודם הרגל. לכן, כיוון שהיה אנוס בדבר, הותר לו להסתפר בחול המועד כדי שיוכל לצאת ולהראות לפני המלך כשהוא מגולח ובלבוש מלכות, ודו"ק כי אמת הוא.
ג. עוד שמעתי ליישב קושיא זו בדרך מחודשת ועמוקה, המיוסדת על גדרי איסור מלאכת גוזז בשבת וביום טוב. הנה ידועה ומפורסמת שיטת התוספות במסכת שבת (דף צד: ד"ה ורבי שמעון), דסבירא להו דאיסור גוזז מן התורה אינו חל אלא במקום שצריך האדם להשתמש בשערות הנגזזות לעצמן. אולם במקום שאין לו חפץ בשערות, וכל כוונתו אינה אלא להעבירן ולהסירן מעל גופו, הרי זה נחשב כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה", ולשיטתם בזה אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן בלבד. ואף שיש מן הראשונים שחלקו בדבר וסברו שבמלאכת גוזז חייב אף בשאינה צריכה לגופה, מכל מקום לשיטת התוספות דעתם דעת עליון בזה להקל בעיקר הדין מן התורה.
ומעתה יש לומר, דלפי יסוד זה אתי שפיר הנהגת מרדכי ביום טוב שני של גלויות. דהנה מלבד מה שיום זה אינו אלא מדרבנן (בחוצה לארץ), הרי גם עצם מלאכת התספורת בנידון דידן, שלא הייתה לצורך השערות אלא רק כדי להסירן ולכבד את בגדי המלכות, אינה אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם כן, יש לומר שבאותו הזמן הקדום של מרדכי ואסתר, עדיין לא פשטה גזירת חכמים לאסור "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ביום טוב שני, או שמא במקום מצווה רבתא כגון זו, של הצלת ישראל ורוממות קרנם מול צורר היהודים, לא העמידו חכמים את גזירתם במקום שאין בו איסור תורה כלל.
נמצאנו למדים, שעל פי שיטת התוספות הנ"ל, נחלש כוח האיסור בנדון זה לשני פנים: הן מצד קדושת היום שהיא מדרבנן, והן מצד גדר המלאכה שהיא אינה צריכה לגופה. ובשילוב שני טעמים אלו, ייתכן שנפתח פתח היתר למרדכי להסתפר ביום זה כדי להופיע לפני המלך בבגדי תפארת כדת וכהלכה. ועם כל זה, עדיין יש לעיין בדברי הפוסקים אם ניתן לסמוך על סברא זו הלכה למעשה בשאר מקומות, ויל"ע בזה עוד ואכמ"ל.
